פרק 54: דובדבן פראי בנמל הישן

מדורה בנמל לכבוד היום הארוך בשנה.

פתאום מצאתי את עצמי אוכל דובדבנים על חתיכת מעזבה מוקפת ים. יצאתי מהסטודיו של נור, הוא צייר פורטרט שלי, עד כמה שהצליח כשנגה לא גרמה לי לזוז. (זה לא נראה עדיין כמו ציור גמור אבל כבר אפשר להרגיש שזה אני. לפני כמה חודשים הוא החליט שמעכשיו הוא צייר, הוא שכר סטודיו כמעט בקצה נורדהאון, הנמל הצפוני לשעבר, בקומפלקס של סטודיואים של אמנים באיזור התעשייה. אז זו העבודה שלו כרגע, לבנות גוף עבודות במקום לנסות לרדוף אחר פרויקטים של אנימציה שהוא לא נהנה מהם, לצייר ולהיות עם הילדות כשמלו נוסעת לצלם סרטים). 

"אומרים שאם אתה ממשיך בכיוון הזה יש שם טבע" הוא אומר לי, אז הלכתי לשם, גדר מפח גלי חוסמת אתר בניה, אז פניתי ימינה, ויש שם מין חצי אי קטנצ'יק מוקף בים ירוק ומעבר אליו תחנת כח, מנופים מהחלק הפעיל של הנמל, אוניית קרוז, איזור תעשיה. גדלים שם צמחי מעזבה, ורדי בר ועץ של דובדבנים. הם מרים, אולי עוד לא בשלים, אולי זה עץ לא טוב.

איזה מקום מוזר, חשבתי , וגם אמרתי למושיקו, כשהתקשרתי אליו. קבענו ללמוד יחד בערב, תיקון ליל שבועות מקוון. 

"למה מוזר, זה החלום שלך" הוא אומר, ומסביר - שילוב של פירות בר ללקט, טבע בעיר, ים, דברים לאסוף ולעשות מהם אומנות, כל מה שאתה אוהב."

הממ, זה חלום רק במובן של אוסף אקלקטי של פיסות מציאות שמתחברות-לא- מתחברות לתמונה סוריאליסטית. אבל אני מבין מה הוא אומר, יש כאן את כל השדות בהם אני יוצא ללקט- תמונות לסיפורים, פירות לאכול או להכין מהם משהו (כבר חשבתי שבטח אפשר לעשות מהדובדבן המר ליקר) וחוויות. אבל כמו בחלום אני לא בטוח אם זה אמיתי או שיקוף מתעתע של הכיוון אליו החיים שלי הולכים- אוסף חלקי של דברים שמתחברים-לא מתחברים לתמונה אחת של אי נחת. הייתי רוצה לנקות קצת את התמונה הזו ולהישאר עם פחות דברים, אבל הפסקתי לעשות את העבודה הזו בערך לפני שנה או יותר. אני רק הולך ומתבונן בעולם בצורה פאסיבית.