פרק 51: קיום פוליטי

אליטה

ערב, גוגל טרנסלייט מתרגם לי את הסיקור התקשורתי של טקס פרסי האוסקר הדני. אמא של לינה זכתה בפרס על התסריט הטוב ביותר. היא עלתה על הבמה וצהלה משמחה. למחרת כתבו בעיתון שהנאום שלה היה מאוד מביך, משום שהיא איבדה שליטה, היתה שיכורה או משהו כזה. במילים אחרות היא הביעה רגש עז מדי. היא כבר זכתה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל גטבורג שנחשב לפסטיבל הקולנוע החשוב ביותר בסקנדינביה, אבל כאן יש מתח גדול יותר.  באירוע הזה היא לא יודעת מראש אם היא תזכה במשהו. הסרט שלה היה מועמד בכל הקטגוריות וזה כבר הישג בפני עצמו. בטח לסרט כל כך קשה לצפיה- סיפור אמיתי על נשים שנלקחו בתחילת המאה העשרים לאי מבודד לעבור חינוך מחדש משום שהיו משוחררות מינית. בדנמרק. אבל יש עוד משהו שהופך את הטקס לבלתי נסבל, בתוך הבראנז'ה הקולנועית היא בעמדת נחיתות- קודם כל היא אישה. כמו שבסרט שלה נשים משוחררות מינית מסומנות כמשוגעות, כאן אישה שמחה מסומנת כשיכורה ומביכה. ואם זה לא מספיק, היא נשואה לישראלי, מה שמעמיד אותה בצד הלא נכון של המפה הפוליטית. אחת הזוכות נאמה ארוכות על המצב בעזה, למרות שאין לדבר שום קשר לסרט שהיא עשתה. אמא של לינה יכלה לספר שב-7 באוקטובר היא היתה בישראל, ונקלעה לסיטואציה הכי מפחידה שיכלה לדמיין, וסוף סוף הבינה למה הבן זוג שלה משוגע. אבל היא לא אמרה את זה. היא רק אמרה המון תודות לכל מי שהיה מעורב בסרט, וצעקה מאושר. ואת זה העיתון לא אהב. את הנאום על המלחמה הם אהבו מאוד.

האליטה התרבותית בדנמרק פרו פלסטינית. בהפגנות רואים יותר ויותר דנים משתתפים והם לא קוראים להפסקת אש או שלום אלא free palestine. כשאבא של לינה חיפש לשכור סטודיו לצייר בו, עובדת היותו ישראלי לא עזרה לו. בהרבה מקומות הוא הרגיש שזה פסל אותו באופן מידי. כשהוא מצא לבסוף מקום, היתה שם מדבקה עם דגל פלסטין על המקרר. אמא של לינה אמרה לו שהזהות שלו נעשתה פוליטית. "לא," הוא ענה לה, " הקיום שלי נעשה פוליטי". עצם היותו ישראלי מעלה את הנושא הזה בכל מקום. האיש הזה שחי כבר המון שנים מחוץ לישראל ולכאורה ניתק איתה קשר עכשיו נעשה למייצג שלה בעל כורחו.

התקשורת הדנית מדברת פחות ופחות על המלחמה והציבור לא בהכרח מחזיק באותה עמדה של האליטה. כך למשל מישהו הלך לידי בפארק, שנינו עם עגלת תינוק, וכשהתחלנו לדבר הוא הבטיח לי שהציבור הדני בעדנו, וסיפר לי את נקודת מבטו על המלחמה במזה"ת. כשהלכתי לקנות כסא אוכל לנגה (יד שניה) המוכר קלט שאני מישראל ונתן לי אותו חינם. זה היה קצת מביך וניסיתי לשכנע אותו לרדת מזה אבל הוא התעקש ואמר שזו תהיה תרומתו לשלום במזרח התיכון. לקחתי את הכסא ברגשות מעורבים של שמחה ואשמה וחשבתי איך אני תורם הלאה את המאה שקל האלה במבוכה.

