פרק 55: שלום מהגולה

מרחבים מיתולוגיים ומרחבים שאינם

פעם דיברתי עם עדן על ירושלים. היא נדהמה - "לא ידעתי שבאמת יש מקום כזה!" מבחינת התלמידה האדוקה של הגן היהודי בקופנהגן, ירושלים היא מקום מיתי נפלא שייך לאגדות ולשירים. במובן מסוים ארץ ישראל של ילדותי היא כמו ירושלים של עדן. אני זוכר למשל שבכליל, ליד הפניה לאפטרמן היו המון גחליליות. לפני שעברנו לצפון ראיתי אותן רק בסרטים המצוירים, לפתע, בין העשבים והשיחים הנמוכים היו המוני אורות ירוקים מנצנצים. מאז כמעט שאיני רואה אותן. יחד עם עוד המון בעלי חיים קטנים, הם נעלמו מחיינו ובמקומם הגיעו נמלי האש. יצור שבמיתולוגיה של הזיכרון ראוי היה להשתייך לממלכת השאול. אבל ערב אחד, בביקור האחרון, כשישבנו למעלה בבית של יסמין שנבנה ליד מה שהיה הצריף, פתאום הופיעה גחלילית אחת בודדה. היא שלחה אותותיה אל החושך ואני תהיתי בליבי אם ישנו היכנשהו  עוד גחליל שיוכל לראות אותם. הכל השתנה. הבית שם חדש, השביל מלא סלעים וסימנים של בניה, הצריף גדול פי כמה משהיה, והוא עוד הבית הקטן בשטח. וברקע קולות הבומים, של יציאות או נפילות. כליל של 1998, או 2008 כבר לא קיימות, הן אגדה כמו סיפורי עליה שניה של מוקי צור או ירושלים של  יהודי בקופנהגן.

כל דבר בישראל מהדהד את המלחמה. אפילו השפה- כשאני משלם באשראי המכונה עונה לי- "העסקה אושרה" ואני מקווה שמדובר בעסקת חטופים והפסקת אש. ברדיו שירים כמו "באביב הם ישובו חזרה", או מי שהלך. אני לא יודע אם אתם מרגישים את זה או שהתרגלתם, אבל ישראל היא ללא ספק warzone. מהרגע שיורדים בשדה התעופה רואים את זה על פניהם של האנשים. גם כשהם מתנהגים כאילו הכל כרגיל. בתור אאוטסיידר אני מספר לכם- ההצגה של שגרת מלחמה נראית הרבה יותר כמו מלחמה על החזקת השגרה מאשר שגרה עם קולות רקע. בעיקר בצפון.

ואם כבר סיפרתי על התמצאותה של עדן בגיאוגרפיה שלי ישראל אני חייב לספר על השיחה הזו:

"אבא, לאן אתה הולך?"

"לתקן את הטלפון"

"איפה?"

"בתרשיחא"

"תגיד לי באמת"

"באמת, בתרשיחא"

"די אבא, בלי שטויות"

"באמת, אני הולך לתקן את הטלפון בכפר שקוראים לו תרשיחא"

היא מתגלגלת מצחוק ומכריזה מאושרת "אבא שלי הולך לתקן את הטלפון בתרשיחא!"

