פרק 63 :מנסה לחזור לכתוב (או על ציור והגירה)

לצייר, לכתוב

את ערב האבות של כיתת 0 סיימנו במסעדה שלמרבה האירוניה נקראת Mother. דיברתי שם עם האבא הצייר, ישראלי שנשוי לדנית שפגש בלימודים באנגליה. היא למדה בימוי, הוא בימוי אנימציה, כשעוד לא העיז להיות אמן. היא אחת הבמאיות המצליחות והמוכשרות בדנמרק. עכשיו הם כותבים ביחד שני סרטים. אמרתי לו, כשחיכינו לפיצה, משהו בסגנון "איזה יופי שיש לך הזדמנות לבטא את עצמך גם כאן בדנמרק עם הכתיבה של התסריט".

"זה בכלל לא מעניין אותי, אני עושה את זה רק בשביל הכסף."

מעניין אותו רק לצייר. בכלל לא להציג. אני מופתע, כי אני לא אכתוב אפילו שורה אחת אם לא יהיה מישהו שיקרא אותה אחר כך. אבל הוא מצייר בלי שום קשר לקהל. "אתה מבין," הוא אומר, "אני בכל מקרה מצייר, גם ברגע הזה אני מצייר. אני מסתכל לשם למשל, וחושב לעצמי- איזה מין טון זה? איך הייתי מערבב את הצבע? מה הקומפוזיציה המעניינת כאן? אני מתבונן על חתיכת הצל הזו ומצייר אותה בראש"

אני מכיר את התחושה. כשהייתי כותב את היומן הזה מדי שבוע שבועיים, היומיום היה מתארגן לתוך פרקים, משמעויות, ניסוחים. כל מפגש היה סיפור שהייתי מספר לעצמי בראש ותופר אחר כך עם אירועים נוספים למשמעות חדשה. אבל זמן רב שאני לא כותב, והחיים נהיו יותר משעממים , בעלי פחות פשר, תוכן, ממד שמעבר.

למה הפסקתי לכתוב? אולי זה מפני שהקהל הפסיק לדרוש פרק חדש. אולי בגלל העייפות והחושך. אולי הפוך, כי היה קיץ של מזג אוויר נהדר, ויכולתי פשוט להנות ממנו. אולי אני נמנע מלכתוב. נמאס לי להתלונן, ומצד שני אני לא רוצה לכתוב שטוב פה. החברים בישראל אומרים - הוא כבר לא ישוב. החברים בדנמרק אומרים- עכשיו כשיש הפסקת אש, תוך שלושה חודשים הם על מטוס חזרה לישראל. האמת, לצערי, היא לא כאן ולא כאן. אני פשוט לא מצליח להניע שינוי בחיים. הכביסה והכלים וההרדמות גומרים לי את כל הכוחות שנשארו אחרי יום עבודה משעמם. הריכוז שלי בקרשים. המטלות הבסיסיות של החיים גומרות עלי. קשה לי להפריד אם זו העייפות של רגע לפני שהילדה הקטנה נהיית עצמאית, או לפחות מתחילה לישוןן. אולי זו עייפות של האפילה הסתווית, אולי זו עייפות של מצב רוח ירוד, ואולי זה רק הסתיו (והחורף וזה ועובר וחוזר חלילה)

*

אני מתחיל להסתובב שוב בעולם בתודעה של כתיבה. דברים שקורים מתחילים להיות סיפורים אבל לא מבשילים למשהו מגובש. האנשים סביבי מתחילים להפוך לדמויות. השריר הזה מתחיל להשתחרר אבל לא לגמרי. אני עדיין לא מצליח למצוא את ההקשר או לצעוד מנקודה לנקודה. הכל מרגיש כמו רצף אפיזודות.

