פרק 53: גפילטע

חופשת פסח

בפסח אני מדריך סיור פרטי. אנחנו עוצרים בבית הקפה שמול בית הכנסת והוא אוכל קוראסון עם נקניק וגבינה. התפילה מסתיימת כשאני מסיים את הסיפור על המאפים הדנים ואיך משפחת מלכיאור, שהם כבר במשך 7 דורות הרבנים של קופנהגן, התעשרה מיבוא קינמון. אנחנו נכנסים לסיור בבית הכנסת ואומרים לכולם חג שמח.

לגן היהודי יש חופשה בפסח, מה שאומר שעדן בבית במשך עשרה ימים וצריך להעסיק אותה. יש בכך סכנה והזדמנות. הסכנה שכולנו נשתגע. אבל בגלל שכל הדנים בבתי הספר יש כאן הזדמנות להנות מכל המקומות שתמיד הומי אדם, כמו גן החיות, או פארק האופניים. פארק האופניים שנבנה ללימוד רכיבה בטוחה נמצא במרחק הליכה של פחות מעשר דקות מהבית שלנו, זה בדיוק הזמן שנדרש כדי להרדים את נגה בעגלה ולקחת את עדן לרכוב. הם משאילים אופניים טובות במיוחד לילדים שעדיין לומדים. ניצלנו את השבוע הזה כדי להפרד מגלגלי העזר בזמן שנגה ישנה את שנת הבוקר שלה. גם במשחקיית הטרמפולינות שליד הנמל לא היה כמעט אף אחד. רק אנחנו- חבורת הישראלים מהגן, וכמה תיכוניסטים. עדן קפצה והשתוללה עם החברים ואני ישבתי עם נגה בפינת התינוקות. לידנו קפצה תיכוניסטית שמתעמלת בטרמפולינות בצורה מקצועית. התבוננתי בה בפליאה כשהיא עשתה רצף של שלושה פליקלקים לפנים, סלטה לאחור, שלושה פליקלקים לאחור ובורג כפול. וואו! היא המשיכה בעוד פעלולים מעין אלה, ובאותו הזמן נגה בתנועות היוגה של טרום זחילה- כלב מסתכל למעלה, כלב מסתכל למטה, מרימה רגל אחת, עומדת על קצות האצבעות. אני מביט בשתיהן באותה פליאה, שתיהן מביאות את הגוף לקצה גבול היכולת.

אוטובית

או קי, עדן בעשרה ימי חופש מהגן, צריך לעשות עוד משהו. אנחנו שוברים את הראש מה. מיכל רצתה לסוע לאיטליה, מה איטליה עכשיו? היא רוצה לטייל בעיירות יפות ליד אגם קומו, יש שם מישהו שמעוניין בהחלפת בתים, להנות מהשמש ולאכול טוב. מה לאכול טוב? המדקר הסיני אסר עליך גלוטן, מה תאכלי באיטליה- גבינה ברסק עגבניות? ואם אני טס, אז רק לישראל. אבל דווקא בפסח? נגיע ולא תהיה רכבת? כל מקום יהיה צפוף? וזו עונת האלרגיות...

אחרי התלבטויות רבות, הבנו שהחופשה כבר התחילה. את החצי הראשון עשינו בבית אבל בכל זאת, צריך גם לצאת קצת. כבר הרבה זמן שרציתי לסוע לראות את הים הצפוני (שכאן קוראים לו הים המערבי). אחרי שהתשתי את מיכל בהתנגדויות שכרנו ואן, מה שעדן קוראת לו אוטובית, ויצאנו לדרך. זו היתה נשמעת הרפתקאה נחמדה, והאמת, הופתעתי לטובה. המטבח, המיטה והשירותים תמיד איתנו שזה יתרון גדול כשמטיילים עם ילדה ותינוקת. ויש גם מקלחת שזה טוב כשמטיילים ליד הים. ראינו עיירה ימי ביניימית, קשת בענן, ים בשפל קיצוני, תולעי חול שעדן הגדירה בתור דרקון ים, ועוד. התחפרנו בבוץ, צלינו מרשמלו על המדורה שחינו באגם קר מאוד וליקטנו שום בר. 

אבל מה אספר מעבר לזה? היה פשוט נחמד להיות ברגע. לא פגשתי את התרבות הדנית של הפריפריה, לא קראתי חדשות מהארץ, ולא חשבתי רחוק. פשוט היינו שם.