היא גם מתעקשת שהמילים בשיר דוד מלך ישראל הן: "דוד מלך ישראל חיפה וקיים". אין ספק שהיא מומחית לגיאוגרפיה ומסורת ישראל. בטקס סיום גן טרום חובה היא שרה בדבקות את "אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי, עזרי מעם השם עושה שמים וארץ" (בדנית כמובן). עמדו שם חבורת ילדים שהקשר שלהם למסורת ישראל הוא בעיקר מה שלימדה אותם הגננת, כי של הוריהם קלוש עוד יותר, אם שהם בכלל יהודים. וזו נקודה מעניינת על הגן היהודי, הוא כמעט גן בינלאומי- ילדים מישראל, צרפת, רוסיה, אוקראינה, ארה"ב ודנמרק, בני מעמדות שונים כי באותו גן אבא אחד הוא מיליונר שבא עם הפרארי שלו ואחר מתקן אופניים, אמנים, אנשי קולנוע, בנקאים, רופאות ואינסטלטור. ועוד אחד שלא ברור מה הוא עושה (מנחשים מי זה?). ולא מעט ילדים שרק אחד מהוריהם יהודי, לרוב האבא. הם לא באים לגן כדי לשמור על הדת שלהם. כי מיעוט קטנטן מתלמידי הגן מקיימים אורח חיים דתי או אף מסורתי. הם קהילה, אבל לא מתוקף כך שהם לא חיים באותה חווית חיים או מרחב גיאוגרפי, כי אין כלום דומה בין הוילה של המיליונר בהלרופ לדירה בנורברו. הם באים כי כולם בוחרים להיות חלק מהקבוצה הזו שהם רואים עצמם שייכים אליה ונקראת "עם ישראל". לרבים מהם אילו לא יבואו לגן ינתק הקשר עם העולם היהודי, וחלקם אף לא יהודים לפי ההלכה, כך שלמעשה להיות יהודי בדנמרק זו קהילה וולנטרית. מי שבא לגן הוא מי שבוחר להיות חלק מהקבוצה הזו, הקהילה הזו, ולשאר האנשים שרואים עצמם כיהודים, גם אם ההלכה לא רואה אותם ככאלה. ארי אלון אומר "יהודי הוא מי שמסתכל בראי ההיסטוריה ורואה שם יהודי". במקרה של הקהילה דנמרק יהודי הוא מי שמסתכל בראי הדורות הבאים ורואה שם יהודי.

מבטא

"כבר אין לי מבטא בדנית" עדן מצהירה בדרך לגן.

"כן? אני לא ממש יודע לשים לב, אבל נראה לי שאת צודקת"

לפני כמה ימים דיברתי עם מישהו באוטובוס באנגלית והוא זיהה שאני מישראל לפי המבטא. עם כל כמה שהשתפרתי באנגלית עדיין אני נושא את המבטא, והאמת שאני לא מנסה להפטר ממנו. תמיד הרגיש לי בארץ שמי שמדבר עם מבטא בריטי או אמריקאי מושלם נשמע מתנשא או מתחכם. ככה זה, לימדו אותי אנגלית עם מבטא ישראלי, כולם מדברים סביבי אנגלית עם מבטא, מה אני אשחק אותה כאילו אני יודע לדבר אנגלית רהוטה? שמתי לב שמתי שאנחנו, הישראלים כאן, מתבדחים או עושים חיכוי, אנחנו מקצינים עוד יותר את המבטא, כאילו אנחנו יודעים שיש בו משהו מגוחך והוא מצחיק גם אותנו.

קצת אחרינו אליסה הגיעה לגן. אמא שלה שואלת אותה משהו על ה"madpakke" (קופסת אוכל בדנית) במבטא אוקראיני כבד. זה נשמע לי מצחיק אבל כנראה ככה זה גם נשמע כשאני אומר "מלפאקה" במבטא עברי. אליסה קצת מבולבלת היום, עדן שואלת למה ואני אומר שאולי היה לה קשה להתעורר. בדרך החוצה שאלתי את אמא שלה אם הם כבר סיפרו לילדים על הנסיעה לאוקראינה. הם סיפרו להם בראשון, היא אומרת בקול רועד, אבל אתמול הפציצו את בית החולים לילדים בקייב (היא מתחילה לבכות), בית החולים הגדול במדינה, המקום בו טיפלו בילדים חולי סרטן. 40 רקטות ירו עליו. הם תכננו את הנסיעה עכשיו לא מפני שזו תקופה שקטה, אלא משום שהרוסים החריבו את רוב תחנות הכח ויש מצוקת אנרגיה באוקראינה. בחורף יהיה יותר קשה לבקר כי הוריה לא יוכלו לחמם. כשהיא בוכה אני שומע בקולה את הפחד מפני הביקור דווקא עכשיו, ואת העצב על המולדת שלה שנהרסת. אישה שתכננה לבוא לכאן לשבועיים, פטריוטית אוקראינית לצד זהות יהודית מובהקת. אישה חזקה ממעמד גבוה שנהייתה כאן לפליטה בודדה, ילדיה מדברים שפה שהיא לא מכירה והוריה לא יכולים לחמם את הבית בחורף. ועכשיו גם בית החולים לילדים נחרב. היא מתנצלת שהיא בוכה, "זה בסדר" אני אומר לה, "אני מבין אותך".