למשל אני צריך לספר על פיטר. הקולגה שחנך אותי כשהגעתי לעבודה החדשה ב"ראקון- ניקיון ואחזקה". או אולי להתחיל עם הטלפון המפתיע מצ'רלי הסמנכ"ל שחשבתי שהוא בכלל מנהל משאבי אנוש? אני כבר לא ממש זוכר את זה, אבל את פיטר שהסתובבתי איתו חודש וחצי ברכב אני בוודאי זוכר. הוא נמצא איפשהו בין גיל 40 ל50, גרוש עם ילדה מאומצת. הונגרי, שגם לו (כמו לאחוז גבוה מהאנשים שפגשתי כאן), יש משפחה בישראל. לג'ניה מהאוסוונדר היה בן דוד בישראל, למנהלת בNSPV משפחה מצד בת הזוג, אמא של אלחנדרה גילתה שהיא ממשפחת אנוסים וחלמה לגור בחיפה ועוד אנשים מכל מני הקשרים חושפים קשרים משפחתיים וחוויות מטיולים בישראל. לפיטר יש בארץ שתי דודות או בנות דודות. הוא ככל הנראה לא יהודי, וגם המושג "בת דודה" משמש בארצות שונות במשמעויות שונות אז אני לא בטוח למה הוא מתכוון. בכל אופן הן משפחה והוא ביקר אותן בישראל פעמים רבות. עם אחת מהן הוא מבלה בסופרים ישראלים, שם הוא נהנה לקנות חומוס אחלה ובירה מכבי, והיא מכרסמת וטועמת חמוצים, פיצוחים, גבינות ומה שיש כל הדרך לקופה. הוא גם מעריץ של עידן רייכל וראה אותו בהופעה פעמים רבות ומעריץ שרוף עוד יותר של דפש מוד, אבל זה לא ממש קשור. הדבר הכי מפתיע בפיטר היא העובדה שלמרות שהוא מבוגר ממני רק בקצת יש לו מבטא הונגרי על אמת, כזה שאני רגיל לשמוע רק מזקנים מדור הסבים שלי, וזה די מצחיק. מה שהכי מצחיק הוא הנחיות הניווט של גוגל מפות בהונגרית. ממש ממש מצחיק. 

אך אם להודות על האמת, שהסיפור של פיטר קצת עצוב. הוא עזב את הונגריה כדי לנסות לפתוח חיים חדשים במקום חדש. לדבריו התרבות ההונגרית רעילה. האנשים שם עסוקים בלהוריד. אם יש לך רעיון או חלום יאמרו לך שזה לא ילך. (אגב,עובד איתנו עוד פיטר, גם הוא הונגרי ופיטר המקורי לא סובל אותו). בתחילה הוא חשב לעבור לקפריסין אבל אחיו הזמין אותו לגור בחדר פנוי בביתו. אז שם הוא חי, עם המשפחה והילדים של אחיו (שגם הם מכבידים עליו)  ודי לא עושה כלום אחרי העבודה. "לפעמים אני שואל את עצמי מה אני עושה כאן בדנמרק" הוא אומר לי.

"מרוויח משכורת טובה עם תנאים סוציאלים מעולים?" אני מציע

"לא…" הוא אומר בקול חולמני, "אולי יש פה איזו נערה בלונדינית שמחכה לי. לך תדע"

"כן.." אני עונה בצער. אני יודע בדיוק על מי הוא מדבר. על לינט, הבחורה היחידה בצוות שלנו. הוא מאוהב בה מעל הראש. דנית בלונדינית ומגניבה מיולנד, נוסעת על אופנוע לעבודה וחזקה מאוד ביחס לגודלה הקטן. אבל היא גם צעירה ממנו בעשרים שנה בערך, ויש לה חבר. ובכל זאת, חיוך ממנה או מבט לכיוונו, או איזו מחווה של קירבה, עושים לו את היום.

*

למה בעצם צריך לספר על פיטר? איך הוא מקדם משהו בעלילה עלי?

