פרק 44: נֹגַהּ

מיכל מניקה במחלקת יולדות בעיצוב דני

ללדת בדנמרק

לא שאני יודע איך זה ללדת בדנמרק, בכל זאת, מיכל היא זו שילדה, אבל אני יכול להגיד על זה כמה דברים. ללדת בחו"ל זה קצת מלחיץ, כי אנחנו לא יודעים את השפה והקודים. בישראל לקחנו איתנו דולה, שהיתה נפלאה, וליוותה את מיכל ברגעים שהיא כמעט ילדה בחדר ההמתנה, תיווכה ביננו לבין המערכת והיתה שם בשבילנו. כאן אנחנו צריכים את התיווך עוד יותר, אבל אין לנו דולה. אפשר להביא מיילדת פרטית במלא כסף, אבל ויתרנו על זה. ומעל לכל, בבית החולים הצמוד אלינו מצופה מהיולדת ללכת הביתה 4 שעות אחרי הלידה. לא בהכרח ממניעים אידיאולוגיים, פשוט כי אין להם מחלקת אישפוז.

ועם כל החששות, היתה לידה נפלאה. קודם כל בגלל שמיכל מצוינת בללדת. הצירים התחילו בסביבות 3 בלילה, ב9:30 התינוקת כבר היתה בחוץ. אבא של חברה מהגן אסף את עדן בבוקר אליהם והן הלכו יחד לגן. אני הסעתי את מיכל באופני כריסטיאניה (אופני המשא שלרוב אני מסיע בהן את עדן). חצינו את הפארק שליד הבית שלנו, ובצדו השני בית היולדות. האחות שקיבלה את פנינו היתה זו שעשתה למיכל את האולטרסאונד האחרון, כך שפגשנו פנים מוכרות וכבר הכל התחיל ברגל ימין. (מודה, אני מדלג על רגע הלחץ שההורים של החברים לא ענו בטלפון). אבל כבר ברגע הכניסה לבית היולדות אפשר להרגיש את ההבדל בגישה בין בית יולדות ישראלי לדני. הלידה אינה "הליך רפואי" כל עוד היא לא מסתבכת. ולכן היולדת לא פוגשת רופא אלא מיילדת. בלידה של עדן הגענו בערב שבת והרופא התורן היחיד היה בניתוח חירום ולכן חיכינו המון זמן שבכלל יקבלו אותנו. כאן מודיעים להן בטלפון לפני ההגעה והן מכינות חדר. כל הצוות הוא נשי, והגישה שלהן היא לאפשר ליולדת את הלידה כפי שהיא מבינה אותה.  בכלל, הם מעודדים כאן דברים שבארץ נחשבים כמעט היפיים. למשל בחדר הלידה ובית החולים יש שלטים המעודדים skin to skin, כמעט בכל חדר לידה יש אמבטיה וגם חלון לפארק. וגם לידת בית הם מעודדים. נכון, יאמר הציניקן, יש מחסור בחדרי לידה, אבל זה יותר מזה, הם מאמינים שלידה היא דבר טבעי שאפשר לעשות בבית. יש להם מחקרים שמראים שההתאוששות של האם והלידה העצמה טובות יותר בלידות בית, לכן בית החולים שולח צוות וציוד הביתה (מה שכנראה יקר יותר מעוד חדר לידה). 

קישטנו את החדר בנורות לד קטנות של קישוטי קריסמס ונר מלאכותי (כי נרות אמיתיים אסור להכניס). כשעה אחרי הלידה נכנסו אלינו לחדר עם ארוחת בוקר שכללה פירות, לחם, חמאה, גבינה וריבה, וגם קישוטי יום הולדת. כי זו ארוחת יום ההולדת של התינוקת! בקיצור, אחלה חוויה, ממליץ בהחלט ללדת בריס הוספיטל. וכן, יצאנו אחרי 6 שעות. אפשרו לנו להישאר עוד שעתיים כי לא היה עומס באותו היום. 