משהו צריך להאמר

בזמנו אמרתי לאבא של אליסה שאצלהם האויב יותר מפחיד. הוא אמר שמדובר באותו אויב. הוא צודק, אבל בכל זאת, האמת צריכה להאמר, המצב שבו אין חשמל ומפוצצים את בתי החולים הוא עדיין לא חווית החיים במלחמה שלנו, אלא דווקא של העזתים. 

כשחזרתי הביתה ראיתי כתבה מערוץ 14 בה הכתב מתלווה לחיילים בתוך עזה. הוא מראיין שם את יוגב בר ששת, מי שהיה המ"פ שלי בסדיר, והיום הוא סגן יו"ר המנהל האזרחי. מהמשתמע בכתבה הוא הצטרף לסיירת להלחם בשטח. הוא מבטיח להשאיר בעזה אדמה חרוכה, בלי בתים, בלי חקלאות, שלא יוכלו להתקיים לעשרות שנים קדימה. הוא אומר את זה בקור רוח, וכשהוא מזכיר את הבן שלו, בן 20 שנלחם לצידו בסיירת, הוא מחייך ומתמלא חום. אני נזכר איך כשהייתי חייל, היו זמנים שהייתי הקשר שלו. השתלטנו על בית בג'נין כדי לתצפת ממנו על הכניסה לעיר. זה היה סגר מהיר כי קיבלנו התרעה על רכב תופת שעומד לצאת ממנה. בבית היו שני ילדים בגיל הילדים שלו. ליוגב היתה חולשה לילדים פלסטינים, בתור אבא לילדים באותו גיל הוא חש אמפתיה גדולה כלפיהם, ואלו גם היו דומים מאוד לילדים שלו. אפשר היה לראות את הגעגוע שלו לילדיו, הוא היה מלטף ילדים פלסטינים על הראש, "להרגיע אותם".

אותו סוג של ניתוק, של החייל עם הנשק והקסדה המפחידה שנכנס לבית וכאילו מרגיע אותך היה גם כאן, בין האבא הרגיש והאוהב, למי שעל אף שהוא אמון על המנהל האזרחי לא רואה את קיומם של אזרחים. אין בלתי מעורבים. כולם יסבלו. אבל בניגוד ל2005 או 2006, כשההוראה בפלוגה היתה לא לגעת בשום רכוש, לא לשבת על הרהיטים שלהם, לא להטעין את הפלאפונים בשקעי החשמל שלהם, להוות הפרעה מינימאלית, היום הוא מבטיח להשאיר אדמה חרוכה. עכשיו שורפים בתים, מקלים בפתיחת אש, מבטיחים לנקום. מפקד אחר בסרטון מצהיר שהנקמה היא ערך חשוב. מה קרה ל"לא תקום ולא תטור" שהוא כלל גדול בתורה? מה קרה ל"בנפול אויבך אל תשמח"? ל"וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!\ נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן \עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן " שאמר ביאליק וביב ציטט רק את הסיפא בנאומו אחרי ה7 באוקטובר.  נשארנו רק עם הסיפא, ואנו מנסים להידמות לשטן. 

