פרק 61: נוודים ופורעי חוק

לא, הפרק הזה לא מספר על מערבון, אלא על הפועלים בחברת הגינון ואחזקה האוסוונדר אליה הצטרפתי זה עתה. לא כי הם מציעים כסף טוב, עבודה מעניינת או תנאים טובים (הם לא, הכסף לא טוב התנאים גרועים בסטנדרט דני והעבודה אותה עבודה). הצטרפתי כי לא היתה לי עבודה אחרת. וכנראה שזה הסיפור של שאר חברי לצוות.

לוץ, גרמני שמנהל כמה חברות, אחת מהן חברת גינון בגרמניה, חי בדנמרק עם אולבה השוודית, אשתו בסבב ב' והם הקימו כאן שלוחה בניהולו התפעולי של סטפן הסרבי. לשני העובדים ה"ותיקים" בחברה קוראים בשמות הלא אמינים "ג'וני" ו"טומי". אחרי שהתקבלתי אמרו לי שמחפשים עוד עובד אבל לוקח זמן למצוא כי הם לא לוקחים כל אחד. לעצמי אמרתי "כן בטח, אף אחד לא מספיק פראייר כדי לבוא לעבוד אצלכם" חוץ ממני כמובן. אבל מסתבר שיש עוד פראייר- רובן הארגנטינאי. רובן הוא מה שנקרא מהגר עבודה, אבל בקטע נוודי אובססיבי כמעט. הוא עובר מדינה כל שנה שנתיים, בעקבות הזדמנות תעסוקתית, גמר הויזה או יצר נדודים. קשה לי להבין למה מהמרכיבים משקל גבוה יותר. כך או כך עכשיו, כשהוא הגיע לגיל 38,  הוא רוצה להשתקע עם בת זוגו ולהביא ילדים. הבחירה לבוא לארץ חדשה להשתקע בה תמוהה, במיוחד כשהוא מתכנן באותו זמן לבנות בית בעיירת מולדתו בארגנטינה, אבל בכל זאת הבחור נווד מקצועי, הוא הגיע לדנמרק לפני שבועות בודדים וכבר מצא עבודה. אנחנו מתפלאים לגלות שלא נקבל היום ובכלל השבוע בגדי עבודה והנעליים יגיעו אולי מחר. רובן קצת מתבאס להרוס את נעלי הואנס שלו ואני את מכנסי העבודה היחידות שלי, אז סטפן אומר שהוא ימצא לנו משהו. אבל הוא לא רוצה לקנות עדיין כי אולי נעזוב בעוד שבוע ומתחיל לדבר יותר מדי עד שהוא נזכר שאנחנו נורא ממהרים ונכנס לאוטו, נוסע במהירות משוגעת ומבקש שנסע אחריו. כשאנחנו מגיעים לאתר הוא ממש לחוץ וממהר אבל מתעכב לדבר על שטויות, שוב הרבה יותר זמן ממה שצריך, ומשאיר את רובן להעביר אדמה עם טומי, איזה בריון צרפתי עם שפם צהוב שנוהג במחפרון קטן. ג'וני עומד בצד, בחור עם זקן קצר של מישהו שהתרשל בגילוח, כובע מכוער שמכסה את העיניים, חולצה בלויה עם קרעים במרפקים ומכנסיים מלאות כתמי צבע. כשאני רואה את ג'וני אני אומר לעצמי, אני מקווה שלא יצמידו אותי עם הג'אנקי, אבל זה בדיוק מה שקורה. הוא מרים את פחית משקה האנרגיה וצועד בלי אנרגיה ובלי מילים עם הפרצוף בקרקע לעבר האוטו. 

בנסיעה לא נראה שהוא רוצה לדבר יותר מדי, אבל בכל זאת אני מנסה.

"אז מה, בן כמה אתה?"

"40"

"וכמה זמן אתה בדנמרק"

"עשר שנים"

"אהה… ומה עשית קודם?"

