פרק 50: כרוניקה של פאשלה ידועה מראש או בעיה של מנטליות

לפנות בוקר בשוליים המושלגים של הלסינגור

תנאים סוציאלים

שבוע העבודה הדני הוא בן 37 שעות בלבד. כלומר, כבר מנקודת הפתיחה העובד הישראלי עובד 5 שעות יותר בשבוע שהם 20-25 שעות בחודש. בזכות שבוע העבודה הקצר העובד הדני עובד בשנה 260 שעות פחות מהעובד הישראלי, זה כאילו היינו מקבלים עוד 32 ימי חופשה בתשלום בשנה.  ואני עוד עבדתי בארץ משרה וחצי כדי להגיע לאותה משכורת. אז אם מחשבים 6 שבועות חופשה בשנה + 6 שבועות שאני עובד פחות מהעובד הישראלי בגלל השבוע הקצר+ ימי מחלה ללא הגבלה, שני ימי סידורים עבור כל ילד וחופשת לידה בתשלום במשך 39 שבועות, יוצא שבתכלס, אני כמעט לא עובד. נוסיף את השעות של עבודת הלילה שאני מקבל עבורם שעות כפולות יוצא שיש לי המון ימים שאני משולם למרות שאני נשאר בבית. לאחרונה אני מרגיש שהצבתי לעצמי אתגר למקסם את כמות הימים שאני משולם מבלי לעבוד. אני צריך לגרור עוד קצת לפני החזרה לחופשת לידה, כדי לקבל עוד חודש בתשלום מלא בלי לעבוד.  אני לוקח ימי מחלת ילד, מחלה שלי, שעות שצברתי בלילות, לפחות יום בשבוע להשאר בבית. "לא יפטרו אותך אם תמשיך ככה? מיכל שואלת, "לא יפטרו אותי שלושה שבועות לפני חופשת הלידה" אני עונה בשאננות.

שבועיים לפני היציאה לחלק השני של חופשת הלידה. העבודה נמאסה עלי, לעמוד על כלי הגובה ברוחות קפואות או לקום בלילה לנהוג בטרקטור. די אני באס"ק כבר החלטתי לא לחזור לכאן אחרי חופשת הלידה, רק להצליח לנצל את המערכת כמה שיותר, לקבל תשלום על זמן בבית. כבר שולמתי יותר מאשר שילמתי מס, יפה, אני במסלול הנכון.

עד שיום אחד…

2:20 שוב הקפיצו אותי בלילה. אוף אני עייף, ואין לי אוטו היום. אני מתקשר לכונן החורף- אולי אני יכול לבוא בבוקר כשמתחילה הרכבת לעבוד? ממילא לא יורד שלג עדיין. לא, יש מישהו שיכול לאסוף אותך מקופנהגן, ותדאג שיהיה לך רכב! נו מילא. 

 עדן התעוררה, אל תדאגי, אחזור להגיד לך שלום בבוקר, אני עונה בשאננות, וגם למיכל יש תוכניות, ואני נורא עייף, אין מצב שאני אמשיך יום שלם. 

7:30 בסוף המשמרת מתחיל לרדת שלג. אני מתחיל מחדש את המסלול, השלג לא מפסיק. מיכל שולחת הודעה שהבנות לא ישנו בכלל והיא קורסת.  אין סיכוי שאספיק לחזור הביתה. אני מתקשר לכונן השלג, אין באמת טעם שאמשיך לעשות את זה,נכון? נכון, תפסיק , נקרא לך שוב ב11.

7:50 אני מנקה את הטרקטור ונוסע הביתה. הפעם עם הרכב של העבודה. לא התקשרתי למנהל להודיע לו. למה? כבר דיברתי עם כונן החורף, וביקשו שיהיה לי רכב, והוא בטוח יסכים. ואני עייף, אין לי כח לדבר אנגלית, בטח עם המנהל החדש שהאנגלית שלו לא משהו.  אבל ברור שהייתי צריך לבקש אישור.

9:15 אני מגיע הביתה, עדן עוד לא יצאה לגן, וגם לא מוכנה עד הסוף. ויורד שלג טירוף, הכל לבן. אקח אותה באוטו של העבודה. 

"לא אמרת שזה אסור?" מיכל שואלת

"כן, אבל מי ידע? אני חונה תמיד באיזור הגן, ולא יפטרו אותי לפני חופשת הלידה."

9:50 אני מוריד את עדן בגן. השוטרים המאבטחים את מתחם בית הספר היהודי מסתכלים עלי מוזר כשאני יורד איתה מרכב העבודה לבוש בדגמ"ח צהוב זוהר של פועלים.

