פרק 56: On hold

החיים בחופשת הלידה

נגה עושה יותר ויותר דברים ואני זוכה להיות איתה לראות אותם. כשהיא לומדת לצייר, או לעמוד. כשהיא מתאמנת בהליכה. כשהיא מגלה את הכשרונות המיוחדים שלה, כמו למשל להפוך את הלשון, לשרוק או יכולת טכנולוגית מרשימה- כשמיכל נתנה לה לגעת במקשים במחשב היא מחקה לה קובץ, לי היא שינתה את הגדרות הצבע, אלוהים יודע איך. היא גם מצליחה להפעיל צעצועים של עדן (כאלה עם כפתורים שעושים רעש) לנגן בזמבורה (ונבהלה מהרעש) והפרידה את המסך של טלפון שלי (הדבקתי עם סופר גלו, אחרי שבוע הוא הפסיק לעבוד). היא גם אוהבת להוציא  את הנעליים מהסל שליד הכניסה, לנעול על הידיים ולזחול ברחבי הבית. היא מחקה את עדן ועושה קול "מפחיד", ובטוחה שהיא כל כך חזקה שהיא יכולה לדחוף ולהפיל אותי. וכל זה בגיל שנה וקצת.

אני מוקיר כל רגע מחופשת הלידה הזו, מעריך את ההזדמנות שנפלה בחלקי ואת הרגע שלא ישוב שאני עד לו. אבל אני גם רואה את המחיר. (ברור, תמיד אני כותב משהו אמביוולנטי). יכולת הריכוז שלי נמוכה מאי פעם. זה קשור לעייפות אבל יותר מזה לאופי היומיום של תינוקת בבית- אני תמיד צריך לעשות כמה דברים בו זמנית. להצליח לעשות את הסידורים שלי ברגעים קצרים שנקטעים (למשל כשהיא ישנה) והגירוי האינטלקטואלי שלי שואף לאפס. כל הסיפור הזה של חלוקת קשב ממש לא מתאים לי, ואני מוצא עצמי במקום מרוכז בכמה דברים בו זמנית, לא מרוכז בשום דבר בו זמנית ושוכח מה התכוונתי לעשות. בנוסף אני צריך למצוא עבודה, להחליט מה עם העתיד שלי, ולבדוק שלוש ארבע פעמים ביום מה קורה בחדשות כי השנה האחרונה עשתה ממני מכור.

אבל כאן התחמקתי מהבעיה האמיתית שמוציאה אותי מהעולם. זה לא רק חוסר הריכוז וההוויה של חופשת אבהות. זה גם האופק המטושטש והתחמקות מהחלטות לגבי העתיד

אי החלטה היא גם סוג של החלטה. החלטה גרועה.

אז מה, לא אמרת שאתם חוזרים בספטמבר? נו, אז אמרתי, אמרתי גם שלא אשרוד כאן עוד חורף, אמרתי גם שאחזור בקיץ הקודם. אמרתי למיכל בחורף הראשון שלא אשרוד כאן עוד יום אחד ואני חוזר לארץ. אז אמרתי. 

תכננו לבוא לשנתיים לתואר של מיכל. אבל אז נגה נולדה, ומיכל לא רצתה לעבור עם תינוקת פצפונת, והשתכנעתי לנצל את חופשת הלידה, ואז התחילה המלחמה, אמרנו, נחכה עוד קצת וזה יגמר. לא נחזיר את הילדות למצב הזה. כל פעם שאני חושב שזה ירגע פתאום זה נהיה יותר גרוע, ואז נרגע שוב ואז עוד רף נחצה. אז מה קורה בינתיים? אנחנו לא מתכננים עתיד. כל פעם מתכננים חצי שנה קדימה, במקרה הטוב.

מצד אחד מאוד היינו רוצים לעבור דירה, הבית הזה מאוד יקר בצורה לא מוצדקת ואין לנו את היכולת האמיתית לממן את השכירות. מצד שני אם נעבור דירה ונעבור שוב במהרה, כדי להצדיק את עלויות המעבר היא צריכה להיות מאוד מאוד זולה. ואז צריך להתרחק, אולי להחליף גן, אבל לא כדאי להחליף גן אם אנחנו לא נשארים לזמן ארוך. אז מה קורה בעצם? אנחנו כאן 3 שנים כבר, מתחילים שנה רביעית. עדיין בדירה ששכרנו מהארץ, שהיא ממש לא הבית שהיינו רוצים לגור בו, פשוט מה שהצלחנו לסגור. מיכל עובדת עם לקוחות מהארץ, מהבית. לא למדנו דנית, לא שלחנו את עדן לגן דני אלא לגן היהודי, לא עשינו שום מאמץ להשתלב. גם לא עשינו שום דבר כדי לחזור. אני עדיין בתחום שבין לבין והחיים במקום להתקדם נמצאים בהמתנה. לפעמים אנחנו מסתכלים המון על דירות להשכרה, לפעמים לקנייה. לפעמים חולמים על חיים אחרים, לרוב אני שוקע לתפעול של השגרה. לא יודע איזו מין עבודה לחפש כי אם הייתי מתכנן הייתי חושב על התפתחות מקצועית, שזה אומר ללמוד שפה, לרכוש מקצוע רלוונטי לדנמרק. או אולי מקצוע רלוונטי ישראל, שאלוהים יודע מה יהיה בישראל ביום שכל הבלאגן יגמר, אם יגמר. אז אם לא יודעים כלום על העתיד, צריך להביא כסף בהווה. וזה אומר בעבודה מעאפנה של מהגרים, המקסימום שאני יכול לעשות זה להיות פועל גינון, כי להקים עסק עצמאי עושה רק מי שיש לו תמונת עתיד. הקסם של עבודה ללא מחשבה כבר פג, ואני פשוט מחפש משהו לסגור את החודש. אם אין תוכנית לעתיד ואין החלטה איפה אנחנו, לכמה זמן ומה אחר כך, אז אין שום אחר כך, יש רק הווה בהמתנה. כי אי קבלת החלטה גם היא סוג של החלטה. איזה סוג? החלטה גרועה.

סיכום

אז לסיכום, המצב שאני נמצא בו הוא לכאורה בדיוק מה שהספר של תיך נאת האן, שהזכרתי במכתב הקודם, מכוון אותי אליו- הימצאות מלאה ברגע הזה. פרט לכך שאני לא נוכח על מלא ברגע, כי המח שלי נודד למקומות אחרים, אלף כיוונים, הולך צעד ועוצר ופתאום חוזר. המח דייסה ואני מאבד ריכוז. אני רואה את עדן שוקעת בחלומות תוך כדי שהיא עושה משהו, מפסיקה פעולה באמצע והולכת לעשות משהו אחר, למשל מציירת עם נעל אחת על הרגל, ואני משתגע. כי אני גם כזה, וכשאני רואה את התמונה המוקצנת שהיא מציגה לי, אני מנסה להציל אותה מהמקום שבו אני חי. המרחב שבין לבין, תקוע, חייב שינוי ולא מצליח לעשות צעד. לא מצליח לבחור, לעמוד מאחורי הבחירה. מחכה לרגע בו אצליח לשלוף עצמי מתוך הביצה של חופשת הלידה. אבל אני לא הברון מינכאוזן, אני לא יכול למשוך את עצמי מעלה בשערותי ולצאת מתוך החול הטובעני.

ואולי כן?