לתת שם

במשך שבועיים קראנו לה "התינוקת". זה היה לנו די טבעי, כי כך קראנו לה גם כשהיתה בבטן. וגם לצנובר אנחנו קוראים "הכלב". אבל גם כי לתת שם לתינוק זה אחד הדברים המסובכים. כרגע היא לא נראית כמו יצור עם שם, בטח לא של מבוגר, אלא כל מיני "לולי", "שושה", "בובו", וכדומה. חשבנו לקרוא לה סיני. זה התאים לנו עם עדן, שני מקומות מיתיים, סיני היא הדרך אל החופש והמקום אליו נוסעים בחופשה, בחיפוש אחר חופש. הר סיני הוא המסתורין וההתגלות, המדבר החדגוני שמתחבאים בו אלמוגים צבעוניים מתחת לים. סיני כמקום שהוא בין לבין, כמו התחושה שלנו שנמצאים בנכר, בין תקופות. מיכל התחילה לפקפק בשם כבר לפני חודשים וביקשה שנחשוב על שמות נוספים. אני התנגדתי, גם כי אהבתי את השם סיני וגם אמרתי- כשנראה אותה יבוא השם. מה שממש לא היה נכון, כי שום שם לא ישב עליה ומצאנו את עצמנו רק מגדילים עוד ועוד את הרשימה עד שאבדנו בתוכה. בתוך כך הבנתי שסיני זה בכלל לא שם בשביל התינוקת, זה שם בשבילי. אני נמצא בין לבין, במדבר, חולם להגיע לארץ המובטחת ובינתיים תועה 40 שנה בדרך. אני מחכה להתגלות. סיני זו חווית משבר גיל ה40 שלי. לתינוקת הייתי רוצה לתת שם של הארץ המובטחת. אז מה הוא המקום בו תתגשמנה כל התקוות? מה הוא המקום המיתי של חלום ההגשמה והאוטופיה? כנרת כמובן. אבל זה עובר על הכלל שקבעתי לפיו מתקבלים שמות בני שתי הברות בלבד. וביננו כנרת זה לא רק חצר כנרת ורחל המשוררת, זה גם בום בוקס, לכלוך, ומכות עם כסאות פלסטיק. ואין מקום לשבת. כנרת היא התגלמות החלום ושברו. צריך שם אחר.

נגה ריחף כמה זמן באוויר, אבל היה לי קשה לבחור בו. ובכל זאת נגה הוא שם של תקווה. "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם:" אומר ישעיהו. סיני הוא מקום של כאב וקושי. בתום ההליכה בחושך נגלה אור גדול. מי שממשיך וצועד גם ברגעי החושך, תועה באפילת צלמוות, אור נגה עליו. נגה היא אור בהיר ועדין. היא הכוכב הראשון המנצנץ בלילה. מי ייתן ונגה הקטנה שלנו תזרח ותאיר ותחפש ותמצא דרכים מופלאות בסוף האפילה.

קציר דשאים

התקופה האחרונה בעבודה היתה עונת קציר דשאים. מה שאומר שכל מי שלא היה בחופשת קיץ נשלח לקצור את הדשא עם הטרקטור ורק אני ולוטה נשארנו לתחזק את גני העיר. כעת אני בחופשת לידה אז מי שאמון על רב שטחי הגינון בהלסינגור היא אישה בת 64 ב80% משרה, ללא הכשרה גננית, וניסיון של שנה אחת בלבד. לא שזה מפריע לי. אני רק מקווה שהיא מקבלת קצת עזרה.

הדשא בדנמרק ירוק מאוד ונקצץ ישר מאוד. נראה שהדבר היחיד שיכול להעיר את ישיבת הצוות הישנונית במקום העבודה שלי הוא הדיון המסעיר על הגובה בו יש לקצור את הדשא. כנראה שיש שם תורה שלמה, כי הקולגות שלי יכולים להתווכח בקול רם על הנושא. קציר הדשא הוא גם מטאפורה טובה לתפיסה חברתית. הקוד האתי הדני מתנגד להצטיינות. חתירה למצוינות מעודדת תחרות ופוגעת באווירת הצוות. השאיפה היא לעשות את העבודה באופן הטוב ביותר, אבל לא לנסות להיות הטוב ביותר. את הדשא יש לקצור בגובה אחיד וגם את האנשים. כך למשל כל העבודות של מיכל באוניברסיטה (פרט לתיזה) נעשו בצוות. לא היו מבחנים, רק עבודות צוות. מאמן הכדורסל הישראלי שהגיע לאמן את נבחרת דנמרק, קידם אותה מעל למצופה, ההישגים הגיעו יותר מדי מהר והוא פוטר. "הבאת אותנו למקום שתכננו להיות בו רק עוד 6 שנים" הם אמרו לו. בת דודה של חברה הייתה מנתחת לב מצטיינת. אחת ממנתחות הלב הבודדות בעולם, אישה הישגית ומצליחנית בגיל צעיר. זה לא התאים להם והיא קיבלה ביקורת על כך שהיא גורמת לאוירה תחרותית בצוות. היא עזבה לאמריקה.