10:00 התקשרו מכוננות החורף. מקפיצים אותי לחזור. לא הספקתי לנוח. מיכל לא תוכל לנוח. אני לא מסוגל, אני אומר לו, כמעט נרדמתי על ההגה (מה שנכון) וכמעט התנגשתי במכוניות (מה שנכון, פעמיים) אתה יכול לבקש מהוינטר באדי שלי?

11:00 טלפון ממספר לא מוכר מהעבודה. זה הבוס הגדול. הוא צועק עלי בדנית

מה? אתה יכול בבקשה לדבר באנגלית?

תחזיר מיד את האוטו ותלך הביתה

מה? אבל אמרו לי שאני צריך את האוטו

תחזיר את האוטו ותלך הביתה. אתה לא חוזר לעבוד לפני שאזמן אותך לשיחה.

לוקח לי עוד כמה סבבים להבין עד שהוא אומר- יצאת הביתה בלי אישור, ולקחת רכב עבודה, אתה לא חוזר לעבוד, אתה תבוא רק כשנזמין אותה לשיחה. אה… כן, פוטרתי רגע לפני חופשת הלידה.

באמת איזה טמטום, כל זה רק מפני שלא התקשרתי לבקש רשות, אבל זה נכון יצאתי עם רכב העבודה באמצע היום, אפילו לא סיימתי את ה7.5 שעות שלי. וגם סירבתי לבוא כשקראו לי ובמכתב הזימון לשימוע כתוב שגם השתמשתי ברכב לצרכים פרטיים. שם נלחצתי, יכול להיות שעלו עלי שהסעתי את עדן?  אולי השוטרים חשפו אותי? אסור להם לקנוס אותי על זה כי  הם במשימה אחרת, אבטחת הגן היהודי, אבל אולי היה להם נורא משעמם אז הם התקשרו ל NSPV להלשין? אוי לא , אני בצרות, בודק באינטרנט מה העונש על שימוש ברכב החברה לצרכים פרטיים- תשלום של כל המס השנתי על הרכב. אוי לא… כתוב שם על מישהו שנדרש לשלם 70 אש"ח. אוי לא…אני אכחיש. אולי לא חשפו אותי… איזה טמבל…

כמה ימים אחר כך אני מוזמן לשיחה. קארסטן מתנדב לבוא איתי לדבר בזכותי אל ברגע שהוא רואה את הבוס הגדול הוא נתקף פחד ושותק רוב השיחה. אני לעומת זאת מיישיר מבט אל הבוס. לא נראה לי שיש לי סיכוי לצאת מזה, אבל לפחות ללכת בכבוד. בחרתי בטקטיקה שמשלבת כנות, התמסכנות ועידוד אמפתיה סיפרתי לו שזה עתה נולדה לי ילדה, והתחילה מלחמה בישראל ומאז אני פשוט לא ישן. ואני קצת גולש שם ומספר על המתח , ושבכלל לא הייתי אמור לעבוד עכשיו, הייתי צריך לבקר בארץ, אבל המלחמה מתקרבת לאזור בו המשפחה שלי גרה, ועוד ועוד דברים שבישראל נשמעים נורמאלים אבל הם לא, ויש לי לחלוחית בעיניים כשאני מדבר.

 "מאיזה צד אתה, כלומר, אתה יהודי או מוסלמי?"

זה לא הפעם הראשונה שדנים מזהים שאני באחד הצדדים של הסכסוך אבל הם לא רואים שום הבדל בין ישראלי לפלסטינאי. להפתעתי הבוס הגדול מתגלה כאוהב ישראל קיצוני. סבא שלו הציל יהודים בשואה והוא בעצמו כשסיים את תפקידו כקצין בצבא דנמרק ניסה להתקבל לצה"ל. הוא אומר שיש לו סימפטיה אדירה לישראל, והוא מעריץ של הסיפור הישראלי ומבין את מצבי, אבל הוא לא יכול לעשות איפה ואיפה ואני מפוטר. 

האמת שזה לא נורא, ממילא לא התכוונתי לחזור לעבודה אחרי חופשת הלידה, חבל שאני מפסיד את הכסף עבור השבועיים האלה, אבל לפחות לא נקנסתי באלפי שקלים. כנראה שהשוטרים לא הלשינו עלי, סתם נכנסתי לסרט.

ואז הוא מוסיף- "ברמה העקרונית אתה מפוטר מהיום, העבירות שעשית חמורות מאוד. אבל מסיבות בירוקרטיות, המשכורת כבר דווחה ותשולם עד סוף החודש."

טוב, יצאתי טמבל, אבל הי-  עוד שבועיים בתשלום בלי לעבוד. אין ספק שדפקתי את המערכת.

