פרק 57: שברי מציאות, מציאות שבורה

סבא וסבתא, מתישהו מזמן

*

ב1934 דוד אהרון, הדוד של סבא אברהם, חלם שמשהו נוראי הולך לקרות ליהודים באירופה. רב המשפחה לא התייחסה לזה ברצינות אבל גיסתו, אמא של סבא אברהם קבעה נחרצות שכולם עולים לארץ. הם מכרו את הבית בגליציה ושטו באניה  עם ציוד ארוז בסלי קש וויטרינה שנבנתה במיוחד במידות שיתאימו לפמוטי הכסף הענקיים. בלילה הראשון שלו בארץ ישראל, על המיטה במלון ביפו, סבא אברהם שמע חמור נוער, והוא היה בטוח ששוחטים כאן אנשים.

*

נובמבר 2024. ביקור שני. אני נוסע לבקר את יסמין, לעזור לה בזמן שדור בבית החולים. הילדות כבר רגילות למציאות של אם חד הורית, לאחרונה דור החל לצאת מהמחלקה השיקומית לביקורים בבית. הבית שסידרו להם בנחשון היא חדר קיבוץ קלאסי. מדהים לראות שלא משנה איפה הקיבוץ נמצא בעולם, הוא יראה פחות או יותר אותו הדבר. אולי מעט שוני בצמחייה או במזג האוויר, אבל התכנון העירוני והאדריכלות, האנשים והגינון, השער הצהוב, כולם אותו הדבר.יש אצלה חברה מירושלים, נו איך בירושלים עכשיו? דווקא רגוע, רגיל. כאילו העיר אומרת לנו- נו, ניסיתי להסביר לכם שיש מלחמה, שככה זה, אבל לא רציתם לשמוע. ירושלים בה הכל מבעבע תמיד , היא אף פעם לא מוכרת אשליה של יציבות,היא כבר היתה מוכנה לדבר הזה.

*

סבתא נחמה הגיעה לארץ כנוסעת סמויה באנית מעפילים. אחרי ששרדה את השואה במחבוא בזהות בדויה היא כבר ידעה כמה טריקים, וכך בלי להסס הציעה לגברת אחת שהיא תסחוב לה את המזוודות לאוניה, עזרה ולא ירדה. בארץ היא נסעה לקיבוץ בו היתה אחותה. כשהיא הגיעה, אמר לה דוד יוסי- אל תספרי לה כלום, היא לא תהיה מסוגלת לעמוד בזה. סבתא נחמה היתה מספרת שהם היו כל כך עניים שכל גפרור הם חילקו לארבע חתיכות. כמובן שאני לא מאמין לדימוי הזה אבל הוא נפלא. אז היא לא נשארה בקיבוץ ועברה לירושלים. שם אחרי שסייעה לרגל אחרי הבריטים, נפרדה מבחור ששידכו לה בגלל שהוא שם רגליים על הספסל (באמת לא ברור למה הסיפור זה שרד במבחן הזמן), והשתתפה בקורס אנגלית בו היא התבקשה לדבר מול קהל (ברגע הזה היא פחדה יותר משהיא פחדה מהיטלר) היא פגשה דוקטורנט למדעי הצמח שאהב לצייר, וזה היה סבא אברהם. על אף שהוא היה בחור שקול וזהיר, אחרי שבועיים הוא הציעה לה להתחתן. הם נישאו במהלך מלחמת העצמאות. 

כשגרתי אני בירושלים שכרתי דירה בסמטה היוצאת מרחוב הע"ח. הוא נקרא על שם 78 אנשי האוניברסיטה העברית שנרצחו בדרך למובלעת הר הצופים ביום חתונתם של סבא וסבתא. אגב, המחלקה לבוטניקה ניצלה כי הם נכחו בחתונה.

