פרק 48: חינוך יהודי

דצמבר האפל

דצמבר האפל הוא חודש חשוך וקר. עכשיו היום הקצר ביותר, אבל די קשה לי להגיד מה אורכו. אני יודע שיש לפחות 16 שעות של חושך, אבל גם אחר כך אין ממש אור. וזה לא מטאפורה. זה ממש ככה. בגלל החושך הזה ממש קשה להתעורר בבוקר ולהתחיל את היום. לא רק לי שקם ב5:30 אחרי לילה של ריצות לילדות, אלא גם לילדות עצמן שיוצאות מהמיטה בסביבות 8-9. עדן מאחרת קבוע לגן, ולכולם שקי עייפות מתחת לעיניים. קארסטן הקולגה שלי אומר שזו "The most boring time of the year" עם כל החושך, העצים הערומים ומשימות הסיזיפיות בעבודה. אבל בעיקר כפראפראזה למשפט השגור על התקופה שלקראת חג המולד "The most wonderful time of the year". קארסטן כמובן צודק. כל מנהגי החג- קניה מוגזמת, חלוקת מתנות קטנות כל יום ומתנות ענקיות בחג עצמו, אכילת המון מתוק, שתית הרבה אלכוהול ומפגשים חברתיים, מנסים לפצות על האמת- זו תקופה נוראית. קארסן הבודד סובל במיוחד, כי הוא לא חוגג את החג. פרט לשתיית בירת קריסמס שאחוזי האלכוהול שלה גדול במיוחד, ואכילת דייסות אורז. לבד. יש לציין שגם כשהוא הולך לבקר את אחותו הוא מתלונן כי הוא צריך לקנות מתנות לבנותיה. בקיצור, החושך עושה את כולם מרירים והמנהגים מנסים לפצות על זה.

אוהבת את השם

באחד הימים עדן הולכת לגן ומספרת לקארן הגננת, (שמיכל טוענת שהיא רבה רפורמית, אני לא בטוח אבל היא בודאי שייכת למשפחת הרבנים של דנמרק לפי שם משפחתה) שאמא לא מאמינה בהשם, היא (עדן) דווקא מאמינה בהשם, רק חושבת שהוא הפסיק לדבר עם איתנו. 

"הוא הפסיק לדבר איתנו?" אני שואל בהפתעה

"כן, אתה אמרת לי את זה"

"אני?!" אני שואל עוד יותר בהפתעה,

אני יכול לדמיין סיטואציה בה היא שאלה אותי למה אלוהים לא עונה לה, אולי ביום שבו היא ישבה על הספה ודיברה עם השם. אז אם היא שאלה אותי דבר כזה, בטח הרצתי בראש את השאלה "מה אמרו חכמים בנושא?" או קי, אלוהים מת… לא, את זה אני לא יכול להגיד, בטח לא לילדה שגם ככה אובססיבית למוות.  מממ… אז "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים", כן, יכול להיות שפישטתי את דברי חז"ל ל"הוא הפסיק לדבר איתנו". 

ביום אחר היא אומרת לי: "אבא אתה יודע את מי אני הכי אוהבת?"

"אותי כמובן"

"לא"

"אז את אמא"

"לא"

"את צנובר? את נגה?"

"לא, את השם "

"מה?!"

"כן, כולם אוהבים את השם, כי הוא עוזר לנו"

"ממש…"

"מה אמרת?"

"אהה כן חמודה, איזה יופי."

"אבל גם אותך אבא"

"אההם, כי אני גם עוזר לך?"

"לפעמים"

"נו, מזל שיש את השם"

חנוכיה כשרה

גם חנוכה שלנו היה חג של סוכר ושמן, חברים ואורות, והאמת, שזה באמת שיפר את מצב הרוח.

מיכל הכינה סידור מקושט על אדן החלון, ניסיון לשלב את החנוכיה עם קישוטי החג הדניים. הנרות שולבו בענפים של עץ אשוח, כדורי זכוכית, סביבונים, אצטרובלים ותפוח בצבע כסף. אוסף פמוטים שונים הרכיבו יחד את החנוכיה. האמת שזה היה יפה מאוד, בכל זאת אישה שעוסקת בתחומי העיצוב, אבל החנוכיה הזו לא עברה את השגחת הכשרות של הרבנית בת ה-4. לפי ההלכה שהיא קיבלה מגננותיה (או שהסיקה בעצמה מהיכרותה המעמיקה עם עולם החנוכיות) חנוכיה כשרה היא כזו שכל הנרות מחוברים והשמש (שנהגה בלשונה "שאמש") צריך להיות יותר גבוה. ומכיוון שהרבה הקפדנית היא בת 4 היא הגיבה בצרחות ובחרם חמור על החנוכיה של אימה. האמת שהיא צודקת, אפילו לא היו שם שמונה נרות, אבל מעבר לכך, ילדים בגיל הזה מנסים להכיל חוקיות על העולם, ילדים זקוקים לסדר וחוקים ברורים ולא לפרשנות גמישה וריבונית של המסורת. אז אחרי שהיא לא אישרה שאכין חנוכה מהחימר שלה, הכנו חנוכיה מאבנים שהיא אספה ברחבי דנמרק ושמרה בצנצנת האוצרות שבאדן החלון בחדרה. הדבקנו את האבנים בדבק נגרים לחתיכת דיקט שחתכתי מארגז האריזות למיחזור. 