מנטליות ישראלית

זו המנטליות. כמו בכדורגל, שאנחנו מפסידים למדינות קטנטנות כמו סן מרינו כי אין לנו מנטליות של השקעה. הייתי חייב לחפף בסוף. לא יכולתי להשמע לחוקים. הייתי חייב לדפוק את המערכת כמה שאני יכול. בתוך כך אני מקבל הודעה ממשטרת שבדיה. כשהייתי שם בחופשה נסעתי 87 קמ"ש בכביש של 80, צולמתי על ידי מצלמת מהירות ואני נקנס ב1300 קרונה שבדיות (שהן 450 ש"ח). הרי גם זו המנטליות, הייתי חייב לסוע קצת מעל המהירות, ללכת הביתה קצת לפני הזמן, להגיע לגן קצת אחרי הזמן. זו בדיוק הסיבה שדנמרק לא רוצה מזרח תיכוניים כמוני או כמו הפלסתינאים, אנחנו באנו לנצל את השיטה, לקבל כסף ולהשאר בבית, לחתוך מהעבודה באמצע היום ולחשוב שבכל זאת מגיע לי עוד,haven't the Jewish people suffered enough? 

לברוח כל החיים

הבריכה שלידנו בשיפוץ כבר המון זמן, עוד מלפני שעברנו לדנמרק, לכן כדי להגיע לחוג השחיה יש חתיכת מסע. אנחנו יוצאים מהבית עם האופנים הסגורות (ככה אנחנו קוראים לchristiania cykel, מין תלת אופן של השוק שעבר התאמה להובלת ילדים), מחליפים לרכבת פרברית, נוסעים שתי תחנות והולכים ברגל. רגע לפני תחנת הרכבת אני מבחין מרחוק בהפגנה. המון דגלי פלסטין וצעקות במגאפון. עדן אומרת משהו "אני לא שומע בגלל האנשים שצועקים" אני אומר לה ומנסה להביא לכך שלא אצטרך לדבר עברית עד שנצא מטווח סיכון. "מי צועק?" היא שואלת, "יש הפגנה" אני עונה ומחפש נתיב חלופי- ואלי אשנה כיוון ואתפוש את הרכבת בתחנה אחת מוקדמת יותר? לא טוב, כל מי שנוסע להפגנה יהיה איתנו על הרכבת. צריך למצוא נתיב אחר, אבל ההפגנה חוסמת את הכביש בדיוק מעל הגשר, אי אפשר לעקוף אותם, אין ברירה אלא לעלות כאן על הרכבת ולשמור על פרופיל נמוך, אני עוצר את האופניים, קושר מהר, מוציא את עדן ונכנס בשקט לתחנה. בדופק מהיר אני מסתכל על המסך- "יש רכבת עוד שתי דקות, בואי נמהר," יורדים במעלית, מרב חיפזון ירדנו לרציף הלא נכון, עולים חזרה, אני מרים אותה, אני לא רוצה להשאר כאן עוד 10 דקות לחכות לרכבת הבאה, רץ במדרגות כשעדן על הידיים, מעביר כרטיס מהר, רצים לכיוון הדלת, היא תקולה, רצים אחורה לדלת אחרת, נכנסנו. אני מסתכל סביב לאתר סכנות, מישהו מישיר מבט אלי וצועק בפה פעור. זה תינוק בן שנה. או קי, השטח נקי, אבל הלב ממשיך לדפוק מהר. גם כשחיים בדנמרק, הסטרס הוא מנת חלקם של אנשי המזרח התיכון.

יש לסייד קשוע טור שהוא מתאר בו איך הוא כבר משתכנע כשהוא שומע ברדיו פרשן שאומר כי הבעיה של ערביי ישראל היא המנטליות הערבית. קשוע עוצר רגע לפני שהוא מקבל את ההנחה הזו ומסביר איך החיים הפיזיים בכפרים הצפופים בלי אפשרות להתפתח יוצרים את המנטליות הזו. יש סיכוי טוב שגם אנחנו, שחיים בתודעת סיכון מתמדת, שאין זמן, צריך לרוץ, כל רגע יהיה פיגוע או צו 8 או שואה שניה מפתחים חווית חיים של לחץ ופחד. הנאצים ועוזריהם רודפים אותנו מצד אחד והערבים מחכים מן העבר השני ובין לבין אין זמן, כי עובדים המון והכל מתייקר ובכל העולם אנטישמיים, אתה לא יודע? אולי כשרצים כל החיים, וחושדים בכל האנשים, אין ברירה אלא לעשות את הדברים עקום. זה פשוט יוצא ככה.

בדרך מהרכבת לבריכה השקט חוזר. עדן מספרת לי שהיה לה חלום מצחיק. שמדגדגים אותה כל הזמן ואי אפשר לברוח. 

"ומה היית מעדיפה? שידגדגו אותך או לברוח?"

"שלא ידגדגו אותי ולא לברוח. כשמדגדגים זה קצת מציק"

"נכון"

"וזה מאוד מעייף כל החיים לברוח"

"צודקת. ממש צודקת"