פרק 52: ואף מילה על ישראל

*

מה אני יושב כאן וכותב כל הזמן על המצב בישראל? מה אני מלרלר בלי סוף על איך שהוא משפיע עלי? החלטתי לכתוב פרק שהוא כולו דנמרק, ואף מילה על ישראל.

אביב

עדיין קור כלבים, אבל לשמים כבר יש צבע תכלת , קרקעית היער ירוקה ורב העצים מלבלבים.

Dagens Fisk

מה שהופך את חנות הדגים באוסטרברוגייל פינת יגטוואי למקום נפלא הוא לאו דווקא המקצועיות שלהם או איכות הדגים, אלא זה שהעובדים שם נראים כמו שמוכרי דגים צריכים להראות. האריתראי בשולחן האחורי של חנות הדגים ברחוב סאלמה בואכה יפו עושה עבודה טובה בהרבה. לא תמצא אצלו קסקסים והוא יקצוץ לכם בסכין קציצות מושלמות. גם הערבי עם הזקן האפור עושה עבודה מצוינת ונותן המלצות טובות איך להכין את הדג. אבל הוא לא נראה כמו מוכר דגים, יותר כמו שייח במסגד, ובעל הבית הקירח יכול היה באותה מידה למכור לך ירקות, טרנזיסטור לרכב, רהיטים, חומוס, או כל דבר אחר שקונים ביפו. אבל מוכרי הדגים האלה כאן, נראים כמו שמוכר דגים נורדי צריכים להראות. עם הסינר הכחול הארוך המוכתם, עם הקאסקט החום והזקן הקצר, עם התשוקה לדגים והמוט המסתובב שפורש את הסככה והלוח הכתוב בגיר המספר מה הוא הדג היומי.  יותר מזה קשה לי לתאר, צריך פשוט לראות אותם.

זמן יקר

אני חושב על כך שרב הדנים מפצלים את חופשת הלידה שלהם, חוסכים אותה לעתיד, בעוד שאני משתמש בכולה בבת אחת. יש הגיון בחסכון. אחד המאבטחים בגן למשל חזר עכשיו מחופשת לידה של חודש וחצי בתאילנד. אפשר להשתמש בימים מחופשת הלידה עד שהילד מגיע לגיל 7 או 9, וזה בהחלט יכול להיות שימושי. אבל אני מעדיף לנצל כל רגע שאפשר עכשיו. קודם כל אני לא מתכוון להשאר בדנמרק כל כך הרבה זמן, אבל גם אם הייתי נשאר, מי יודע מה יהיה בעוד 7 שנים?  כרגע אני יודע שאני רוצה רוצה להיות עם נגה ולא רוצה לעבוד. אבל עוד מחשבה מנקרת לי בראש סביב הבחירה שלי. במחקרים סוציולוגיים וכלכליים יוצא שכאשר איש עשיר מקבל סכום כסף הוא חוסך אותו, איש עני משתמש בכולו מיד. למה? חלק מהסיבות הן שלעשיר יש חינוך כלכלי, או שכבר יש לו כל מה שהוא צריך והוא יכול לחשוב על למקסם את הרווח, בזמן שהעני חושב על האפשרות להנות מכל מה שלא היה לו. בין כך או כך אני מתנהג כמו עני. אבל לא עני בכסף אלא עני בזמן. אם נותנים לי זמן אני מתענג עליו מיד ולא יכול לחסוך אותו. אין לי תפיסת עתיד. אני כמו אותו ספר ממושב זנוח, שבנה וילה מפוארת על חשבון האדמות שמכר לבית שמש ונשאר עני מרוד, לא הצליח מקסם את הרווח ולהפיק ממנו עוד כסף, כי אין לו את המושג הזה. 

אם אני ממשיך עם תחושת העוני בזמן, אני שוקל לנצל את הזמן הזה. אבל מתחשק לי רק לנצל אותו כדי לישון, כי אני גם בעוני של שעות שינה. 