זה לא שאני לא שמח שהילדה שלי בגן היהודי. היא ממשיכה לדבר עברית עם חברותיה, ויותר מזה אני שמח לדבר עברית עם ההורים של חברותיה. יש כח אדיר בקהילה שסביב הגן, לא מעט מהקשרים החברתיים שלנו מגיעים משם, ויש תחושה משפחתית עם כל ההורים. בדנמרק הדבר הזה נדיר מאוד. בטח לזרים כמונו. אני גם שמח שהפסיפס שבנו על חומת הבטון חסינת הכדורים הוא של סיפורי התנ"ך ולא הברית החדשה או מלכי דנמרק. אני גם שמח שההצגה שהילדים העלו כעת אינה הולדת ישו אלא איזשהו מחזה סוריאליסטי שהילדים כתבו בהשראת חג החנוכה. אני גם שמח שהם עושים קבלת שבת עם אבא ואמא של שבת, וסיפור שבועי של פרשת השבוע מפי הרב, אבל רק כי הרב הזה הוא ממש סבבה. אם בארץ רב היה מגיע לגן לספר על פרשת השבוע שיערותי היו סומרות והייתי מתמלא חשש. 

אלף בית

כמה חברים של עדן החלו ללכת לחוג "אלף בית" בהובלתה של רוחל מבית חב"ד וכמה מבנותיה. באותה הקפדה כמו במקרה החנוכיה, עדן התעקשה שקוראים לאישה מאלף-בית "אוכל" למרות שזה שם מצחיק, ואי אפשר היה להזיז אותה ממקומה. בכל מקרה היא רצתה להצטרף ומסתבר שאוכל הוא באמת מרכיב מרכזי בחוג, ואולי עדיף לדייק, כי לא מדובר באוכל סתם, אלא בממתקים. בהצצה לחוג אלף בית תתגלה לכם רוחל מדברת עברית ודנית במבטא אמריקאי, ילדתה שבימים כתיקונם לומדת בצפת, ועוד ילדה קצת יותר קטנה שנראת בדיוק אותו הדבר, שירי חגים בעיבוד דאנס מקפיץ מדי מתנגן מרמקול רועש מדי, והמון ילדים בהיפר של סוכר קופצים וצובעים אותיות. "בדיוק כמו שהם קונים את המבוגרים" אומר אחד האבות מחוץ לחוג.

"למה אתה מתכוון?" אני שואל 

"למה אנשים באים לבית חב"ד? בשביל אווירת חג וסופגניות"

אני דווקא רואה בזה משהו חיובי, כמו בשיר הזה "אצלנו בכפר טודרה" שנותנים לילד שהגיע לגיל חמש ללקק צורות אותיות מרוחות בדבש "והיתה התורה שבפה מתוקה כמו טעם של דבש". 

בשבוע שאחרי, רוחל, שהיא בסך הכל חמודה מאוד, מנסה לתפור את האות השבועית "ד" לחנוכה ומציירת עם הילדים מגן-דוד ומכינה להם מגינים של מכבים. עדן מאוד מרוצה, אבל אני ממהר איתה לחוג השחייה וחושב ששני חוגים ביום זה קצת צפוף מדי, ויותר חשוב שתרכוש מיומנויות מים מאשר שתכין מגן ותוכל קרקר עם ריבה.

בפעם השלישית כשאני אוסף אותה היא אומרת לי בהתרגשות "היום אכלנו מין סביבון כזה, עם צבע מאכל, אבל כזה שאוכלים (בשלב הזה אני מבין שהיה לו צבע מאוד לא טבעי והיא הופתעה שאוכלים את הזבל הזה ובכל זאת נהנתה כי) זה היה מתוק קצת כמו מרשמלו" ולמרות שהזדעזעתי כבר בשלב הזה, היא עוד קיבלה שקית בצורת סביבון מלאה במשהו כל כך סינטטי שאף אחד מאיתנו לא הצליח לתת לו שם, אבל הטעם שלו לפי תיאורה "קצת דומה למשחת שיניים של אמא אבל מתוק". 