דג ממולא

במכתב הקודם סיפרתי על חנות הדגים, אבל בעצם הייתי צריך לכתוב עליה בפרק הזה. לרגל יום השואה רציתי להכין גפילטע פיש, לזכר התרבות היידית האירופאית שנכחדה. אז ביקשתי מהם דג טחון אבל בלי מלח ושישמור לי את העור והעצמות בצד. זה היה נשמע לו מוזר ומסובך מאוד אבל הוא אמר שהוא יכול להכין משהו כזה, יקח לו ארבעה ימים. ואז קיבלתי בקלה במקום קרפיון, כי דגים של מים מתוקים אין להם, ושני ראשים קפואים שאחד מהם בהחלט נראה כמו דג אבל השני יותר כמו מפלצת או יצור משונה ממעמקי הים. הגפילטע פיש לא יצא כמו שהוא אמור להיות, אבל מספיק קרוב. יש לאריאל הירשפלד קטע בו הוא מתאר את המתכון לגפילטע פיש כמשל לסטראוטיפ הפולני. אני חוויתי אותו כביטוי המלא לגולה- אוכל גלותי שאני אפילו לא יכול להכין אותו כי הגולה כאן כל כך גלותית שאפילו את המרכיבים שיש בכל קהילה יהודית אין להם. הגפילטע פיש, או "דג ממולא" כמו שקראה לו סבתא נחמה שאחרי השואה הפסיקה לדבר יידיש, הוא דוגמא ליכולת לייצר משהו נפלא מנקודת פתיחה נמוכה מאוד. כל המרכיבים של המתכון הזה לא אמורים להתחבר יחד- דג וסוכר, עצמות וקמח מצה. אבל איכשהו קורה הקסם והמאכל המושמץ הזה הוא מעדן אהוב על ידי רבים. הצבע החיוור מתוקן בגזר. המצה התפלה מקבלת טעם מהעצמות וכל צער העולם מומתק עם כפית של סוכר. מאכל שצמח מעוני נעשה למנת חג.

הייתי צריך לעבוד עם החומרים הלא נכונים והמתכון המופשט של סבתא נחמה הכולל עם הנחיות מאתגרות כמו: "להוסיף מלח וסוכר, יותר סוכר ממלח", או קי, איזה מין כמות זו?! או "לטעום מדי פעם לבדוק את התיבול. צריך להיות לא מתובל מדי ולא פחות מדי"- זה ממש לא אומר כלום… יש משהו במתכונים האלה שחושף את האיוולת שבעקרון המתכון. מנה מסורתית אי אפשר להכין לפי מתכון, רק ללמוד תוך כדי התנסות עם נציג הדורות הקודמים שזוכר איך עושים את המנה. מתכון הוא שיבוש החוויה על ידי אנשים שמקפיאים את המנה ומאבדים את הזיכרון. והרי אוכל טוב הוא לא פחות זיכרון מאשר טעם. ניגשתי למלאכת ההיזכרות, את הראש המשונה זרקתי בעודו קפוא ועם השאר ניסיתי לעבוד. בעיני יצא סביר. לא כמו של סבתא. נגה אהבה מאוד.

יהודים בשמש

האביב מוציא את כולם מחוריהם להתענג על אור השמש. הפארק עמוס, ובעצם כל מקום בחוץ. גם אני מסתובב כל היום עם נגה בכל פינה שיש בה מדשאה ואפשר לפרוס משטח פעילות שתתרגל זחילה או שתנמנם בעגלה ואני אתפוס קצת ויטמין D. פתאום מתגלים המון יהודים בדנמרק. אפילו הסדרן בתור למתנפחים, האמהות בפארק האופניים והמתעמל בפינת הכושר. וכולם פונים אלינו ומדברים את המעט עברית שהם יודעים. אני מניח שהם היו כאן גם בשנים שעברו, אבל השנה, בגלל המצב,  אנחנו יותר מחפשים אחד את השני.

יום אחד יצא לי לדבר עם שלושה אנשים שונים על המצב והישראליות. הראשונה (היא גויה אבל משכירה חדר ליהודיה זקנה) אומרת "אתם מישראל? אוי זה נורא מה שקורה שם"

"כן," אני עונה "קשה לשאת את זה…"

"אתה יודע, אני מרגישה כאילו יש לי דם על הידיים, מפני שהטבח הזה קורה עם נשק מערבי"

אני נבוך, מנסה להתחמק עם אמירה שזה לא חדש, המערב דוחף נשק למזרח התיכון כבר עשרות שנים. לא נעים לי עם האמירה שלה, אבל האמת שיש משהו בדבריה. אני גם מסתובב עם תחושה של דם על הידיים, כל רגע שאני לא עושה למען סוף המלחמה והחזרת החטופים. דם החטופים על ידי, ודמם של עשרות אלפי פלסטינאים מתוכם שני שליש נשים וילדים, גם על הידיים שלי. נכון, אני בניגוד אליה יודע שזה מורכב, אבל בדיוק כמוה אני רק עומד מהצד ומצקצק.

