פרק 46: מעגל גברים קופנהגן

ההלם והזעזוע מפנה מקומו לכאב. ככל שהמלחמה מתקדמת התחושות נהיות מעורבבות יותר, ואני מחליק על רכבת הרים. הכי קשה זה כשמישהו שואל מה שלומך. מזל שהדנים לא מרבים לעשות זאת. מקובל בדנמרק שאם מישהו שואל הוא עלול לקבל תשובה אמיתית, אז מי שלא באמת קרוב, לא שואל. ובאמת איך עונים? הם לא מצליחים להבין. הרבה מהם מנסים להמנע מהשיחה כדי לא "לתפוס צד", להמנע מעימות, לא לחדור לפרטיות. וכך יוצא שהיחידים ששאלו לשלומי הם השכנים הרומנים, הצרפתים, הבחור שעובד במניעת אנטישמיות והיהודים. חודש אחרי שהתחילה המלחמה חזרתי מחופשת הלידה לעבודה. בישיבת הצוות אמרתי שאני מוטרד ממה שקורה בארץ ורק לאחר מכן שאלו אותי אם המשפחה שלי בסדר. בשקט בצד, רק שני אנשים.

לא שזה מפריע לי. כל מי שפנה אלי חימם לי את הלב ומי שלא פנה, לא אכפת לי, לא ציפיתי מהדנים להבין או להביע אמפתיה. אבל ברגע הזה נהיה ברור שהאנשים שקרובים אלינו ומבינים אותנו הם הישראלים.

פתאום צורפתי לקבוצת ווטסאפ שנקראת "קפה של קצת רוגע", עם כתובת בשכונת אמאר, משהו מגושם ומוזר. מי שצירף אותי הוא אבא של אחת החברות של עדן. בהתחלה קראנו לו האיש משנות התשעים, כי למרות שהוא איש העולם, והיה מאמן נבחרת דנמרק בכדורסל ולפני כן אימן גם במכבי תל אביב ובבריסל, הוא עדיין מדבר בסלנג של שנות התשעים ובמבטא וטון דיבור של קיבוצניק מהעמק. אבל הכי חשוב, הוא מכיר את כל הישראלים בדנמרק. הוא יכול לשבת איתך בבית ולספר על כל הישראלים שגרים ברדיוס של פחות מקילומטר ממך, או לעמוד איתך על שפת הים, ולתת סקירה גיאוגרפית של הערים בצד השוודי של מיצרי אורסונד, "שם אגב גם גר בחור ישראלי, בן קיבוץ, דווקא בחור על הכיפאק, למרות שהוא שמו"צניק" 

מעבר להיותו דמות ייחודית, הוא גם מאוד פעיל. בשגרה הוא היה מסייע בהתנדבות לאבטחה בגן, היום הוא פעיל מרכזי בכל פעולות ההסברה וההפגנה הישראליות. תליית שלטי נעדרים, מייצגים, ארגון המתנדבים והסעתם וכו'. אבל הקבוצה הזו היתה משהו אחר. ההודעה שמסבירה לאן הוכנסתי היא הזמנה להפגש ולדבר על מה שקורה. אני מסתכל פעם נוספת ומגלה דבר נוסף- כולם בקבוצה הזו גברים.

כבר הרבה זמן שאני משתעשע ברעיון להקים מעגל גברים ישראלים בקופנהגן. ממה שפגשתי יש הרבה צורך לדבר. אם זה הזרות, החיפוש העצמי במקום שאתה חסר את הידע הבסיסי איך להתנהל, המרחק מהמשפחה והיחסים החדשים שזה יוצר איתם, וגם המפגש עם הנשים הדניות, כפי שאמר לי נהג מונית אחד- "הגעתי לדנמרק והסתנוורתי מהבלונד". האמת שאני בעיקר רוצה לדבר על נשירת השיער. אני מוטרד מאוד מהדלילות שנוצרה לי בשיער לאחרונה וזה מהדהד לי את התחושה של אובדן הנעורים. אני יודע, זה מטופש, אבל בדיוק בגלל זה אני צריך מעגל, כדי שאוכל לדבר על מה שכאילו מטופש אבל משגע אותי מבפנים.