מחקר אחר בדק למה אנשים בעולם השלישי שנמצאים על סף רעב ומקבלים קצת כסף קונים טלויזיה. זאת אומרת ברגע שהש להם קצת משאבים, הם לא קונים יותר אוכל, הם קונים טלויזיה. המחקר מסביר (לא קראתי, שמעתי עליו בפודקאסט, אז אל תתייחסו יותר מדי ברצינות) שהם כבר יודעים איך להסתדר עם המעט שיש להם, ועוד קצת כסף אולי ייתן להם ארוחה מזינה או טעימה יותר, אבל זה לא מה שהם מרגישים שחסר. כשהם מקבלים בונוס הם רוצים בונוס. ויש בזה הגיון- ארוחה טובה תגמר, הטלויזיה תשאר להם שנים, ובשביל מי שחי מהיד אל הפה, מיום ליום, זו תחושה של נצח. כשהרעב קונה טלויזיה, הוא אולי לא משפר את הסיכוי של ילדיו לשבוע, אבל הוא נוגע בנצח, וגם מרגיש לרגע במעמד גבוה יותר, של אלו שיכולים לקנות טלויזיה. הוא יודע על מה מדברים האנשים שראו בטלויזיה חדשות, סדרות ושעשועונים. כשהוא קנה טלויזיה הוא קנה אשליה של נצח והצגה של בן המעמד הבינוני, ובכך קנה לעצמו חיים טובים יותר. גם אני יושב עם נגה בבית קפה באחת השכונות היוקרתיות ביותר בקופנהגן, כאילו אני אפנדי שיש לו את כל הזמן שבעולם, ומשתדל לשכוח שבאמצע יולי המדינה הדנית מפסיקה לשלם לי עבור הזמן שלי עם הילדה וכל הזמן הטוב הזה עלול להגמר.

*

שוב אנחנו במון עם המשפחה של איש הרוח. אמבלה, הילדה של אלינגה מהנישואים הראשונים התמתנה והיא פחות פרועה, וגם עדן יודעת להגיד כשלא נעים לה, אז הן משחקות יפה מאוד ואני לא צריך להשגיח. הפעם אנחנו לוקחים חלק פעיל יותר בחופש ולא רק מתארחים. הבאתי ערסל שהילדות נהנות להתנדנד בו ולקחתי את כולם לפינה שהם לא הכירו. איכשהו הכל זורם ואנחנו מאוד נהנים יחד אבל מדי פעם אני אומר למיכל דברים לא יפים עליהם. למשל שויקטור, בשיחה הלילית הארוכה שלנו, מדבר שטויות מנותקות. אני נהנה לדבר איתו גבוהה גבוהה אבל הרבה ממה שהוא אומר הזוי. או שאלינגה כל כך רוצה להראות שיש לה שיער מטופח ולכן היא לא לובשת כובע גם בגשם ובימים הקרים ביותר. לא שכואב לי לפרגן להם. אני פשוט מקנא. הם בני 31 ויש להם שיער מלא, ואאודי חדשה בזמן שהם מתפרנסים יחד מחצי משרה אחת, ודירה שהיא ירשה בגיל 20 והוא נסע לחמישה ימים לכתוב את הפואמה שאיש לא יקרא. ויש להם זמן. טונות של זמן.

באחת הפעמים הראשונות שפגשתי את אלינגה היא טיילה בגנים של הטירה עם הילד נעם שעוד היה תינוק. היא סיפרה לי על הילדה הגדולה שלה, מבן זוג אחר. יש לו בעיה נפשית, אז היא חשבה שתוכל לעזור לו, כשראתה את העולם מבעד לאיזו פנטזיה רומנטית טיפולית, אבל בפועל זה לא עבד. היא נפרדה ממנו אבל עדיין יש להם ילדה, והניסיון לגדל אותה יחד מאוד קשה. כל פעם שהיא חוזרת ממנו היא לא מאוזנת. וואו, חשבתי , הכל נראה אצלך פסטורלי כשאת מטיילת בגני הטירה עם שמלת הפשתן והשיער המטופח, אבל הדאגות שלך הרבה יותר גדולות משלי. היום כנראה שהמצב התהפך. הדאגות שלי גדולות לאין שיעור משלה, אבל הבטחתי אף מילה על ישראל.