לאחר מכן אני פוגש זקנה באוטובוס. יש לה שרשרת "חי" גדולה על הצוואר. היא החליפה את המגן דוד כדי שרק מי שצריך לדעת ידע שהיא יהודייה. "18 מיליון סודאנים על סף רעב וכולם מדברים עלינו" היא מתלוננת, אנחנו תמיד השעיר לעזאזל. גם היא צודקת. כרגיל היהודים הם השעיר לעזאזל של העולם וכל מי שרוצה למרק את מצפונו תוקף את ישראל ומתנקה מחטאי הקולוניאליזם. באחד הימים אני עובר על יד מדבקה של המרד בהכחדה שמזמינה להצטרף לקמפיין נגד מטוסים פרטיים, ואני חושב לעצמי, אילו כל אותם יפי נפש היו נאבקים נגד הטייקונים עם המטוסים הפרטיים הם היו מצמצמים משמעותית את פליטות הפחמן, ויוצאים נגד העושקים האמיתיים של זמננו, ומול הקולוניאליסטים הגרועים ביותר, שהם בעלי ההון המערביים שממשיכים לרושש את הדרום הגלובאלי. אבל הם יוצאים במקום זאת נגד ישראל. אולי האינסטינקט האנטישמי הוא ששולח אותם להשתלח באותו שעיר לעזאזל, או שכסף גדול מסיט את המאבק הרחק ממנו. ואולי התמונות של המוות המופיעות בתקשורת בכל העולם חזקות יותר מציור של מטוס פרטי בתוך איקס. בכל אופן אני עובר ליד המדבקה ומיד מסכים גם איתה.

אולי זה נשמע שאני אותו יהודי גלותי חסר חוט שדרה שהסכים עם כל מי שעומד מולו, אבל באמת שבכל האמירות האלה יש אמת ואני חי בתווך בינהן. בראש מהדהד לי משפט שאמר לי חבר שעזב את הבית והעבודה לפני חצי שנה ומשקיע את חייו באקטיביזם: "מלחמה היא הדבר הכי לא אקולוגי שיכול להיות, לא רק שהטנקים טוחנים את האדמה ולא יהיה אפשר לגדל בה כלום שנים קדימה, לא רק בגלל טביעת הרגל הפחמנית של הפצצות, וכל המוות, אלא שזהו, לאף אחד כבר לא אכפת מהאקלים, מהסביבה, הכל מותר בשם המלחמה"

"כל הדברים האלה קוראים כל הזמן " אומר לי חבר אחר שפונה עם משפחתו מהבית בגבול הצפון, "רצח, אונס, אלימות, בתים נהרסים כל יום. אנשים מתעוררים במלחמה רק כי הם מפחדים שזה יקרה להם."

שניהם צודקים. מצד אחד הזוועות קורות כל הזמן ואנחנו חיים לידן, מצד שני הזוועה הזו קיצונית ואי אפשר לחיות לידה. אני בינהם, מזכיר לעצמי את הבדיחה הישנה על הרבי ששומע דעה אחת ואומר לאדם "צודק", לאחר מכן הוא שומע את דבריו של בעל הריב שטוען ההיפך והוא אומר לו "צודק" אומר לו אדם שלישי- "לא יכול להיות שהוא צודק וגם הוא צודק" עונה הרבי "גם אתה צודק." הבדיחה הזו זכתה לפתוח את הסרט כנר על הגג והוכנסה לפיו של טוביה החולב. בספר היא לא מופיעה, אבל היא באמת משקפת משהו בחוויה הגלותית שאין בה התחייבות לחומר ומעשה ,אלא רק דיבור, והקצוות יכולים להתקיים בה במקביל.  