לכם זה נשמע הגיוני אני? כי אם נקמה ההיא ערך, זה אומר שעכשיו ראוי שהפלסתינאים ינקמו את מות ילדיהם? רק לי ממרחק זה נשמע משגע ובארץ זו האוירה? אני אומר את זה כי השינוי לא חל רק ביוגב בר ששת. יש משהו בישראלים שנמצאים בחו"ל שכאילו הקשר שלהם עם הארץ קפא בזמן. הם ממשיכים לדבר במבטא של העשור בו הם עזבו את הארץ, חיים באיזושהי תמונת עבר. אני שנפלתי מחוץ לזמן, יודע להזכיר לכם את ישראל של לפני שלוש שנים. אם אז דיברנו על מדרון חלקלק, הרי שכעת אני מביט מרחוק וישראל נראית לי עמוק בתהום, כמו שממשיך ביאליק "וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם! \ יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים, \ וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם\ כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים." הדם מקהה את החוש הרגישות. את האמפתיה לסבל, את תשומת הלב, את החוש המוסרי וההגיון. מחד אני מרגיש שאין לי את הזכות להגיד משהו מהמרחק הזה, אבל אני מרגיש גם חובה. איפה הסולידאריות שאנו מתגאים בה? בגיוס? בשחרור החטופים? באהבת ישראל בין הפלגים השונים? איפה הצבא המוסרי בעולם? בשני שליש הרוגים שאינם מחבלים? בערך הנקמה? במלחמה שאין לה סוף ואין לה תכלית פרט למלחמה עצמה? אנחנו מצהירים הצהרות על השמדה מוחלטת של עזה, ושרים וחברי כנסת מרחיבים את זה גם ללבנון ולגדה, ואחר כך אנחנו מתפלאים שמעמידים אותנו לדין בגין רצח עם. אנחנו מאמינים רק בפתרונות של כח, ואותה גישה זולגת ליחסים פנימה, בתוך עם ישראל. כח ואלימות, שנאה ופחד נהיו לשגרת חיים. חבר'ה, אני לא יודע איך זה נראה מבפנים. מכאן זה נראה על הפנים,  שהדם חותר בתהום ומוסדות הארץ נמקים.  

שלום בכל נשימה

באחד הביקורים של אמא של מיכל (נדמה לי) נסענו למוזיאון Contempurary Copenhagen. בכניסה ראיתי ספר של תיך נאת האן שנקרא Peace in every breath. תיך נאת האן הוא נזיר זן ויאטנמי שהנגיש את הרעיון של מיינדפולנס למערב. הוא גם פעיל שלום זוכה פרס נובל. הוא חדשן בהרבה בחינות וזהו בהחלט לא הספר החשוב ביותר שלו. לא קראתי אף ספר אחר שלו רק שמעתי עליו אבל הכותרת משכה אותי- האם הוא מדבר על עשיית שלום או קניית שלווה בחיים? או ששניהם כרוכים זה בזה? איך?

לפני כמה זמן שמעתי מתרגם מיפנית אומר פודקאסט שמאז שהוא מרגל מדיטציה כל הדיבורים על מוסר נראים לו ריקים. התוקף המוסרי האמיתי של הרעיונות נקנה על ידי התרגול המדיטטבי ולא על רעיונות מופשטים. (או משהו כזה, מה שנאמר בפודקאסט לא חודר מעבר לרעיונות שטחיים) זה נשמע לי מוזר, כי מה לתרגול רוחני פנימי ולהתנהגות הבינאישית שלי? התקשרתי לאסף, הנזיר הבודהיסטי שלי (שהוא כמובן לא נזיר, וגם לא מוכן להגדיר עצמו בודהיסט אבל הוא מתרגל ומלמד מדיטציה ודהרמה והוא בהחלט עמוק בתורת הבודהה.) חוץ מזה אסף הוא אקטיביסט ותיק, פעיל ויזם שלום. כשבוע אחרי שפרצה המלחמה הוא עזב את הבית בכליל, את העבודה במשיב נפש, והחל לנדוד בארץ כחלק מהמאמץ לסיים את הלחימה ולהביא שלום לאיזורנו. הוא דוגמא לאדם שהשלום הוא לא רק רעיון עבורו- בעבר הוא יזם מפגשי שפה בירושלים, הוזמן על ידי חברים לכפרים פלסתינאים ובא לבקר במקומות שרק המחשבה להתקרב לשם מעלה בי פחד, הקים קואופרטיב אורגני, מנסה בכל היבט של חייו להגשים את רוח הדהרמה. לפעמים מצליח יותר לפעמים פחות, וגם זה גורם לי להעריך אותו- הוא לא משחק אותה הקדוש והצדיק, מי שמכיר אותו רואה את העבודה שהוא עושה, אפילו כדי להישאר חיובי בעולם.