אגב, מבחינתי גם המחרימים והמבקרים וגם התומכים הנלהבים מעוררים אי נוחות. בסופו של דבר הרוב המוחלט של הדנים לא רואים בנו, המזרח תיכוניים, בני אדם כמוהם. הם יכולים להגיד שמבחינתם ישראל היא ניסוי אינטלקטואלי (כי הרי מדינה לעם היהודי היא לא משהו ממשי, כמו הממלכה הדנית, אלא ניסוי בקיום של רעיון). הם יכולים לבקר אותנו כ"קולוניאליסטים" או לתמוך בנו באופן נלהב כי אנחנו המוצב הקדמי שמגן על אירופה מפני הפלישה האסלאמית. כך או כך הם מביטים על המלחמה במבט אוריינטליסטי, לפיו הפלסתינאים נכנסים לקטגוריה "היליד" ואנחנו לקטגוריה "לבן" או "אירופאי" (כמעט), ולכן אנו שליחים של המערב הנאור. בשלב הבא של הניתוח הזה הם חלוקים בין אלו שרואים בנו פועל חצי שחור שעושה את העבודה מלוכלכת לאלו שסולדים מהקולוניאליזם ודואגים להרחיק עצמם ממנו ולגנותו ולכן מסמנים אותנו כקולוניאליסטים ואת עצמם כלוחמי הצדק ומנקים עצמם מכל נגיעה בלכלוך המוסרי הזה. ישראל היא השעיר לעזאזל והשמאל האירופי הולך נקי כפיים. כך או כך, דנמרק נשארת לבנה מאוד עם מצפון נקי מאוד בעוד שאנחנו רוחצים בדם.

מיעוט

בהזדמנות אחרת שאל מראיין ברדיו את אבא של ילד מהגן מדוע הוא לא מפסיק להיות יהודי. אותו אבא הוא במאי קולנוע וטלוויזיה שסבל כבר לא פעם מהאנטישמיות של הממסד הקולנועי. אבא שלו ישראלי והוא נשוי לישראלית, אבל למה הוא בוחר להמשיך לקיים את הזהות הזו? יש לו הרבה תשובות טובות, אבל עצם השאלה זעזע אותו.

 אני חשבתי שאין ברירה, הזהות הזו דבוקה אלינו בקשר שלא ניתן לנתק, אבל מסתבר שעבור היהודי הגלותי זה לא בהכרח ככה. בפליידייט עם משפחה של יהודים דנים האבא סיפר על הדוד שלו שפשוט החליט להפסיק להיות יהודי למרות שיש לו שם מאוד יהודי ומראה מאוד יהודי. או על האחיינים שלו שלא הלכו לבית הספר היהודי, ובבית לא היו סממנים יהודיים, וזה פשוט נעלם. הם אפילו דחו באופן פעיל את הזהות הזו. כדי לייצר זהות יהודית שאינה דתית בגולה צריך להיות מאוד אקטיבי, הוא מסביר, ובית הספר היהודי הוא אולי האפשרות היחידה.

מבחינתנו זה בכלל לא עניין. בישראל הזהות היהודית אוטומטית. אצל עדן היא כל כך חזקה שאנחנו צריכים באופן אקטיבי לעודד אותה לשחק עם ילדים אחרים, לא רק דוברי העברית. חבורת דוברי העברית בגן שלה גדלה. עכשיו הם חמישה ילדים באותו הגיל. מבחינתם אין כל סיבה לשחק עם ילדים אחרים. אפילו ששתיים בחבורה הן בנות לזוגות מעורבים ויש להן את הדנית כשפת אם, הן מעדיפות לשחק בחבורת הישראלים. ברור, יש להם שפה סודית שאף אחד לא מבין, והם תופסים עצמם כיותר טובים- אולי  יותר כייפים, קולניים, יהודים טובים יותר, או משהו אחר. כך או כך, גם אלו שיכולות לדבר דנית מעדיפות את חבורת העברית.

"לא נורא, אלה" עדן אומרת לה בסוף היום כשבאים לקחת אותה "את האחרונה מהישראלים שנשארה בגן ולא יהיה לך עם מי לשחק, אבל זה לא נורא." 

