איש הרוח מעשן בחצר ביתו. הגנן עוצר את הרכב ויורד לפתוח את השער שבחומה. "בוקר טוב" אומר לו איש הרוח. "בוקר אור. לא כותבים היום?" "דווקא כן. הרגע הזה הוא חלק מהכתיבה. לפעמים צריך לעצור רגע ולחשוב על הדברים, לבשל אותם. כמו שהאנרגיה שהיתה סגורה בעץ כל החורף צריכה זמן להיות לניצן לפני שהעץ ילבלב" "אז על מה אתה חושב כרגע?" " על ניידותה של התרבות. יכולתה להיות מעל לזמן ולמקום. קח את הגן שלך למשל, הוא נמצא רק פה, על האדמה עם העצים והשורשים שלהם, ורק מי שיבוא לכאן עכשיו יראה את הגן כמ

"אני לא בטוח שגינון הוא דבר טבעי. כלומר, או שכל גינון הוא טבעי או שאף גינון אינו טבעי." "תפרט בבקשה" אומר לו איש הרוח. "אני מתערב במעשה הטבע. אני לא מאפשר לצמח לגדול היכן שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה. זה מעשה אנושי. אני כופה את הרצון שלי על הטבע.  ומצד שני, בסופו של יום העץ גדל מעצמו, נכון? אז זה מעשה טבעי." "ברמה פשטנית אתה צודק," אומר איש הרוח, "אבל כאן בטירה אתה מכפיף את הטבע לרצונך, ובמסלעה אתה מצמצם את רצונך לרצונם של הצמחים שהנחת שם, או שמא אומר, מכפיף את רצונך הפרטי לרצון

כדי לתקן את העולם צריך לבדוק מה שבור. אני חוזר לסיפור גן העדן לבדוק מה השתבש ביחסים ביננו לבין הטבע והאלוהות, ומבקש להזמין את הטבע לקהילה

אני צועד בחושך מוחלט. מוצא את דרכי לפי המישוש של הרגליים ואיזשהו זיכרון איפה עבר השביל. החושך ביער האורנים הצפוף הזה עמוק יותר מכל חושך...