אולי כדי לספר שלרוב מי שמהגר לארץ אחרת לא בוחר לעזוב רק בגלל התנאים הפיזיים. מי שבורח לא בורח רק ממלחמה, עוני או דיקטטורה. לא פעם המהגר בורח מהמשפחה, מסיפור חיים שהוא רוצה לשנות, זכרונות או משהו אחר שהוא לא מודע אליו. והרבה פעמים מה שמשאיר אותו במקום החדש אינו אהבה למדינה בה הוא נמצא, אלא אהבה לאישה, או לפנטזיה, חלום שהוא מצליח לחלום רק כשהוא מחוץ לחיים. וגם אני מוצא עצמי מרגיש פתאום, אחרי שהמלחמה נגמרה (כנראה), מושך את הזמן לפני החזרה. למה? אולי כי החיים "בהמתנה" מאפשרים לי להתחמק מהחלטות על החיים, להשאר במרחב בו אפשר לדמיין כמה אפשרויות יהיו לי כשאחזור לארץ בלי לנסות לממש אותם, ולהתלונן על כמה גרוע זה שאני תקוע בעבודה מבאסת בה אני סוחב שקיות זבל ענקיות או משתעמם באיסוף עלים, ואפילו לא רוצה לכתוב לכם עליה. הרי אני תקוע בחיים אך ורק כי אני בארץ זרה ובודאי לא באשמתי.

להגר, לעבוד, לשנורר

השריר הזה עדיין תפוס, אני לא מצליח להסביר את הרגע הזה בדרמטיות הראויה. לכתוב לפי הכלל שאמרו לי פעם- Show don't tell

בינתיים מתקרר וגם שרירי הרגליים שלי נתפסים. כואב לי בברך. הילדות נהיות כבדות מדי על האופניים ואין לי כסף לאופניים חשמליות. אני קצת מרחם על עצמי אבל לא עושה מעבר לזה עד שאני כבר כמעט לא יכול ללכת מרוב כאב וגם נהיה עצבני ועייף כל כך מזה. עוד שריר שהזנחתי. צריך לתחזק את הגוף, אבל אין לי כח. כאילו התחזוקה של השוטף של החיים מספיקה כדי לכלות לי את הכוחות.

אז בעודי מרחם על עצמי אני נכנס מותש להכין לעצמי קפה במסעדה של העבודה. אמנם זו חברת ניקיון וגינון אבל הם אוהבים לפנק. יש לנו במשרד מכונת גלידה אמריקאית, מקרר עם פירות ושתיות מוגזות שאני לא שותה, ומכונת קפה מעולה שנראית כמו מכונה של בית קפה. עם המטחנה והמטפטף הזה של האספרסו. כאן למשל מתאים היה לעשות פרק על מכונות קפה ומרדף אחרי בתי קפה בעיר ורגע השיא יהיה התיאור של העשיר הגרוש הזה, שמצד אחד מסתובב עם המון אגו ומצד שני חושף בשיחות קצרות בכניסה לגן המון פגיעות ועצב, ולפתע מספר שקנה מכונת קפה בייצור עצמי ממומחה באיטליה וביקש ממנו לצפות לו אותה בזהב. אבל במקום זאת אספר על האטי. כי השיחה איתה הייתה בהחלט רגע ספרותי שנשמע לי כמו סיפור, גם בזמן אמת.

האטי היא המארחת או משהו כזה של ראקון. היא מקבלת את פני האורחים, מכינה לעובדים פינוק במטבח המסעדה, ועושה עוד דברים שלא ממש ברור לי מה הם. באותו היום היא אפתה עוגיות. תכננתי לשתות קפה ולחזור מיד לעבודה אבל ריח האפייה משך אותי למטבח. אתם מבינים, יש לי תכונה כזו, של שנורר. כך למשל בטירונות נשארתי שבת כי ריח טוב פיתה אותי להתגנב למטבח ולגנוב מהאוכל שבושל לאירוע של הקצינים, או שהייתי נודד בין המשרדים בישיבה החילונית בחיפוש אחר דבר מתיקה, קייטרינג שהביאו לסיורים מחו"ל או כל מה שאפשר למצוא כשאני רעב. מטפס על העצים לקטוף איזה תות, נכנס לכל הרמת כוסית ובכלל כשהייתי מהלך בתל אביב, בכל מקום שהרחתי ערק נמזג או ג'וינט נדלק, רגלי נשאו אותי לשם. הפעם האטי הכינה עוגיות שוקולד צ'יפס, שרובן לא היו אפויות עדיין ואני גם לא חובב גדול של שוקולד, אבל זה לא משנה כי היא לא הציעה לי לטעום. בדרך כלל האטי שומרת על החיוך ותפקידה הוא סוג של מש"קית מורל, אבל בן אדם כמוני, שהוא שנורר גם של סיפורים, בכל זאת מחלץ ממנה שכבה נוספת. אז במקום עוגיה קיבלתי את סיפור חייה. 