המשפט הזה מבטא את כל מה שגרוע בחבורה הזו- קודם כל מבחינתם כל ה13 ילדים האחרים בגן כמעט לא קיימים. משחקים איתם רק אם אין ברירה. ושנית ההבנה החברתית שלהם היא ברמה של ילדים בני ארבע. כי זה מה שהם. וכשעדן אומרת משפט מבאס כזה היא באמת חושבת שהעובדה שהיא אמרה פעמיים "זה לא נורא" יעודד את אלה. 

יש להודות לרב עדן היא זו שסובלת מהדינמיקה החברתית של דוברי העברית. יש ילדה חדשה בגן שהתחילה ליצור הירארכיות בחבורה- מי בצוות שלה ומי לא בצוות. מי יכול לבוא לבית שלה וכמה פעמים ולמה. עדן לוקחת את זה מאוד ברצינות. היא גם מקנא כשיש כיף שהיא לא חלק ממנו. היא רגילה להיות מרכז החבורה ואם פתאום אלה ולינה נפגשות בלעדיה לבה נשבר. בסך הכל אלו התמודדויות טבעיות לילדה בגן, אבל כשכל העולם החברתי שלך הוא ארבעה ילדים, הדינאמיקה אינטנסיבית מאוד.

אנחנו גם לוקחים את זה קשה. דיברנו עם הגננות והן עשו שיחה להורי החבורה שנעזור להם ליצור קשר עם ילדים מחוץ לקליקה הישראלית. כולם מזהים את הפוטנציאל באליסה.

 פליטים

אליסה היא הילדה היחידה בקבוצת דובים בשנתון 2019 שאינה ישראלית. היא הגיעה לכאן מאוקריאנה. המשפחה שלה גרה בפרבר עשיר של קייב. כשהתחילה המלחמה הם נסעו למערב המדינה, חברים מדנמרק לחצו עליהם לבוא לכאן. הם באו לשבועיים, במהלכם רוסיה פלשה לעיר בה הם גרו. שניים מכל שלושה בתים נהרס. מאז הם כאן. הם הגיעו עם ציוד לשבועיים והתגלגלו. בהתחלה שכרו בית בפריפריה, משהו זמני לשלושה חודשים, בהתראה של שבועיים נאלצו לעזוב. רוחל מבית חב"ד מצאה להם איזה מקום בחצי תרומה. דירה שנראית כמו קומונה של שנת שירות בשכונה הכי רועשת בקופנהגן, מעל לבר. אנשים היו דופקים אצלהם בדלת כי הם חשבו שאלו שירותים.

מפה לשם הם הצליחו להסתדר ולשכור בית בשכונה טובה. אמא שלה עדיין עובדת מרחוק בספריית פיג'מה ומנסה לשמור על אורח החיים שהיה לה (נשארה טבעונית, מתחילה להכנע לסוכרים), האבא עובד באיקאה כנהג מלגזה. באוקראינה הוא היה יועץ פיתוח עסקי, עם תואר במחשבים מהאוניברסיטה היהודית, מוסד פרטי נחשב. אבל כאן הוא עובד עם הודים ונפאלים במחסן של איקאה. גם להם יש תארים נחשבים אגב, אבל כל אלה נתפסים בצפון אירופה כפועלים טבעיים וצריכים להוכיח עצמם שבעתיים. להם לא אכפת, הם חוסכים כסף ויקימו עסק משלהם כשיחזרו לארצם. יבגני כבר לא בטוח שיש לו לאן לחזור. הבית עוד עומד, אבל הילדים כבר נקלטו. יש להם חברים כאן, הם מדברים ארבע שפות (אוקריאינית, רוסית, דנית ואנגלית) ואוהבים את בית הספר. הוא בעיקר חושב איך להאריך את הויזה ואיך הוא הגיע למצב שהוא לא מבין מה הילדים שלו אומרים. 

כשהתחיל הבלאגן עם רוסיה, לפני משהו כמו עשור, הוא התנדב לצבא. כשאליסה נולדה שחררו אותו "ממילא לא תבוא כשנקרא לך" הם אמרו. והם צדקו. אבל מדי פעם הוא שולח כסף. אם התרומה מגיע לחבר'ה שלו הוא שולח באילום שם. הוא מתבייש שידעו שהוא במקום מבטחים ותורם להם. הוא גם מתבייש להתקשר לשאול לשלומם. הוא מתעדכן מהתקשורת מי עוד חי. הקצינים שהכשירו אותו מתו ראשונים. 