אללה יסתור, אני חושב לעצמי והיא מוסיפה

"אבא, היום צריך לצחצח שיניים טוב, זה מאוד דביק"

אוי לא... ובאמת איך זה קשור לאות ה' זה באמת מסתורי. 

אין ספק, האלף-בית הזה סותר את כל הערכים שלי, היא אוכלת המון מתוק, תעשייתי, ומקביל כמויות של זבל, וכל זה כדי לגרום לה לחבב את העברית בוריאציה חרדית על ספידים.

הגענו להסכמה שבשבוע הבא נתמקד בשחייה.

הקונספציה של הפסחא

יש קטע כזה שהחינוך היהודי דוחה כל ערך אחר. אם זה בשם חיבור לחגים או אלמנט מסורתי אחר אז זה סבבה להראות לילדים בגן סרט במקום לשחק בחוץ. או לתת להם מלא סוכר. גם בארץ כל הערכים הרי משניים לרגש הלאומי והנרטיב הלאומי, שהם הערך הנעלה מכולם. כך למשל, כשבתקשורת או במשרד החינוך שואלים איזה בית ספר מחנך לערכים בוחנים זאת לפי מספר המתגייסים לצה"ל. קל לראות את העליונות של הנחלת הרגש היהודי לפי מספר השרים העוסקים בו בממשלת ישראל- שר ירושלים והמסורת, שר  המורשת, (כן כן זה שר אחר) שר הדתות, זה נשמע מצחיק כמעט כאילו היו שני רבנים ראשיים. רגע, באמת יש שני רבנים ראשיים. עד לא מזמן היו גם שני ראשי ממשלה. אולי זה כמו הבדיחה הזו על היהודי שמגיע לאי בודד ובונה שני בתי כנסת, אחד להתפלל בו ואחד שכף רגלו לא תדרוך בו לעולם.

אם כבר אי בודד, המצב הזה מזכיר לי את הסיפור על איי הפסחא, שתושביהם בנו בשם איזושהי קונספציה פסלי ענק מאבן שנכרתה ופוסלה בצד אחד של האי, אך היה עליהם להעבירם לחוף בצד השני של האי, בשם אותה קונספציה, כדי שראשי הענק יוכלו להשקיף אל הים. על מנת לשנע את יצירות המופת, הם כרתו את כל העצים באי וגרמו לנזק אקולוגי בלתי ניתן לשיקום, ואחרי שהמערכת האקולוגית שלהם קרסה, לא נותרו כבר עצים כדי לבנות סירות דיג ולחפש מזון בים, האוכלוסיה הצטמצמה כמעט עד היעלמות והתרבות המקומית נעלמה. אבל ברוך השם המסורת והמורשת של ראשי הענק נותרה. בגולה היהודי  צריך להתאמץ כדי לשמר את זהותו ותרבותו, ולשלם על כך מחיר, למשל לשלוח את הילדים לגן שהוא מטרה לפיגועי טרור, מוקף חומות בטון ועם אנשי צוות שמתחלפים במהירות שיא. בשם החינוך היהודי אנחנו מוכנים לוותר על כל שאר האפשרויות שמציע החינוך הדני, בעוד שבארץ, כנראה שערכים אחרים היו מכוונים אותנו בבחירת גן. באותו הזמן, האדם היהודי יכול להיות "פשוט יהודי" בארץ ישראל. האבסורד הוא שהוא לא. דווקא בגלל שעבור הישראלי היהדות היא דבר אגבי, הוא ממשיך לדבוק בקונספציה לפיה צריך לתגבר ולתחזק את זהותו היהודית. מפני שהוא מרגיש יהודי לא מספיק טוב. הוא חייב לעסוק ביהדותו עוד ועוד בצורה אובססיבית, מזניח ערכים אחרים ומתעדף אותה על פני צרכים אחרים.  ואם לא יעזור השם, אולי גם אנחנו נסיים כמו אותם איי פסחא, חס ושלום. 

בלי להכנס לסדר העדיפויות של נבחרי הציבור (והציבור) בארץ, סדר העדיפויות של החינוך היהודי בגולה הוא לא בהכרח סדר העדיפויות הערכי שלה. בזמן שיש בדנמרק גני יער המחברים את הילדים לטבע ומעודדים לעצמאות וביטחון, אני נשאר עם הקהילה וחגי ישראל. אז עדן עוד לא יודעת לשרוד בשלג, ללקט פטריות ופירות יער, ולהדליק מדורה בגפרור אחד. אתנחם בכך שאת חגי ישראל היא מכירה ואוהבת, הצדקת, ברוך השם.