האטי גדלה ברודוס, אי יווני שמפורסם כאתר נופש. היא אומרת שאהבה כשהאי מתמלא בקיץ בתיירים ובתור נערה האווירה של מקום חי ובינלאומי היה לה כיף. והים והשמש, ברור. אז מה היא עושה בדנמרק? כשהיתה בת 15 אביה נפטר. לא הרבה אחרי כן אמה אובחנה עם סרטן מתקדם. לכאורה יש ביוון מערכת סוציאלית- חינוך חינם עד האוניברסיטה ובריאות בחינם לכולם. בפועל, לבתי הספר הטובים סף קבלה כל כך גבוה מבחינת הישגים לימודיים, שיש לקחת קורס מיוחד כדי להתקבל והחינוך הטוב נשאר נחלתם של העשירים. גם בתחום הבריאות המצב לא שונה, ואי אפשר לקבל טיפול טוב בלי כסף מתחת לשולחן. ובטח שלא באי קטן כמו רודוס. אמא שלה היתה צריכה לעבור לאתונה כדי לקבל טיפול ולשלם עבורו הרבה מהכסף שלא היה לה, וגם לשכור דירה לה ולשתי הבנות. מהר מאוד האטי הבינה שהיא זו שצריכה לפרנס ושביוון היא לא תרוויח מספיק כדי להחזיק את שלושתן. אז היא עברה לעבוד בדנמרק. אחרי כמה שנים, כשהודיעו לה שאמה החלימה באופן מלא היא מיד קנתה כרטיס חזרה. מבחינתה הפרק הזה בחיים נגמר. אבל פתאום יוון נראתה לה אחרת. אחרי החיים בדנמרק היא לא יכלה לחזור למדינה המושחתת והנכשלת הזו. היא יודעת שאפשר אחרת. הציפייה שלה מהחיים השתנתה. היא מוותרת על השמש בשביל תנאים אחרים, שגם הם חשובים למחייה. הסיפור שלה קצת הזכיר סיפורים של מפונים מקרית שמונה שפתאום גילו שהם יכולים להסתדר גם במקום אחר. שהבינו מה יש למרכז הארץ להציע שקרית שמונה לא נותנת. שלראשונה הרגישו שבעצם גרו במקום נכשל ויכול להיות להם טוב יותר. כך לפחות הם אמרו בכתבת חדשות ששמעתי. אז הם לא חזרו. לא בגלל הפחד ממלחמה, בגלל האפשרויות הכלכליות. אחר כך האטי פגשה בעבודה ארגנטינאי שהפך להיות בן זוגה, התחתנה איתו והשתקעה בדנמרק. האם היא מאושרת? האם לא היתה רוצה לחזור לעבוד במקצוע שלמדה- פסיכולוגית ילדים, או לשמש ולחופים של הים התיכון? אני לא יודע, כי פתאום הטלפון צלצל והייתי צריך לחזור לעבודה. בלי עוגיה אבל עם עוד סיפור על הגירה.

*

מתחיל החורף, השמש נעלמה. אני יורד למרתף של בניין משותף כדי להוציא ממנו שקיות זבל. אני אנסה להסביר את זה רגע, אני עובד כגנן ואיש אחזקה של גינות בבניינים משותפים. לפעמים מכסחים את הדשא, לפעמים גוזמים, לרוב מנקים. העבודה המשונה והמיותרת ביותר נקראת Skaktning או משהו כזה ואין לה תרגום לעברית. בגדול, יש בכל קומה בבנין חור בקיר אליו זורקים את שקית הזבל וזו מגיע לפח גדול במרתף. שם אני נכנס ומוציא משאול תחתיות את פח הזבל (במקרה הטוב) או שקית ענקית ומגעילה (במבנים אחרים) ולוקח אותה מרחק של 10 -20 מטרים לפינת הפחים. כן, האנשים האלה משלמים לי כדי להכנס למרתף ולקחת את הפח שלהם פעמיים בשבוע במקום לרדתבעצמם  במדרגות עם השקית זבל שלהם  ולזרוק אותה בפח שנמצא ליד פינת המחזור, אליה הם ממילא לוקחים את שקית הזבל האורגני, בקבוקי הפלסטיק ופחיות המתכת. 