*

באחד הימים אני נוסע לחיפה, בדרך הודעות על אזעקות בנהריה, עכו, אחיהוד, יסעור, קרית אתא, זה הולך ומתקרב אלי, מה שזה לא יהיה, שלא ימשיך דרומה, שלא יגיע אלי. כל השמות האלה, מקומות שכל כך קרובים לבית. יש בי צד שבטוח שלעולם לא יקרה לי כלום. כאילו כשתהיה נפילת טילים לי זה לא יזיז, כמו שאני לא מפחד מגשם או משמש חזקה. אבל בעצם, אני מודה בפני עצמי, אני כן מפחד מהגשם. וגם אין לי שום מושג מה לעשות כשיפול לידי טיל ולמה שדווקא אני אנצל.  אז אני משכנע את עצמי שהוא לא בדרך אלי, ואולי זה סתם כטב"מ טועה? אולי הוא רק מסתובב בטיול בשמי הארץ? אולי אלו בכלל ציפורים? ציפורים נודדות?

*

קופנהגן, עדן אומרת לי "אבא, אתה יודע ממה אני מתרגשת?"

"ממה?" אני עונה עם צחוק קטן

"מהציפורים הנודדות!"

כמעט על כל קבוצת ציפורים היא אומרת "הנה, הן מסתדרות בחץ, הן נודדות!" ובודקת איתי אם הן עפות לכיוון הנכון.

דווקא כשלהקת אווזים הסתדרו בחץ מושלם היא לא היתה איתי וראיתי אותם לבד. אבל היא מתרגשת מהציפורים הנודדות גם אם הן לא בדיוק בחץ או לא ממש נודדות, וגם אני, זה באמת דבר מופלא. ציפורים שעוזבות את ארצות הקור וחולפות בדרך בשמי ארץ ישראל.

*

"כבר מאוחר מדי." היא אומרת, "דבר ראשון שעשיתי אחרי שהוא נפצע היה לצאת מכל קבוצות הווטסאפ 'ישראלים בפורטוגל' וכאלה. לא שבאמת חשבתי שאעבור ולאו דווקא לפורטוגל, רק דימיינתי איך זה יכול להיות אחרת. עכשיו זה כבר לא משנה, אתה מבין, בהתחלה הרגשתי כמו אישה בורחת מבשורה, עכשיו אני כמו קיי מהסנדק. התחתנתי עם בחור נחמד וגיליתי שאני נשואה לצה"ל. לשנתיים הקרובות אני מסונדלת כאן". 

זה ברור שאם היא היתה יכולה היא היתה מעדיפה להישאר, אבל ישראל בה היא רוצה לחיות כבר לא קיימת. היא מפחדת מהדיקטטורה, מהמלחמה, מאיזה עתיד יש להציע פה. באופן פרדוקסלי אני, שחי בחו"ל, מנסה לשכנע אותה שאין מה לחפש בחו"ל, ושאי אפשר באמת להתגרש ממדינת ישראל, המציאות הישראלית רודפת אותך בכל מקום, וכמה קשה להיות מהגר.

"אם כולנו נעזוב זה יהיה הסוף של המקום הזה" אני אומר לה, אבל אולי זה כבר הסוף של המקום הזה?

"אתה מבין," היא ואמרת לי "אני חלמתי את החלום של הדוד אהרון עוד לפני המלחמה, למה חיכיתי? למה לא הלכתי? הקיו לעזוב כבר עבר ופספסתי את ההזדמנות"

*

ביום אחר מבקרים אותה הזוג היחיד שהיא התחברה איתו בקיבוץ. חבר'ה מגניבים כאלה, הוא מכין סכינים מחתיכות ברזל ממוחזרות, מיסבים של משאיות, קפיצים של גן שעשועים. היא עומדת ללדת, הוא בדיוק פוטר, אז הם עוברים לקוסטה ריקה. למה קוסטה ריקה? כי זו מדינה בלי צבא, מזג אוויר טרופי, יקנו שם חווה ויקימו יער מאכל. הוא חולה על פירות טרופיים.