אני מבין אותו. ככל שהזמן עובר אני מרגיש שאין לי את המושגים כדי לשאול אתכם בארץ מה שלומכם ומה קורה, הפער כל כך גדול- "מה נשמע? נלחמים, הא? יופי, אז שמור על עצמך וד"ש". 

למרות זאת, אנסה לתת קצת מהתחושה שלי על מה זה מלחמה מרחוק. קודם כל, מרגיש שאין תוקף לתחושת קושי: קר? לא ישנת בלילה? תגיד תודה שאתה לא יושב כבר חצי שנה בכלוב מתחת לאדמה.  אוי עדן את רעבה? בואי נדבר רגע על הילדים בעזה שעומדים בתור ללחם אם הוא לא נופל להם על הראש והורג אותם. זאת אומרת לא נדבר על זה. נשאר עם השתיקות המלחיצות האלה והמבטים המודאגים שאת לא מבינה. 

גם להנאה אין לגיטימציה. מה אני נוסע עכשיו לחופשה בשבדיה? או לקרוז לאוסלו ?! (עלה לי גרושים, סבלתי מכל רגע, אל תראו אותי ככה), אבל בכל זאת, מה אתה מנסה להנות מהחיים כשאנשים כמוך עדיים במילואים? עדיין עקורים? מה המלחמה לא נוגעת לך? הוצאת את עצמך מהכלל?

ובכל זאת המלחמה הזו מאוד נוגעת לי. המשפחה שלי בצפון, חברים במילואים בעזה ועד לפני רגע גיס במילואים. ישראל היא בית, וכשהבית מאבד יציבות, אז גם לבנה מהבית המנטלי שלי נופלת. כמו החברים של אבא של אליסה, גם אני זלזלתי ביהודים בחו"ל שמספרים שהם ציונים ויש להם חיבור לארץ, ושולחים כסף. אבל גיליתי שהם לא סתם אומרים. יש כאן אנשים שמאז אוקטובר לא חזרו לעצמם, אפילו שהם נולדו בדנמרק או עברו לכאן בילדות. תחושת ביטחון של יהודים בעולם היא מדינת ישראל. כשישראל מצליחה הם חשים גאווה. כשישראל מעורערת הם מרגישים מעורערים ומפוחדים. 

בשבילי זה מערער ברמה הכי מיידית של לנסות לתכנן את החיים. לפני שהכל התחיל תכננתי את החזרה לארץ בסוף חופשת הלידה, שמעתי הרבה דברים שהדליקו אותי על צבעון, הקהילה האקולוגית שם, בית הספר ועוד דברים שמצאו חן בעיני. רצינו לבוא בינואר לראות את המקום. לא באנו בינואר לארץ. האמנתי אז שזה תיכף נגמר ואז נבוא. אבל זה לאנגמר וצבעון פונה ולא ברור מה יהיה שם אחרי המלחמה, אם בכלל. נורא קשה למשוך את המשפחה אחרי החלום שלי כשהוא כל כך יציב. כל כך לא אטרקטיבי. בינתיים למיכל חזרה פריחה שהיה לה כתגובה לסטרס ונעלמה מאז שעברנו לדנמרק. היא לא מצליחה להרדם. ואני מדי פעם חושב שהייתי צריך לבוא לארץ לעזור.  אני משאיר את המשפחה לבד ולא לוקח חלק במאמץ של המדינה לעמוד על הרגליים. אבל האם זו סיבה להביא את הילדות לאזור מלחמה? שגם הן ירוצו למקלטים, שגם אני אדאג שאולי הלילה נכנסים מחבלים לכליל? כרגע אני בוחר להשאיר את הילדות שלי במקום בטוח כי אני כבר כאן. ואני בוחר בילדות שלי לפני עם ישראל. בעם ישראל אני פרט פצפון ובמשפחה שלי יש לי אחריות אינסופית. וזו בחירה מורכבת אבל לעת עתה אני עומד מאחוריה. למרות שאני חש דחיפות אדירה לעשות משהו לשנות את המציאות הזו. אני נקרע בין הדאגה לילדות לבין התחושה שחייבים להלחם על הפנים של המדינה. והתחושה שמהרגע שעזבתי הכל קורס. הייתי אומר בין האישי לפוליטי, אבל האישי הוא פוליטי. הקיום הוא פוליטי. גם בחירות לא פוליטיות הם פוליטיות. 