בקיצור, חורף, השמש נעלמה, אנשים שואלים אותי לפעמים כמה שעות אור יש בדנמרק בחורף, ובכן, אני יודע שיש בערך 16 שעות של חושך, אבל כמה שעות של אור אני לא בטוח. כי השמש לכאורה זורחת ב8:30 אבל אי אפשר לראות אותה והיא לא מאירה או מחממת, היא מתחבאת מאחורי מעטה של עננים. אני יורד למרתף הזה ומישהו מתקן שם את האופניים, הוא אומר לי שלום, מה שלומך באנגלית. ברור שהוא זר, דנים לא שואלים לשלומך כי אתה עלול לענות להם ברצינות. אני אומר "בסדר ואתה?" "שורדים" הוא עונה.

"זה הרבה מאוד בחורף" אני אומר לו.

"בטח בארץ הזו" הוא עונה מעומק המרתף כשבחוץ טיפות קטנות של ספק גשם ואפור אפור מאוד. מעניין איך הוא היה מצייר את הרגע הזה, אני חושב לעצמי וגורר שק ענק של זבל במעלה המדרגות.

*

ביום אחר אני תולה קישוטים על עץ חג המולד שבחצר מבנה אחר יחד עם העובד השוודי והעובד הארגנטינאי. "איך אתם חוגגים JUL בישראל?" הוא שואל אותי

"לא חוגגים" אני אומר. הוא כבר חשד ככה, בין השאר כי אין לי מושג איך לתלות את האורות האלה. אב הבית מסתכל בנו מודאג, הוא לא בטוח שזה יראה טוב, אבל לא אומר כלום. הבחור הארגנטינאי מנסה להקליל בשיחה איתו, ומספר איך בארגנטינה סה בכלל חג של קיץ וים ושאין להם עץ אמיתי, לכולם זה עץ מפלסטיק. ואז שואל אותו "אתה דני?"

"לא", עונה לא אב הבית. "אנחנו אף פעם לא דנים" 

לקרוא, לכתוב.

אחד המורים של איש הרוח אמר לו שאם הוא רוצה לכתוב הוא חייב לקרוא. אז מיד הוא לקח לידו את "מלחמה ושלום" או איזה רומן אינסופי אחר של טולסטוי. אחר כך מערכת היחסים שלו החלה להשתבש ואתגרים ודכדוך תקף אותו והוא עבר לצ'ארלס בוקובסקי, המשורר האמריקאי השיכור והמיוסר. (כך או כך זה שינוי מרענן מכל החפירות האנתרופוסופיות והשירה הפרסית העתיקה שהיה מצטט לפני כן)

הלוואי והייתי פנוי לקרוא, הכי הרבה שיצא לי לקרוא זה את המומינים לעדן. כמה פעמים מכריכה לכריכה, ארבעת הספרים שתורגמו לאחרונה לעברית. ואני חייב להודות שמדובר ביצירת מופת. למשל הספר שנקרא "כוכב השביט מגיע" הוא אולי הספר הכי רלונטי לילדות במאה ה21. כוכב השביט מתקרב לעמק המומינים ועומד להחריב את העולם, כל דמות בספר מתמודדת עם הידיעה הזו באופן אחר, סנורקה נמנעת מלהביט בו, מומינטרול נחוש להציך את החבורה, סניף מחפש נחמה ואהבה אצל החתלתול ובתחושת יכולת, סנורק אוסף כל פיסת מידע שהוא יכול על כוכב השביט, ומומינאמא דואגת להאכיל את כולם. גם הספרים האחרים נוגעים בסדרה  לי מאוד לא פעם אני מרגיש כמו מומינטרול שמתעורר באמצע החורף ומזדעזע מהשלג, או כמו מומינאבא שברגע של משבר מתחיל לכתוב את זכרונותיו מימי הנעורים, ומתאר איך רצה להיות הרפתקן וידע שיש בו כשרון נסתר. או כמו הנברן, ההוגה וקורא בספר על "אי נחיצותם של כל הדברים", ספר שאני הייתי צריך לכתוב, יודעים מה, הנה אני אכתוב אותו:

על אי נחיצותם של כל הדברים

הסתיו מביא עמו את המשימה הסיזיפית של איסוף העלים. החורף את פינוי השלג והקרה. אני אומר לעצמי, שבודאי אין שום צידוק לכך שאאסוף עלים. אילו העלים היו נופלים על קרקע חשופה הם היו נעשים לקומפוסט מזין לאדמה. אפילו כאן על האספלט אפשר למצוא בהם המון חיות קטנות שמאבדות את בתיהן כשאני אוסף את העלים ומשליך אותם בערימה במרכז המחזור (או סתם באשפה). אבל אילו לא היה שם אספלט לא היה כל צורך לאסוף את העלים.  דמיינו שהעלים מכסים את כל העיר והמרחב שהיה שביל אופניים, מדרכה וכביש נעשה פשוט שמיכה חומה של קרקעית יער. זה מרגיש שיש הרבה יותר מקום בין הבתים. וגם יותר טבע. על אחת כמה וכמה כשיורד שלג. לפתע משטח לבד ונקי נמתח בין הבתים, כל העולם נהיה גן שעשועים ענק. עד שאנחנו ממהרים לצאת בלילה, להמיס אותו, לדחוק לפינות, לשקים של מלח וכל זה כדי לחשוף את האספלט המטונף.

אין ספק שהאספלט לא נחוץ. הרי מכוניות יכולות לחנות בחניית עפר, כמו שאני מחנה בסוף היום, והאמת שגם מכוניות אינן נחוצות. נכון, אנשים צריכים להגיע ממקום למקום והחוויה האסתטית לא מצדיקה את הפגיעה בתנועת הרכבים, אבל אולי זה הפוך? אולי הצורך לסוע לכל מקום לא מצדיק את הבזבוז של הדלק, פליטות הפחמן, המלחת הקרקע, הפשרת הקרח? בסך הכל לא מדובר פה בארץ שמכוסה שלג כל החורף, רק שבועיים- שלושה בשנה. מה יקרה אם במשך שבוע ישבו האנשים בבית? תפגע הכלכלה? למען האמת אני חושב שהרכב הוא המזהם הגרוע ביותר. מעבר למה שציינתי הרכב מעודד גם סלילת כבישים שיוצרים קיטועים אגרסיביים בבתי הגידול של בעלי חיים ומעודדים את הכחדתם, קשה להם למצוא מזון, בני זוג ולנוע. בשם חופש התנועה שלנו אנחנו מצמצמים את החופש של היצורים האחרים לנוע. וזה בלי להזכיר שוב שהכביש מכוער. 

בתרבות הישראלית, כהשפעה מאמריקה, אנחנו מקשרים את הרכב לחופש. היכולת לנוע באופן חופשי של כל אחד לכל מקום. חזון החופש הקפיטליסטי של פורד- "רכב לכל פועל" הוגשם במלואו. אבל לא במקרה באותו הזמן פותח גם בגרמניה הנאצית אותו חזון בדיוק- רכב העם "פולקסווגן", שהוקם בהוראה ישירה של היטלר. שלטון הרכב הוא אימפריאליסטי, טוטאליטרי, הוא מכסה כל רובד בתפישת העולם שלנו וכופה עלינו קצב מהיר וסביבה עוינת. הוא משנה את תפישת המרחב והזמן שלנו. הרכב מאפשר לנו להגיע ליותר מקומות בפחות זמן. אבל את הזמן שהתפנה לנו אנחנו לא משקיעים במנוחה, אלא עושים יותר דברים. לוקחים יותר עבודות, צורכים יותר פנאי, נוסעים לים, למדבר, לשתות קפה, לעשות קניות. ואנחנו מוציאים יותר כסף, כי אפשר, וכי צריך גם למלא דלק, לשלם ביטוח, לתקן את האוטו, לשלם יותר מס כדי לסלול יותר כבישים ולפזר עליהם מלח וחניות לפנות מהן עלים. ואז גם לעבוד יותר כי צריך כסף כדי לשלם יותר וכי אפשר להספיק לעבוד עוד חצי שעה ואז לסוע מהר להוציא את הילד מהגן או לעוד עבודה או בילוי כי המרחב קטן והנסיעה קצרה ובעל החוב דוחק. יותר מאשר הרכב שחרר את האדם הוא הכניס אותנו ללופ משעבד כמו גלגל ריצה של אוגרים. 