באופן אוטומטי אני שוב מרצה על כמה קשה לחיות בחו"ל וכמה זה מעאפן, ומה שמעתי על קוסטה ריקה, אבל באיזשהו שלב אני עוצר את עצמי. הם כבר החליטו לעבור, תן להם את ההזדמנות שלהם לגלות, אולי יהיה להם מעולה. למה אני צריך להוריד. אני מקשיב איך הם עפים על החלום שלהם, את הספקות והחששות, בעיקר מלהשאר. לבסוף אנחנו נפרדים, אני שולח לו קישור לבלוג שלי - "אורות הצפון"

*

בשנה האחרונה הגיעו המון ישראלים חדשים לגן. יש לזה אפקט מוזר על הקבוצה. זה קצת הוריד את המתח מקבוצת דוברי העברית, היא פחות אינטנסיבית, ומצד שני הכניס כל מיני פחדים. אנחנו לא יודעים בדיוק מה הם מספרים מחוויית המלחמה בארץ.

אחת מהן הגיעה מישוב בעוטף עזה. הם היו מהאחרונים שפונו. אחרי 48 שעות בממ"ד. מדי פעם היא באה אלינו לביקור, באופן קשור או שלא קשור היא אוהבת ללחוש, כשמיכל יצאה לסיבוב היא הציעה לעדן לבנות מחסום על הדלת וכשמשחקים מחבואים יש לה סבלנות אינסופית להישאר במחבוא.

*

כשטל ניגן לו באיזה סשן של סאונד הילינג, דור נזכר ברגע של הפינוי. איך הוא ראה הכל מלמטה, הגג של הבניין שהכניסו אותו אליו, הקצין שהצמיד עליו את האגרוף כדי לעצור את הדימום, הסמטאות הצפופות, תקרת האמבולנס, הרגע שבו הכל נעשה מטושטש ונוזלי והוא חשב שהוא הולך למות, ופתאום הרוטור של המסוק יורד אליו ומחזיר אותו לעולם הזה. כל הדרך הוא אמר לחיילים הסדירים - "יש לי שתי בנות, רות ועליה, אני חייב לצאת מזה, אתם מבינים, יש לי שתי בנות!"

*

בסוף המלחמה סבתא נחמה ודודה אולה הסתובבו בפולין החרבה בלי לדעת לאן. כמו רוב תושבי אירופה שנעשו לפליטים הם חיפשו אחר כיווני הישרדות. במקרה הם נתקלו בחבורה של שבויים צרפתים שביקשו מהם להודיע על מקום הימצאם לשגרירות, כדי שיוכלו לחלץ אותם. אז סבתא ואולה חזרו לעיר, מצאו את השגרירות הצפרתית ומסרו להן את המידע. הצרפתים כל כך נרגשו ורצו להודות להן- איך נוכל לעזור לכן? אנחנו רוצות להגיע לפריז כמה שיותר מהר. "במטוס זה טוב?" וככה, ב1945, סבתא נחמה ודודה אולה נחתו בפאריז, במטוס צבאי, כשאפילו לא היו להן נעליים על רגליהן.

*

כשעליה צוחקת היא נראית בדיוק כמו סבתא נחמה. אחד לאחד, חוץ מהשיער. גם כשהיא לא צוחקת היא דומה לה מאוד. הרעיון שהדמיון יכול לדלג שני דורות מוטרף למדי, אבל כשהבעות הפנים זהות בינה לבין הסבתא רבה שהיא לא פגשה מעולם זה באמת בלתי נתפס. 

"את יודעת", היא אומרת יום אחד ליסמין "סבתא נעמי היא הבת שלי"

*

בשיא תקופת הקורונה היה סגר נוסף שצמצם לי משמעותית את מקורות ההכנסה. בניסיון להמציא את עצמי מחדש כתבתי מכתב ליישובים כפריים באיזור השפלה עם הצעה להקים להם גן עם צמחיה "ארץ ישראלית", גינון מצמחי בר. שני ישובים היו נלהבים מאוד- מושב גנות שהיה לו שטח עצום שחלמתי עבורו נפלאות אבל לא הצלחתי לעשות איתו כלום, ומשמר איילון עם תל קטן שכבר נראה טוב ולא היה צריך לעשות בו הרבה. רק לגזום כמה זיתים, לפרוץ דרך כדי שיהיה ללכת בלי להישרט, ולהבליט את פרחי הבר הנפלאים שכבר היו שם. אפשר אולי לזרוק קצת חד שנתיים באיזור שליד המגרש. לאט לאט הסתבר שכל עניין השביל והגיזום מוצא חן בעיניהם מאוד, לשתילה אין עכשיו כסף. אז ביקשו ממני לתכנן שביל, לסמן אותו בשטח ולפקח על העבודות, שלושה דברים שלא עשיתי מעולם ואני גם לא יודע איך לעשות. טוב, איך אומרת בילבי "מעולם לא ניסיתי זאת קודם, אני בטוחה שאצליח."