ביקור בישראל

לאחר מכן הגענו לביקור בישראל. כבר בנתב"ג זה מכה בך- האנשים עצובים. אין את ההתרגשות והשמחה של אנשים שחזרו מחופשה. במקומם האנשים המיואשים והעצובים החיים במלחמה. התמונות הקשות של החטופים מלווים אותך במסדרונות "איזה חמוד!" עדן אומרת כשהיא עוברת ליד תמונה של כפיר ביבס התינוק הג'ינג'י. מתח, חשש, עצבים ועצב. אה, וגם הקטע הזה שאף מזוודה לא הגיע לנו. 60 מזוודות מהטיסה שלנו לא הגיעו וכל אולם איסוף הכבודה מלא במזוודות מהטיסה של אתמול. עמדתי בתור בסבלנות עד שנמאס לי, ניגשתי לפקיד הקבלה בתור להגשת תלונה ובקשה לאיתור המזוודות, יש לידו סמל של נגישות, שאלתי בנימוס אם יש איכשהו אפשרות לקדם אותנו כי אני עם ילדה ותינוקת. הוא מיד נתן לי לעקוף את כולם  ושלף לי מסמכים. אבל אז התחילה האישה שהיתה שניה בתור (באותו רגע) לצעוק כי גם לה יש ילדים, אז הצעתי לה להיות לפני. במקום למלא את הטופס היא התחילה לתקוף את הפקיד ולריב איתו. טוב, הספיקה לי חצי שעה בארץ לנטוש את הנימוסים והנחמדות וגם אני מתחיל לצעוק- אולי תמלאי את הטופס ולא תעכבי את כולם?- וכמובן שהיא מפילה את האשמה עלי, כי כבר לא מענין אותה להגיע הביתה, היא באה לכאן לריב. אז אני לוקח את הטופס, ממלא, מדבר בקול רם שנתפס בעיני כמנומס אבל שומעים אותו עד קצה האולם, והולך משם. פקיד הקבלה נשאר בצד שלי וחשב שהיא גסת רוח ואני בעל נימוסים אירופאים.

אבל האמת, אם לתאר את ישראל ממבטו של אורח לרגע, הארץ נהיתה עצובה כל כך. המבטים של כולם נפולים. יש פחד ושנאה באויר. זה מוזר, כי מצד אחד אני כל כך נהנה ממזג האוויר, מלהיות עם המשפחה, ומצד שני העצב והייאוש מרחפים ליד כעין תפאורה אפלה. 

באחד הערבים עדן שומעת בום ונבהלת- "מה מסוכן באזעקה?"

"האזעקה זה לא מסוכן, היא אומרת לנו שצריך ללכת לחדר הבטוח" מיכל מנסה להסביר לה

"אבל אם האזעקה לא מסוכנת, למה צריך ללכת לחדר הבטוח?"

"כי זרקו עלינו משהו"

עדן מתעקשת כי התשובות של מיכל לא מספקות אותה- "למה זרקו עלינו משהו?"

"זוכרת שדיברנו על זה שמלחמה זה כששתי קבוצות רבות אחת עם השניה? כמו שמרביצים בגן, ובמלחמה זורקים טילים."

"ומה יקרה אם טיל יפגע בי? ממש יפגע בי " היא שואלת ומסמנת על היד

"נפצעים וצריך ללכת לבית חולים, אולי תשברי את היד כמו שקרה לדניאל"

"אבל דניאל נפלה ולא פגע בה טיל"

לאחר מכן במיטה עדן שואלת "אמא, למה לאלה אין חדר בטוח בבית?

"לאלה?"

"כן, וגם לנו, בדנמרק, למה אין לנו חדר בטוח?"

"כי בדנמרק אין מלחמה"

"למה יש ארצות שיש בהן מלחמה וכאלו שאין בהם?"

"או, זו שאלה טובה וקשה, אבל את מעירה את נגה, אז לכי לישון ונדבר על זה מחר".

נגה באמת התעוררה ובכתה, אבל בעצם, למה יש ארצות שיש בהן מלחמה וכאלו שלא?

יום אסל יום בסל

הדנים לא מרבים לשאול "מה שלומך", כי מישהו עוד עלול לענות להם ברצינות. אילו היו שואלים אותי ודאי שלא הייתי יכול לענות בכנות. הם לא יצליחו להבין. אבל הישראלים שואלים כל הזמן, וקשה לי מאוד לענות. אני חי בפיצול. שמש נפלאה זורחת. אני מסתלבט על הדשא כשנגה מתקדמת בזחילה איטית לעבר פרח צהוב. אני נהנה מכל רגע של חופשת הלידה, ומאידך, אין לי שום כוחות לתכנן את היום שאחרי החופשה, ועצב כבד מלווה אותי בכל רגע שאני חושב על המלחמה, על יום הזיכרון, על חוסר האונים אל מול האכזריות של העולם. איך אני מרגיש ? שעה אסל שעה בסל, או אולי דקה דבש דקה בצל, או שזה הדבש והבצל תמיד במקביל בחדרים שונים של הלב, או מעורבבים זה בזה באופן מלא כמו הסוכר והבצל, המצה והקרפיון, באותו דג ממולא.