פתאום הוא מתחיל לפתוח את קורות חייו המקצועיים בדנמרק שכוללים רשימה ארוכה של עבודות דחק נוראיות, כמו קילוף שלטים מקרונות רכבת (בחום גבוה שהמדבקה נמסה, זה מאוד מסריח אבל עובדים רק חצי שבוע) ניקוי קירות בלחץ גבוה, סניטריה במסעדת המבורגרים, עבודות קבלן זמניות ועוד כהנה וכהנה דברים שאי אפשר לזכור. אבל יש לו מקצוע. הוא ספן. הוא אפילו עבד בזה שנה, שני מחזורים, נסע מסביב לעולם. עבר בתעלת פנמה שלוש פעמים. אבל קשה להיות תקוע בלב ים כל כך הרבה זמן עם אותם אנשים. אותו הם חיבבו, אבל לו היה מספיק.

כשאני שואל אותו מאיפה הוא הוא עונה "ברית המועצות" 

"אתה יודע שכבר אין מקום כזה?"

"אני רוסי, נולדתי בבלארוס, אבל זה היה ברית המועצות"

ככה ג'וני, נפתח לאט ומספר יותר, יש לו משפחה בארץ, הוא יודע קצת מילים בעברית. הוא מאוד אוהב שפות, אבל לא למד דנית כי הוא עצלן לפי הצהרתו. הוא ממש לא עצלן, הוא לא לוקח הפסקות בעבודה והוא עובד חרוץ כפי שלא ראיתי מעולם. ברגע שנגמרת העבודה הוא חייב לפתוח בקבוק בירה ומסיים שלושה בקבוקים לפני שהוא מגיע לתחנת הרכבת. אולי העצלות באה עם השכרות. 

אחר כך אני מחלץ ממנו את שמו האמיתי- יבגני, שזה ג'ניה אבל הדנים לא מצליחים להגיד את השם הזה אז הוא בחר בג'וני. אני כבר מכיר את התופעה הזו, בעיקר מסינים שיודעים שלא נצליח לבטא את שמותיהם אז הם בוחרים כינוי מערבי. חשבתי על האפשרות הזו אבל לא מצאתי אף שם שאדע שקוראים לי, ובכל זאת אני חושב לעצמי, אולי באמת עדיף שלא כולם ישברו שיניים עם השם הקשה שלי, אולי אקרא לעצמי מארק, זה מספיק דומה לאיתמר. אבל אז אני נזכר במדרש שמספר שבני ישראל נגאלו משעבוד מצרים כי לא שינו את שמם ולא שינו את לשונם. אם לראובן לא היו קוראים רופוס, לאיתמר לא יקראו מארק. שהגויים ישברו שיניים. גם ככה חצי מהזמן סטפן קורא לי רובן. בסוף היום ג'ניה אומר לי שהיה נחמד לעבוד איתי, ואני מתחיל לחבב את השבור הזה, מסתבר שיש לו תכונה כזו, קל לאהוב אותו.

ביום אחר אנחנו משייפים את הדלתות והחלונות בבית של לוץ. בעל הבית עושה על האש ומזמין אותנו לארוחת צהריים, ג'וני, שלרוב לא אוכל כלום במהלך יום העבודה,  טורף שתי נקניקיות. לוץ מספר על הבן ההרפתקן שלו מהנישואים הקודמים, שמטייל לו בדרום אפריקה, רואה חיות בר ומבלה עם צעירים שפגש שם. ג'ניה מספר איך כשעבד כספן, הבחור הותיק שחפף אותו, השתכר וגרר אותו לשחות בלב האוקינוס הפסיפי כשהספינה. למרות שזה האוקיינוס השקט הגלים ענקיים והספינה התרחקה במהירות שיא. זו היתה הרפתקה, והיה מאוד מפחיד. לוץ שואל אותי אם לי יש הרפתקאות מעניינות, אני לא חושב שמשהו בקנה מידה כזה. אולי הצבא, אבל הם לא יבינו.

למחרת ג'ניה בא מחויך. הוא אומר לי בעברית "בוקר טוב" ואחר כך מוסיף "יש לנו מילה ברוסית נאחוי, אני חושב שעברית זה לך תזדיין ולבת זה  לכי תזתדייני נכון?"