ככה שרטטתי באוטוקד שני שבילים שחוצים את התל ונפגשים בכיכר, סימנתי אותו בערך בשטח, בעיקר לפי הזרימה הטבעית של הטופוגרפיה והתעקשות להמנע עד כמה שאפשר מפגיעה בממצאים בעלי ערך- מקבץ של חבלבל השיח עם פריחה ורודה מאוחרת, מערה, טרסה עתיקה, צמח נדיר, אשחר גדול. ניסיתי גם לשכנע אותם לא לרצף את השביל כי כל התערבות כזו ושפיכת מצעים מביאה מינים פולשים ופוגעת בקרקע וצמחי הבר. הצוות שנסע כל הדרך מאיזה כפר בדואי בצפון עשה עבודה נהדרת, הם גזמו במהירות ויעילות את הזיתים, עקרו את השיטות המכחילות, נזהרו על צמחים בעלי ערך. הם היו עובדים עבור רשות שמורות הטבע והמנהל שלהם, שכחתי את שמו, הכיר את צמחי הבר טוב מאוד. הוא נכנס לעסק בתור נער. אבא שלו נפטר, היו לו 6 אחים צעירים ואמא שבקושי עבדה יום אחד. הוא הבין אם מישהו יביא אוכל לשולחן זה הוא. 

עכשיו בביקור נסענו יסמין ואני לעשות קניות בסופר במרכז הקניות ישפרו סנטר שבפאתי מודיעין. בדרך ראיתי איזה מעיין שרחצתי בו פעם, לא זוכר מתי- "יש כאן אחלה מעין" אני אומר לה וממשיכים לנסוע, מדברים על הא ועל דא ופתאום "רגע, איפה אנחנו?"

"משמר איילון"

"עצרי! אני צריך לראות כאן את השביל!"

"טוב, בתנאי שתכתוב על זה במכתב הבא." 

יסמין הניקה את רות ואני יצאת לבחון את השביל (המרוצף) שלוש וחצי שנים אחרי. האמת הופתעתי- הטוואי שלו נהדר. וגם הגבעה נראית טוב, אין הרבה פרחים עכשיו אז קשה לקבוע, אבל אין ספק שהשביל בשימוש. אפילו מאחד הבתים מישהו בנה חיבור פרטיזני אליו. מצד אחד אני מרוצה מעצמי, עשיתי עבודה ממש טובה. מצד שני אני תוהה- המטרה שלי לא ממש הושגה, לא הקמתי גן צמחי בר, גם לא הרווחתי הרבה כסף מהסיפור הזה. את הגבעה שהיה לה ערך אקולוגי גדול יותר קודם חוצה שביל מהודק ומרוצף. מצד שני- הבאתי לכך שכל העצים הפולשים נעקרו, ואנשים נהנים מהשביל, והוא גם יפה. ושוב, האם זה פייר ששרידי הכפר שהיה כאן פעם יהפכו לפארק לטיול עם עגלות תינוק? אולי אין כאן חשיבות למה שהיה, אלא להנאתם של האנשים בהווה. אולי השאלות האלה טהרניות וממקום כזה אי אפשר לייצר כלום בעולם. וכאן עשיתי משהו.

*

במטוס חזרה, (עם נעליים, בצבע צהוב כעלי השלכת), אני כבר מתגעגע ורוצה הביתה. קצת חבל לי שלא הבאתי מחשב והייתי יכול לנצל את הזמן הזה יותר טוב. לכתוב משהו. יושב לידי חרדי מלונדון שלומד בכולל בירושלים. הוא טס לחתונה של אחיו. לפני חודש נולדה לו הילדה השלישית אבל לא הספיקו להוציא לה דרכון אז השאירו אותה עם משפחה אחרת והוא נסע רק עם אשתו. הוא מחזיק לרגליו ספר תלמוד קטן, מסכת קידושין. כדי שיהיה קצת פחות משעמם אני מציע לו לעשות חברותא. אנחנו קוראים כמה עמודים, בלי שטיינזלץ, שנינו מאוד נהנים. אני מתפלא לגלות שאני עדיין זוכר איך עושים את זה.

