לא, הפרק הזה לא מספר על מערבון, אלא על הפועלים בחברת הגינון ואחזקה האוסוונדר אליה הצטרפתי זה עתה.

על שפת אם ושפת הגן

אמנם אלה סיפורים על אנשים אחרים שבחרו לחיות בדנמרק, אבל כל דמות משנה בסיפור מספרת משהו עלי, כך אומרים

* בשוליים הדרומיים של העיר יש פארק גדול, לפני שנים זה היה שטח אש, אחר כך נשאר פשוט שטח פתוח שהתפתחה בו צמחיה פראית, הסדירו בו את הביצה...

הפרקים באים לעיתים רחוקות יותר וגם ארוכים יותר. פרק קצת עצוב, אבל מה לעשות, זה הסתיו. וגם בעידן של מלחמות לקראת גיל 40.

אני לא מצליח לתכנן חצי שנה קדימה, ובגלל זה גם לא מצליח לעשות כלום בהווה. על התקיעות וגם על המח הנוזלי של חופשת הלידה

על הפליטים האוקראינים, הישראלים הויטנאמים והעזתים

פתאום מצאתי את עצמי אוכל דובדבנים על חתיכת מעזבה מוקפת ים.

זה הדבש והבצל תמיד במקביל בחדרים שונים של הלב, או מעורבבים זה בזה באופן מלא כמו הסוכר והבצל, המצה והקרפיון, באותו דג ממולא.

* מה אני יושב כאן וכותב כל הזמן על המצב בישראל? מה אני מלרלר בלי סוף על איך שהוא משפיע עלי? החלטתי לכתוב פרק שהוא כולו דנמרק, ואף מילה על...

אנחנו ילדי התקופה, התקופה היא פוליטית.

איך איבדתי את העבודה רגע לפני חופשת הלידה. ועוד קצת על תנאים סוציאלים בדנמרק.

שיעור זן מתינוקת ומפגש עם המלכה לכבוד פרישתה

על החינוך יהודי בגן, חגי ישראל, אלוהים, סוכר ואיי פסחא

בשנה של מלחמה, וגם לידת בת שנייה, המאבק נגד דיכאון החורף מקבל פנים חדשות

על מעגל הגברים שקם לו בקופנההגן כדי לדבר על הזעזוע והכאב אחרי השביעי באוקטובר

איך אפשר בכלל לכתוב רגע אחרי ה7.10? כאילו המילים מאבדות מכוחן ומשמעותן ותוקפן, כל מה שאגיד כבר הפך לתפל. בכל זאת כתבתי וגם שלחתי.

ללדת בדנמרק, לתת שם, לקצור את הדשא. על לידתה נגה

למה כמעט הרדמתי את הכלב, וגם למה אין לי אופניים חשמליות.

סוף שבוע בבית הקיץ של איש הרוח באי Møn