"יפה מאוד, אמרת את זה מושלם"

אני לא מתכוון להשאר מאחור בתחרות הזו, ומונה את הקללות שאני מכיר ברוסית. כשאני מגיע ל"פיתוח" הוא אומר "זו בעיקר מילה של הכלא"

"כן, כך שמעתי"

"אני יודע. ישבתי בכלא"

"מה? כמה זמן?"

"חצי שנה.""אז זה היה משהו קטן, לא?""יכולתי לשבת 15 שנה, אבל היה לי עורך דין טוב"

"מה עשית?""אני לא יכול לספר, אתה לא תכבד אותי""נסה אותי"

"סחרתי בהרואין"

"ובגלל זה עברת לדנמרק?"

"כן. אבל לא ברחתי מהחוק. ברחתי מהבחור השני. אם הוא היה תופס אותי היה הורג אותי""כי נתפסת?"

"כי גם הוא נתפס."

בימי ברית המועצות לחבר של אמא של ג'ניה היה עסק גדול, והם היו אנשים עמידים. אבל כשברית המועצות קרסה, העסק קרס יחד איתו וגם מצבם של המשפחה של ג'ניה. בגיל 15, הוא ישב עם אמא שלו והחבר שלה ברכב. הם עמדו בפקק, הוא לא יכל לסבול את הרעש, יצא החוצה ולא חזר מעולם. בעצם עד שהוא בא לדנמרק 15 שנה מאוחר יותר לפגוש את אמו, לה הוא קורא MIN MAMA. אחרי שברח מהאוטו הוא עבר בין בתים של חברים, אחר כך הוא ועוד צעירים הסתדרו על דירה, היו באווירת מסיבות ועישונים, עם השנים הוא התדרדר וניסה כל סם שקיים, עד שמצא עצמו מוכר הירואין (אבל סיגריות הן הדבר הכי ממכר, מהן הוא לא יכול להגמל, הוא מצהיר כשהוא עבודה עם סיגריה תלויה בצד הפה). היו לו רק ארבעה לקוחות אבל כל אחד היה בא פעם ביום. פורץ לרכב, גונב רדיו, מוכר בשוק השחור וחוזר לג'ניה כדי לקנות עוד מנה. ככה הוא חי עד שנתפס. כשיצא הוא הבין שהוא חייב להגמל, מצא מנזר בתאילנד שאנשים באים לתהליך אינטנסיבי של חודש. במשך חודש הוא תירגל מדיטציות ומשמעת נוקשה ושתה שיקוי שהנזירים רוקחים מעשבים שהם מלקטים בהרים לפי מתכון עתיק וסודי. השיקוי הוא נוזל שחור שמנקה את הגוף, ומגעיל עד כדי בחילה. צריך לבלוע או להחזיק אותו כמה דקות בפה ואז מותר לירוק או להקיא או מה שלא יהיה. וכך אחרי חודש של צומות, עבודות פרך, שיקויים מגעילים ומדיטציות, הוא נגמל. זה היה מבחינתו או זה או כלא. כך הוא הרגיש. אבא שלו מת מאלכוהול, היה מסוגל לשתות בקבוק שלם של וודקה עד שהשתכר. החבר של מאמא שלו לא שתה ולא עישן, בכל זאת מת מהתקף לב.

אחרי שהתברר שג'ניה ורובן הם בהחלט לא טיפוסים שגרתיים, הייתי צריך לפצח מה הסיפור של טומי. בימים עם טומי אנחנו תמיד מסיימים לפני הזמן. בניגוד לסטפן שממש גרוע בניהול זמן, וג'ניה שעובד המון זמן על פרטים תפלים, טומי עובד לאט ומסודר. הוא גנן טוב ועובד טוב וממש מתבזבז במקום הזה. בנסיעה בדרך טומי הצרפתי האזין לראפ צרפתי ברכב, ודיבר באנגלית בינונית על סקס. התאווה המינית די כיוונה את חייו כאשר בחר תמיד בנתיב בו היה הרבה סקס. הוא בא מחבל ארץ יפיפה באלפי הצרפתים, ולפני שהגיע לדנמרק לא דיבר אנגלית כמעט בכלל. למד תואר בגינון והדרכת סקי, כשגילה שהג'קט של מדריך הסקי הוא מגנט בחורות מטורף בחר להמשיך בכיוון הזה. הוא נעשה לגולש מקצועי, ונמשך מאוד למקצוע כי הסתבר שבכל אולימפיאדת חורף יש מסיבות סקס אינסופיות של המתחרים. האנדרנלין, בשילוב של הימצאות של הרבה צעירים ספורטיביים ונאים במקום אחד היה בית זונות אדיר. לבסוף הוא נאלץ לפרוש כי לא היה מספיק טוב כדי להפוך למקצוען (בסקי, אני לא יודע מה לגבי הסקס), ועבד כמדריך כושר (בטח גם זה כשור איכשהו לבחורות), כשהתחיל להשתעמם מהמקום היפה הזה בו הוא גדל, הלך בעקבות בחורה שהכיר לא מזמן לדנמרק. כאן הוא חזר לעבוד כגנן. 