אין ספק שהרכב לא באמת נחוץ. ולא פינוי העלים מהחניה או פיזור מלח על הכביש בחורף. לכלכלה היא טוב לכאורה. בנתונים הכלכליים זה נראה נפלא. הרי מדד הצמיחה של הכלכלה, הוא התמ"ג, מודד כל פעילות כלכלית שנעשית במדינה. אם זו הוצאה לטובת פנאי, או הדלק ששרפתי בפקק, או המשכורת שקיבלתי כדי לפזר מלח או המלח שיצא מהים ושונע לכבישים, ואפילו תאונת דרכים בגלל שמישהו מיהר לצאת לפני שפיזרתי מלח, גם היא נספרת כצמיחה ושגשוג כי צריך לשלם ביטוח, לקנות רכב חדש, טיפול רפואי וכו'. כל הפעולות הללו שאינם אלא בזבוז ופגיעה בסביבה ובאדם נספרים כצמיחה ופעילות כלכלית חיובית. על אף שהם גוזלים לנו את הכסף הם נספרים כצמיחה ושגשוג. על אף שהם גוזלים לנו את הזמן הם נחשבים להגדלת החופש.

ואז, לילה אחד יורד השלג וחוסם את הכביש ומוציא את האנשים לשחק בחוץ בחינם, ולהנות מחוויה אסתטית של פעמיים בשנה. אז תגידו לי, בשביל מה צריך לפזר מלח? הנה אני יצא עם הילדות לפארק, מהר לפני שיפנו את העלים, כדי שנוכל לשחק בעלי השלכת. אז למה צריך לפנות עלים?

ואולי גם לא נחוץ להגיע לכל המקומות שאנחנו ממהרים אליהם? וכשאני ממשיך וחושב, בודאי אפשר להאיר פחות וללכת לישון יותר מוקדם. מי לא היה רוצה עוד שעת שינה בלילה, נכון? לא שזה הכרחי, אם כי שינה כן נמנית עם הדברים הנחוצים. וגם אוכל, אבל בודאי לא כל השפע המיובא שנמצא בסופר האירופי. ולא צריך לעצור באיסוף העלים שאינו הכרחי. כמו שהאספלט יוצר את בעית העלים, כך הריצוף יוצר את בעיית הלכלוך. אילו ישנתי גרתי באוהל בקרחת היער כנראה שלא הייתי צריך לטאטא, נכון? אם לא היו לי המון אריזות פלסטיק מיותרות לא הייתי צריך לפנות כל כך הרבה זבל. אילו לא היו ממלאים לי את תיבת הדואר בפרסומות על מבצעים של דברים שלא נחוץ לי לקנות כנראה שלא היה מתמלא מחזור הנייר כל כך מהר. משאית אחת פחות היתה נוסעת כדי לפנות זבל שלא היה נוצר, ונתיב אחד פחות היה נסלל, ואולי פחות עלים היו נאספים, וכולם היו עובדים שעה פחות (לפחות) וישנים שעה יותר, או מוצאים את הזמן לשבת ולברר מה הם הדברים הנחוצים באמת. כי אני מאמין שאחרי שנגלה עד כמה לא נחוצים כל הדברים, בסוף ניזכר מה הם הדברים שנחוצים באמת. חמצן, אוכל, שתיה, שינה, אהבה, משמעות, אור השמש. לצעוד כמו האדם הראשון ולאכול פירות טריים מהעצים. לשחק עם כלבים וילדים. להתחרדן על הדשא בשמש סתווית (אם יש אצלכם דבר כזה…). יותר מזה אנחנו לא צריכים.