אז מה שאסף ענה היה משהו בסגנון שהמדיטציה הוא חלק מכמה רגליים שמרכיבות יחד את התרגול השלם והחיים הנכונים. התרגול המלא כולל גם את הלימוד והתנהגות שלך ביומיום, במילים שלי, לא זוכר מה הוא אמר בדיוק, כי שוב אלה דיבורים מופשטים כמו שאמר המתרגם. הוא הסביר את זה כמהלך ספירלי בו הולכים ומתקדמים במדרגות שתלויות זו בזו לקראת שחרור מהסבל. הלימוד בלי הישיבה הוא חסר, וכן תרגול ללא לימוד , וכך גם ללא פעולה, דיבור נכון והתנהגות "מוסרית". ומה שקורה תוך כדי, ככל שמתקרבים אל האמת, בעזרת השלושה ובעיקר התרגול, מטשטש הגבול בין האני והאתה, והאמפתיה גוברת. הכאב של האחר נהיה הכאב שלי. השחרור מהסבל תלוי בכך שלא יהיה סבל, לא רק אצלי אלא בכלל.

קיצר, לא הבנתי מה הוא אמר בדיוק וזה מראה כמה המתרגם צדק. בינתיים תיך נאת האן ממליץ לי לפתוח כל בוקר במילים הנפלאות האלה:

בקומי בבוקר אני מחייך.

עשרים וארבע שעות חדשות לפני.

אני מתחייב לחיות כל רגע באופן מלא 

ולהביט בכל היצורים בעיניים חומלות.

הספר מציע לחיות במיינדפולנס בכל רגע- בשכבך ובקומך ובלכתך בדרך, לצחצח את השיניים בריכוז והודיה, הרי זה באמת נפלא שיש לנו שיניים וזה רגע מיוחד- השקט הזה בתחילת היום בו אני יכול להשקיע בבריאות שלי. לנשום בהנאה במקלחת, בהכנת ארוחת הבוקר, להתרכז כשאני אוכל.

חבל שבוקר של אבות לא נראה ככה- נגה מעירה אותי לפנות בוקר, את עדן צריך לגלגל מהמיטה והיא מתנגדת להתארגן כשאני כבר לחוץ לצאת כדי לא לאחר לגן, אבל אז צריך להחליף חיתול, אני מנגב קקי ומרחיק צנובר שלא תקרב את הפנים לנגה שגונבת את המגבונים בזמן שעדן צווחת באיזו קריזה כי היא לא יודעת איזו בובה לקחת. 

רגע לעצור. לנשום. היא לא רוצה לנשום. בואי נקרא קטע מהספר החדש שקניתי. אולי את רוצה את הקטע על צחצוח השיניים? (ואז אולי נצחצח שיניים?)  לא!!!  אולי איך להפטר מהרגלים רעים? לא!!!    לשטוף פנים? לא!!!   להשתחרר מהכלא של העבר? כן.

אני מצליח להושיב אותה, אני על הרצפה בישיבה מזרחית והיא על ברכי. מקריא לה תוך כדי שאני מתרגם ומתאים את הטקסט לילדה בת 4 וחצי, על האופן שבו מחשבות רעות מהעבר , למשל זכרונות מאתמול בגן, אולי החלום הרע שחלמנו בלילה, עדיין רודפים אותנו, אבל צריך לזכור שהן חלפו ומה שיש זה רק כאן ועכשיו. אז כדי להשתחרר מהכלא צריך לנשום ולהרגיש את הגוף, אני שם יד על הריאות בגב ומעודד אותה לנשום נשימה עמוק, מרגישה את הגוף עכשיו? זה מה שקורה, כל השאר כבר קרה ולא קורה יותר. היא נושמת עמוק. אני ממשיך להקריא, "דמייני שאת טסה במטוס דרך סערה, הנשימה היא חגורת הבטיחות שלך, (אני מחבק אותה כמו חגורת בטיחות) כל פעם שאת בסערה את יכולה לחזור לנשימה והיא שומרת עליך" וגם החיבוק של אבא. היא נרגעה והלכנו לגן. יש עליו על תיך נאת האן.