ביום ההוא עשינו ריצוף חוץ. למרות שאני לא מבין בזה כלום, וזו הפעם הראשונה שאני מרצף באבנים מרובעות, הרשתי לעצמי להגיד לו איך לדעתי צריך לעשות את הדברים וכשהוא לא השתכנע אמרתי לו "לא, לא ככה, תן לי להראות לך". אז נזכרתי בבדיחה הזו- למה ישראלית לא עושים סקס ברחוב? כי מיד יבוא מישהו ויאמר "לא, לא, מה אתה עושה? לא עושים את זה ככה, הפוך! זוז, אני אראה לך" בקיצור, ביום העבודה איתו התברר סופית שכל הדעות הקדומות נכונות. הרוסי שיכור, אבל גם בעל מוסר עבודה גבוה. הצרפתי עסוק בסקס, לא דיבר אנגלית ובכלל מרוכז בתרבותו כאילו היא מרכז העולם. גם אני נהגתי כישראלי וכשסטפן הצטרף וקצת תחקרתי אותו על נעוריו בסרביה של ימי המלחמה הוא התגלה כפטריוט נלהב. בערך כמו אותו צעיר סרבי שהתנקש ביורש העצר האוסטרו הונגרי והצית את מלחמת העולם הראשונה. גם סטפן הוא סוג של נווד ופורע חוק, שעקר מסרביה לשוויץ כי היה בן 18 בימי מלחמת האזרחים ולא היתה לו שום כוונה להתגייס לצבאו של מילושוביץ. אחרי 15 שנה בג'נבה הוא פגש בביקור מולדת את מי שנהיתה לאשתו. טניסאית מקצועית, שלמדה יחד עם ג'וקוביץ באותו מוסד. הוא המשיך לנדוד איתה בעקבות הספורט עד שנפצעה ונהייתה למאמנת בדנמרק. 

סטפן הוא חתיכת טיפוס. תמיד לחוץ. נוהג בפראות, מבזבז זמן בשיחות ארוכות מדי, תכנון גרוע וטעויות של התנהלות מהירה מדי. אבל בעבודה עצמה הוא טוב. כשריצפנו עם אבנים גדולות הוא עבד כל כך טוב, בכל מני טכניקות שהוא פיתח, שמר על קו ישר מופלא והניח לבד כל אבן בדיוק במקום. חבל שהוא לא רצה "לבזבז זמן על למתוח חוטים" כדי לבדוק את הקו של הריצוף. בסוף היום נשאר קצת זמן, אז אני מותח את הקו, ומגלה בשפינה הרחוקה תהיה מדרגה של 30 ס"מ מהדשא. אני מראה לו וגם מחשב שחסר לנו משהו כמו 4 קוב של חול. (אם דיברנו על הסטיגמות, הנה היהודי הוא היחיד שזוכר מתמטיקה של התיכון ומשתמש בה כדי לחשב מה שאמור להיות מובן מאליו בעיני. מגיע לי או פרס נובל או לנהל את העסק הזה). במשך היום הזה אני ממש קונה את לבו של סטפן, ומצליח לגלות עוד זוויות עליו. הוא מספר לי איך בחתונות הסרביות היו מעמידים על הגג תפוח ומנסים להוריד אותו ביריה. אני חשבתי שהחתונות אצלנו גדולות וארוכות אבל החבר'ה האלה שמים אותנו בכיס הקטן. בבלארוס, מעיד ג'וני, המסיבה נמשכת שלושה ימים, ולחתונות בסרביה מזמינים גם בני דודים מדרגה שלישית. (אצלנו דרגה רביעית! אומר לו ג'ניה) אחרי מלחמת האזרחים היה המון נשק בכל מקום ובחתונות היו יורים המון באוויר, ובעצם לכל כיוון. הוא מודה שזה היה מטופש, אבל לקטע עם התפוח הוא מתגעגע, בזה היה משהו. אני שואל אותו אם אבא שלו נלחם במלחמת האזרחים, הוא עונה שלא. אבא שלו התאבד כשסטפן היה בן 10, שנה לפני המלחמה. אמא שלו התאבדה לפני שנתיים, כשאובחנה עם סרטן. "אתה מבין, עכשיו אני חייב לעשות ילד, שיהיה לי בשביל מה לחיות. איי, הייתי צריך כבר לעשות ילד ממזמן" 

