אחרי זמן רב אני מנסה לחזור לכתוב, זה מתחיל חלש ובסוף מצליח. בינתיים מתגלים סיפורי הגירה ומחשבות שבין הסתיו לחורף.

איש הרוח מעשן בחצר ביתו. הגנן עוצר את הרכב ויורד לפתוח את השער שבחומה. "בוקר טוב" אומר לו איש הרוח. "בוקר אור. לא כותבים היום?" "דווקא כן. הרגע הזה הוא חלק מהכתיבה. לפעמים צריך לעצור רגע ולחשוב על הדברים, לבשל אותם. כמו שהאנרגיה שהיתה סגורה בעץ כל החורף צריכה זמן להיות לניצן לפני שהעץ ילבלב" "אז על מה אתה חושב כרגע?" " על ניידותה של התרבות. יכולתה להיות מעל לזמן ולמקום. קח את הגן שלך למשל, הוא נמצא רק פה, על האדמה עם העצים והשורשים שלהם, ורק מי שיבוא לכאן עכשיו יראה את הגן כמ

הגנן שואל בשביל מה אתה עושה את כל זה בשביל לשנות עולמות, להזיז לבבות, להניע אנשים לפעולה, להתניע תהליכים, לשנות דעות, להשפיע על העולם. יש בזה צורך, אני עונה על צורך. אני רק שליח ציבור שבא לנסח רעיון נעלה. ואני גאה להיות השליח, שאני מי שהרים את הכפפה ועשה את זה. אז כל אחד יכול? כל אחד יכול להיות גנן? כמעט. כל מי אוהב להיות בחוץ ולעבוד עם הגוף, ועם צמחים. כל אחד יכול להיות גנן טוב? זה לא. בהנחה שאנחנו יודעים מה הופך אדם לגנן טוב. או שיש דבר כזה גנן טוב. הרי מה הופך גנן אחד לטוב

ללדת בדנמרק, לתת שם, לקצור את הדשא. על לידתה נגה

גל חום נהדר של 24 מעלות

האביב הגיע, פגשתי את אליהו הנביא, ועדן נפרדה מהמוצץ. חתיכת יום עצמאות

מארקס צדק. על הוויה של צמצום מייצרת תודעה של טמטום

אני מפחד שאני מבריז ממשמרת חורף, ומסתבך עם השותף הנוקשה. אבל עדן מזכירה לי את העיקר (לא לפחד כלל)

על האנשים שאני פוגש בעודי עובד כגנן בטירת הציד של המלך

פילוסופיה גננית

איך פגשתי את קארסטן, שהוא טיפוס חד פעמי, וגילית שאכן משהו רקוב בממלכת דנמרק. ברוכים הבאים להלסינגור.

נסיעת עבודה בפרבריה של קופנהגן חושפת את החצר האחורית ומקומות משונים מאוד