*

הסבים שלי הגיעו מעולם שקרס, אבל הצליחו לבנות מחדש את החיים. הם בנו בית בירושלים, הם גידלו שתי בנות והגיעו לגיל מופלג. סבא אברהם נהיה בוטנאי חשוב וספריו תורגמו למספר שפות ושימשו דורות של סטודנטים. סבתא היתה מספרת סיפורים נפלאה, ולמרות שהם לא תמיד היו נאמנים לאמת שקרתה, ושתמיד הם היו מרתקים, היא נהגה לומר "אני ראיתי חתיכת היסטוריה, אני יודעת איך זה היה באמת, אם רק הייתי יודעת איך לספר סיפור הייתי כותבת על זה ספר"

הרבה מהסיפורים היו סיפורי שואה ומוות. אנחנו גדלנו בצל השואה. בבת המצווה של יסמין היא סיפרה לנו על הצוענים שהנאצים לקחו ליער והם המשיכו לנגן עד שירו בכולם. כששתינו יחד וישניאק היא סיפרה לי איך היתה סוחטת את הדובדבנים מהסיר בו עשו מהם ליקר לתוך פיו של סבה הגוסס על השולחן בגטו ורשה. הוא צעק "אמא, אני לא רוצה למות, אני עוד צעיר!" 

גם הסבים מצד אבא היו ניצולי שואה (ולהם מגיע פרק אחר) ולמרות שהיו יותר אופטמיים מטבעם, אם יש תופעת דור שלישי לשואה, אין ספק שילדי משפחת שטינמץ סובלים ממנה. אנחנו גדלנו בצל השואה, ולכן אנחנו יודעים- העולם יכול לקרוס. הוא כבר קרס יותר מפעם אחת. כל סימן לחורבן קרב מפעיל אצלנו טריגר. 

כשהייתי ילד הפירעה לי התחושה שהצחוק של סבתא מזויף. כשגדלתי הבנתי שהכאב לעולם לא עוזב אותה. ובכל זאת לעיתים היה לה צחוק מתגלגל מכל הלב, לרוב זה קרה כשצחקה על מישהו אחר, שאינו נוכח. אותו צחוק ניבט מפניה של עליה הקטנה. "אתה יודע שהשנה היא היתה אמורה להיות בת 100?" יסמין מספרת לי. חתיכת גיל.

*

חזרתי לחפש עבודה. הייתי בטוח שהפעם זה יהיה קל, כי כבר חדרתי לשוק העבודה בדנמרק ועכשיו מתפרסמות המון משרות. בהתחלה שלחתי רק למקומות שנשמעו לי טובים. אחר כך גם לבינוניים.אבל כשאנחנו מתקרבים לחורף וקיבלתי רק תשובות שליליות, התחילה לחלחל אלי ההבנה שכנראה אעבוד בעבודה לא משהו, במקרה הטוב. בלב כבד שלחתי קורות חיים גם לעבודות שהן על סף הגרועות. יש לי פנטזיות איך יכולתי להקים חברה של גינון בצמחי בר, או ללמד סביבה במכינות, או להיות מורה יער, אבל האפשרויות שלי בדנמרק די מצומצמות, וגנן עיריה זה אולי הכי גבוה אגיע.

מדי פעם כשהיה מכה בי גל של המשבר הזה שחווים סביב גיל 40, הייתי אומר לעצמי שאני לא במקום בו הייתי רוצה להיות בו בחיי. שמשהו השתבש ולקח אותי לכיוון אחר. שלא הצלחתי לבנות כלום מהחיים שלי, שום קריירה, שום יציבות.  עכשיו, בתוך המשבר הלאומי, אני אני מוצא נחמה קטנה- הפעם זה לא אשמתי, גם אם הייתי עושה הכל נכון 2023-4 היו כבר זורקות אותי מהמסלול.