שלום בכל צעד

אם יש משהו שמתסכל אותי במיוחד במצב הנוכחי, כלומר מלחמה בישראל ואיתמר בדנמרק, הוא חוסר האונים, רפיון הידיים, התחושה שאין מה לעשות מול מימדי הזוועה. מיכל אומרת שאם אני רוצה להיות פעיל אני יכול לעשות את זה גם מכאן. אני כמובן מתנגד. קודם כל כי כשמיכל אומרת משהו אני קודם כל מתנגד. זה אינסטינקט כזה, הרגל רע. שנית כי התחושה הבסיסית ביותר של חיים בדנמרק עבורי הוא חוסר המסוגלות לעשות משהו- כל הכלים והידע שלי רלוונטיים לישראל, כאן אין לי את השפה, ההון התרבותי, הקשרים, אני לא מצליח לעשות כמעט כלום. זה מתבטא בעבודה וברלוונטיות שלי לעולם. ולגבי המלחמה או ישראל, מה אעשה כאן? אפגין עם עוד שני אנשים מול השגרירות? זה לא עושה כלום, ומה, אוציא את דיבתנו רעה החוצה? זה מורכב מדי. 

על הנושא הזה אני מדבר עם אסגר השכן בהליכה השבועית שלנו. אסגר עובד במשרד הקליטה בתוכנית חינוכית למניעת אנטישמיות. הוא מאוד מתעניין בישראל ובמסורות. הוא בא מבית ללא מסורת ולכן כשאני מזמין אותו לארוחת שישי כולל החוויה האנתרופולוגית הוא מתרגש מאוד. קבלת השבת מרגישה לו כל כך hygge וכשמיכל אופה חלה הוא חש צער שאין לו מאכל מיוחד להציע לנו חוץ מלחם שיפון עם הרינג. ככל שעובר הזמן מה7.10 אני מרגיש פחות צורך לדברר את מה שעברנו ויותר יכול לדבר איתו על המחשבות המורכבות שלי על המצב, מה שמעמיד אותי בעמדה משונה. בארץ הייתי ככל הנראה מדבר מעמדה של איש שמאל, כאן אני צריך לדבר עמדה של "ישראלי". אמנם כל שבוע הוא צולל יותר לעומק המורכבות בישראל, אבל בכל זאת, כשהוא שאול שאלות הוא לא רוצה רק את דעתי בנושא אלא איזו תמונה של מה היא ישראל, מה זה להיות ישראלי, ומה לעזאזל קורה שם. אז אני יכול להביא קצת את האקטיביסט לשעבר וקצת את האידיאולוגיה שלי, וקצת את העד האמין מישראל, ומנסה למצוא איזון בין החלקים. בין לבין אנחנו מדברים על אדריכלות וגינון ועל מה קורה לאידיאולוגיה כשיש לי ילדים (הוא למשל מאוד רוצה לחיות בסביבה הטרוגנית אבל אומר לעצמו שאם בבית הספר יהיו המון מהגרים עם הצרות שלהם, למי יהיה פנאי להתייחס לבעיות של הילדה שלו?) או על כמה הוא לחוץ מזה שאשתו בהריון עם תאומים, כשהם תכננו ילד שלישי וזהו, ואז הוא שואל משהו על איך מרגיש להגר למדינה אחרת כשזה לא היה התוכנית שלי - "הלו הלו אסגר! הגזמת! לא עברתי לדנמרק, אני כאן רק עד שתגמר המלחמה"

אין ברירה - אני צריך לסיים את המלחמה. אולי אסע לארץ לכמה זמן ואצטרף להפגנות ולמאבקים? אולי בכל זאת אקשיב למיכל ואתייעץ עם אסף, אולי יש משהו שאני יכול לעשות מכאן. אז הנזיר-אקטיביסט אומר שדווקא כן. יש לו רשימת תפוצה של למעלה מאלף איש שנקראת "להפסיק את הלחימה- לצאת מעזה", והוא יצטרך עזרה בניהול שלה, ארגון ויצירת תוכן. יאללה, אני בפנים!