מצד שני, כשמיכל היתה צריכה תפרים אחרי הלידה, המיילדת אמרה שהיא תקרא לקולגה שלה שהיא התופרת הטובה ביותר בצוות. קשה לי לדמיין איש מקצוע בישראל שיודה בזה שחבר לעבודה עושה משהו טוב ממנו ואפילו יזמין אותו לעשות במקומו את העבודה. בטח ובטח כשמדובר בשתי מיילדות צעירות. אבל ככה זה כאן- חשוב להן שהעבודה תעשה טוב, המיילדת שלנו מומחית בהערכת משקל, והקולגה בתפרים, יחד הן חלק מצוות שעושה עבודה טובה.

יש משהו בגידול תינוק שמזכיר את הגישה הזו של קציר הדשא. אנחנו רוצים תוצאה ממוצעת בכל הבדיקות והמדדים, לדעת שהכל בסדר. אין הישג מעבר לכך שהילוד תקין ובריא. אם הוא במשקל הממוצע, הגובה הממוצע, וש לו את כל הרפלקסים אז הכל בסדר. זה לא הישג אם משקל התינוקת שלי יהיה באחוזון 90, או אם היא עושה את הרפלקס של קוף נופל מהעץ כל כך טוב, והרופאה יאמר שהיא תינוקת מצטיינת. לא, היא נולדה במשקל תקין בתווך הנורמה, אז אחלה. 

אגב, אם נתבונן בעולם המקיף אותנו, המערכת כולה בנויה לעשות אותנו ממוצעים, ואם נדייק- להקשות על מי שאינו הולך בדרך המקובלת. מי שילדה בלידת בית בישראל צריכה ללכת לרשום את הילדים, או זוג שאינו נשוי צריך לרשום אבהות. כי זה לא הנורמה. אם ילדת בחו"ל וברצונך לרשום את התינוק בישראל צריך לעבור דרך שלושה משרדים. אני צריך ללכת לכנסיה ה"עלאק" קהילתית כדי לקבל את המסמך שהזמנתי בדואר, לסוע למרכז העיר להחתים באפוסטל, לסוע לשגרירות בפרברים עם כל המסמכים וזה רק מה שאני יודע בינתיים. אגב, ברור שצריך לשלם על כל שלב כסף, וכל זה כדי לרשום במדינה אחרת שנולד לי תינוק. מי שחי בקהילה המקומית שלו ועושה מה שכולם עושים, לא צריך בכלל לנקוף אצבע כדי שהמדינה תכיר בכך שיש לו תינוק ויקבל דמי לידה. ולמה בכלל אכפת לי שיהיה כתוב בישראל שנולדה לי תינוקת?כדי לקבל את הכסף של חופשת הלידה. וגם כי אם לא אעשה את זה תוך חודש הבירוקרטיה תהיה קשה עוד יותר. וכל עוד אין לה דרכון, אין לה אשרת שהיה בדנמרק. בקיצור, כל בירוקרטיה מובילה לבירוקרטיה אחרת וגם האדם שנמצא בחופשת לידה נאלץ לעבוד בניסיון לשתף פעולה עם מערכת שרואה בו עשב שגדל מחוץ לערוגה ודורש טיפול מורכב במיוחד. אולי כאן צריך חרמש מוטורי ולא מכסחת דשא.

אני עושה את כל הבירוקרטיה, והאמת שלא אכפת לי. אם יש משהו נפלא בלידה בדנמרק הוא חופשת הלידה. דנים זכאים לחופשת לידה של שנה שמתחלקת בין בני הזוג. אצלנו רק אני זכאי לחופשה כי מיכל לא עבדה אצל מעסיק דני. היא אולי תקבל חופשה מהביטוח הלאומי בישראל, אני יכול לקבל חופשה של 10 חודשים בתשלום. שזה מדהים, זה בדיוק מה שעושה את ההבדל. אני לא צריך להיות בלחץ על הכסף, לחזור אחרי שבוע לעבודה, לנסות להחזיק את עצמי ער בקושי ולעבוד ממש קשה כדי לפרנס שתי ילדות. יש נחת אדירה בידיעה שהמשכורת תכנס בזמן שאני בבית, זוכה להנות מכל רגע עם הילדה החדשה. לראות את ימיה הראשונים בעולם. לגלות אותו מחדש איתה. להזכר שזה לא רק קשה אלא גם ממש כיף.

ועם כל זאת שהיא נולדה בדנמרק בעונת קציר דשאים, ושהשיטה שלהם עובדת להם מצוין, אני מאחל לה ליותר, שתהיה מצוינת, גדולה מהחיים. שתהיה הפרח המתנשא מעל לדשא וגורם לאיש עם המכסחת לסטות ממסלולו, לפנות הצידה ולהשאיר את הדשא גבוה, כי איך אפשר לכסח פרח נפלא שכזה, אור מזהיר כמוה, כוכב בהיר כל כך, נגה.