פתאום אני מבין את הסיפור של האוסוונדר מכיוון אחר. לוץ פגש את סטפן במועדון הטניס. ידעתי שהוא דחף אותו להקים עסק והיה הלקוח הראשון שלו. עכשיו אני חושב שהוא לקח אותו כפרויקט. יש משהו אבוד בסטפן, שלוץ המיושב, שמנהל כמה חברות, מתלבש יפה, ומכין נקניקיות בחצר שלו בין העצים הגזומים עגול, מתמלא כנראה באמתיה ודאגה כלפיו. 

ביום שישי טומי אוסף אותי. הפעם הוא שומע רמיקסים צרפתיים בקצב של חדר כושר. אני משדל אותו לעבור לשאנסונים. אתמול צבענו בית, כרגיל הוא עבד מסודר מאוד, ומתח ביקורת על הסטנדרט הנמוך של הבניה בדנמרק. אל תטעו הוא גבוה בהרבה מהסטנדרט הישראלי, כנראה שבאלפים הצרפתים יש  איכות בניה אחרת. הכנתי לנו קפה שחור עם הל, והוא ממש נדלק על זה. היום הוא בא עם כוס טרמית מהבית, עם קפה שהוא הוסיף לו תרמיל הל אחד. אנחנו נוסעים 20 דקות ואז הוא מעביר אותי לרכב של סטפן ששינה את התוכניות ברגע האחרון ומסיע אותי חזרה לריצוף להעביר יחד עם ג'ניה 3 קוב של חול, למרות שחסרים לנו 4 קוב. באחד הרגעים שאנחנו מעמיסים מריצה ג'ניה אומר לי, "מסכן סטפן, הא? איבד את שני הוריו"

"כן, סיפור קשה"

"הוא אמר לך איך אבא שלו הרג את עצמו?""לא""הוא לא התאבד. זו היתה מנת יתר של הרואין."

וואו. אחרי שאני מסיים להזדעזע הוא מסביר לי שאמא של סטפן הייתה בשלב מאוד ראשוני של המחלה והיה אפשר להציל אותה,אבל היא ויתרה. גם במקרה של מנת יתר, ג'ניה יודע לעזור למי שנמצא במצב כזה. באמת מסכן סטפן. 

האמת שכל החבורה הבינלאומית הזו נושאת סיפורים מעניינים, אבל כולם גם לגמרי אוף טראק. נוודים ופורעי חוק, סרבני גיוס, ספורטאים לשעבר, נרקומנים, בנים אבודים, מחפשי עבודה נצחיים. אלה ממש לא קבוצת השווים שלי, אני לא באמת משתייך לחבורה המפוקפקת הזו, למרות שנחמד לי איתם. ממש בעוד רגע אני משדרג לעבודה עם שכר הוגן ותנאים טובים, ואולי עם אנשים מן השורה. 

"באמת הייתי רוצה לכתוב ספר על החיים שלי, יש לי סיפור מצוין." אומר לי ג'ניה "אבל אני עצלן. כזה עצלן."