עדיין לא מואר

הקבוצה הזו מאגדת מידע על כל ההפגנות והמחאות נגד המלחמה וגם מידע על מה שקורה בעזה שלא מפורסם בתקשורת המיינסטרים. הוא מצרף אותי לעוד כמה קבוצות של עיתונים עצמאיים ואוסף של דיווחי טיקטוק ופייסבוק שמגיעים מעזה, וכותבים שמאלנים למען השלום. היומיום שלי מתמלא ברשימת הפגנות ויוזמות, לצד תמונות של ילדים מחולצים מהריסות, מניין שבועי של מתים, פצועים, חטופים, עדויות חיילים על שדה הקרב, של רופאים מתנדבים על קריסת הרפואה בעזה, עינויים, ועוד זוועות. איכשהו צריך לעמוד מול כל החומר הקשה הזה, להזהר לא לפתוח את הסרטון הלא נכון, לשמור על הדלת פנימה לא לתת לרעל להכנס. למה עשיתי את זה לעצמי?

באחד הימים אסף שאל אותי "מה שלומך?""נע בין יאוש לתקוה"

 כדרכם של חכמים בודהיסטם הוא עונה בהתחכמות "נשמע רע מאוד. בעיקר החלק של התקווה" למרות שזה מעצבן, ואני יודע שיש בהתחכמות הזו מידה של אמת. פשוט עדיין אינני מבין אותה.

כאילו, יש בזה הגיון, אם מקווים אפשר להתאכזב, אבל האם כדי לא להתאכזב עדיף גם לא להחזיק בתקווה? או כדי לא להקשר אליה, להיות תמיד באיזה מצב בלתי מופרע של שלווה סטטית? להיות אדיש? לא מסתדר לי

אני עוזב את זה, הולך עם נגה בעגלה, ומנסה להיות המיינדפולנס של הרגע המופלא הזה. אני נהנה מיום חם, לפעמים מספיק חם כדי להרגיש את החום עולה מהאספלט. זו תחושה נדירה ונהדרת בדנמרק, לרגע אני שוקל להחליף את הצליה שלה העגלה לגגון הקיץ, אבל כבר למחרת חוזר הקור. מתישהו ההבנה נוחתת ואני מפענח אולי משהו ממה שאסף התכוון- להחזיק בתקוה זו אשליה לא פחות מהכלא של העבר. הפסימיסט חושב שהוא ריאליסט בכך שהוא בטוח שיקרה אסון וחווה אותו כבר עכשיו, האופטימיסט מחכה לנס ותלוי בתוצאה, במשהו שיקרה בעתיד, אבל ההווה שלו חסר, שניהם חיים בהווה של סבל, ההווה עצמו הוא שברירי וקיים רק מתוקף תמונת העתיד. האקטיביסט הרוחני עושה כדי לעשות בהווה. הוא לא מחכה לעתיד ולא נשען על התוצאה. הוא עושה כרגע כי העשייה נותנת מזור לנפש, משחררת מהאשמה, מחוסר האונים, ממידה מסוימת של כאב. העזרה הקטנה שאני נותן לאסף אמנם מציפה אותי במידע לא נעים, בעובדות קשות, בהמון אלימות, אבל אני מסוגל לאכול אותה, לסנן אותה, לעבוד איתה, כי אני פעיל אל מול הסבל בעולם, גם אם רק בקטנה. אנשים שולחים לי פתאום חומרים שאפיץ על פעילויות השלום שהם יוזמים, גם אם לא אביא את השלום, עשיתי משהו למענם. האקטיביסט לא מחכה לתוצאה, זו פעולה לשמה. לכך התכוון המתרגם.

אני נושם ונהנה מהרגע, עושה מהטיול חסר היעד הזה מדיטצית הליכה. תיך נאת האן ממליץ לתרגל מדיטצית הליכה אפילו בדרך אל האוטובוס, בכל הליכה. לזכור כי על אף שאני הולך, כבר הגעתי, כי בתוך הגוף שלי אני בבית, ולהגיד לעצמי בכל נשימה- "הגעתי" ובנשיפה- "אני בבית".

אני נושם "הגעתי", נושף ולא משתכנע. את התרגול הזה אני לא יכול לעשות. אני יודע שגם תיך נאת האן חי בגלות ולא הורשה לחזור לויטנאם עד לזקנתו. ובכל זאת את צירוף המילים "אני בבית" אינני מסוגל להגיד, במיוחד לא בלב.