אנחנו ילדי התקופה, התקופה היא פוליטית.

כל המעשים היומיומיים

או הליליים שלך, שלנו, שלכם

הם מעשים פוליטיים.

תרצה או לא תרצה,

לגנים שלך עבר פוליטי,

לעור גוון פוליטי,

לעיניים היבט פוליטי.

(ויסלבה שימבורסקה)

אמן טוטאלי

שישי בצהריים. אני יושב עם איש הרוח לקפה בhammermoellen. המקום הזה היה בית מלאכה לייצור נשק בתחילת המהפכה התעשייתית, עוד לפני מנועי הקיטור כאשר את המכונות הניעו נחלים. במקרה הדני הנחל הוא נקיק קטן ביער. בית המלאכה עבר הסבה לבית קפה. אז אנחנו יושבים במפעל נשק ומדברים על האכזבה מאנשי התרבות והאקדמיה שנכשלו בניסיון להיות מגדלור מוסרי אחרי ה7 באוקטובר. באמת למה להקשיב להם? העובדה שהאדם הוא שחקן טוב או מוציא משהו אסתטי תחת ידו לא הופך אותו למוסרי יותר. חוקר מבריק יודע משהו על פרט קטן אבל הוא לא מישהו לקבל ממנו תורת חיים, אז מה יש לו לאקדמאי הזה להגיד לי בכלל?

לשיטתו של ויקטור, דבריהם של אנשי הרוח עקרים כי היצירה שלהם חלקית. המדע, האמנות והדת צריכים להיות שלובים זה בזה, אילו האמן היה חי ויוצר בשלושת התחומים ביחד אז הוא היה אומן טוטאלי שבכל צעד של חייו הוא יוצר אמנות אמיתית והוא האדם שיש להתבונן בו ולקבל ממנו את המוסר והדרך. הוא נוגע באמת.

לי זה נשמע כמו שטויות במיץ עגבניות. מבחינתי אין לאומן המוחלט דבר לומר לי על איך לחיות. אני חולם על החזרת מוסד המנזר. אני רוצה לראות נזירים מחויבים באופן מלא לרעיון, לערך. אנשים שפורשים מהבלי העולם הזה, שיצאו ממירוץ העכברים, והם בוחנים את הרעיונות דרך חייהם. הם מפגישים בכל רגע את האידיאל עם קרקע המציאות. אדם כזה שמחויב לערכים באופן מלא, וחייו הם מרחב הניסויים של חיים ערכיים- הוא ראוי ללמד אותי מוסר. זה לא יכול להיות נזיר כמו פעם, שפורש מהחברה לחלוטין, אלא הוא צריך לחיות בקשר עמוק עם האנשים האחרים, אבל בתוך קהילת מוסר, בתוך ניסיון לבנות מציאות אלטרנטיבית.

סביר להניח שזה נשמע לרוב הקוראים כמו שטויות, וכנראה שזה טיבם של מחשבות כאלה שהן בגובה אבל אין להם שום אחיזה במציאות. יש לי את הזמן להגות בהם כי את רב היום שלי אני מעביר עם תינוקת בת שבעה חודשים וכל מה שהיא תורמת לשיחה הם משפטים כמו "דה דה דה דה" או "אבא באבא" או קולות של פלוץ (מהפה ומהטוסיק). 

בזמן שאני מביט בה מתאמנת בתנועה של כמעט זחילה או מתנפלת על נשכן, אני חושב הרבה מחשבות כאלה ברומו של עולם, וגם קצת יותר קטנות כמו מתי אבקר בישראל או עוד יותר קטנות כמו מתי סוף סוף אחזור לישון. אני רואה את הפלא הזה ומוקיר תודה. כי היא נס, כי יש לי את הפנאי להיות איתה. כי יש לי ילדות בריאות ושבעות, ובית, ולא יורים עלי טילים, כל השאר זה בונוס.