בשנה הראשונה כאן המשכתי להשתתף מרחוק במפגשים של מעגל הגברים שלי בישראל. אחרי שבמשך כמה שנים נפגשנו כל שבוע לשלוש שעות של פתיחת לב, זה כבר נהיה צורך בחיים. אבל שלוש שעות מפגש אמיתי ושלוש שעות של שיחת ווטסאפ זה לא אותו דבר. אחרי כמה חודשים מצאתי את עצמי עושה דברים אחרים תוך די, מקשיב פחות ופחות, מתאמץ להחזיקה מעמד בתנאים האלה. וגם הרגשתי את הפער הגדול בין להיות שם לבין להאזין מרחוק, וזה מכאיב. החלטתי להיות איפה שאני וכך העברתי שנה בלי מעגל. חשבתי אולי יהיה רעיון טוב הציע לאנשים כאן לעשות מעגל. בגלל שכל הזמן אני מרגיש שעוד רגע אני חוזר לא יזמתי משהו כזה, אבל אם כבר אבא של עומר מארגן אותם בשבילי אז למה לא?

הרמתי טלפון לבחור שמארח את הערב הזה במועדון של מקום העבודה שלו. חברת וידאו בבעלותו בדרום העיר. אין להם באמת תוכנית, חשבו להגיע ולזרום אבל אני מוזמן לבוא קצת לפני ונחשוב על מה נעשה. מפה לשם, מצאתי את עצמי עם חבורה של גברים שאת רובם אני לא מכיר. כולם מבוגרים ממני. חלקם בדנמרק עשרות שנים וחלקם שבועות בודדים. כולם כואבים ומחפשים איך לדבר על מה שעובר עליהם ולא מוצאים את הדרך. אבא של עומר מקדים ואומר שלא במקרה הוזמנו לכאן רק גברים, הרי אם היו כאן נשים כולנו היינו משחקים אותה מאצ'ו ולא חושפים כלום. כנראה שזה נכון. אני מארגן את כולם במעגל ולוקח את ההנחיה כאילו ברור לכולם שהם הגיעו לערב עם מתודה ושיטה. וזה עובד. הם חושפים את הכעס, את המשבר הפנימי, את הכאב והדאגה, וגם את הפחד. הרבה אומרים- אשתי חרדתית, אני תמיד רגוע, אבל הם רוצים לדעת אם באמת מותר להיות רגוע או שהם מנותקים. הם מסוכן כאן? האם האנטישמיות גברה? לאן לנתב את חוסר האונים, את התחושה שאני לא רלוונטי במצב הזה כי אני רחוק, ואולי אני יכול להיות משמעותי? ועוד המון שאלות אישיות של אנשים שלא אשתף כאן. אבל דמעות היו בערב הזה, וגם חיבוקים.

למחרת אני מרגיש סיפוק גדול. לא רק כי התגעגעתי לפרקטיקה הזו, אלא כי מצאתי משהו בי שהיה רדום הרבה זמן. מאז שאנחנו בדנמרק אני מרגיש בצורה חזקה שהכישורים שלי לא רלוונטים למקום הזה. מה שאני יודע לא שימושי לי כאן. ולפתע, הייתי מישהו שיש לו יכולת, ידע וניסיון. עשיתי משהו טוב, ועשיתי לאנשים טוב. זו התחושה שיש לי משהו לתת בעולם, ויש בו צורך, תחושה שיש צורך, ואני יכול למלא אותו. במילים אחרות- תחושת ערך. 

בפעם השנייה אני עוד טיפה מהסס, אבל בפעם השלישית זה ברור. האנשים באו לשבת במעגל גברים. אולי חלקכם לא מבינים את הגדולה של הדבר הזה. אותו אבא מארגן אמר שלרובנו לא פשוט לראות גבר מתפרק ומזיל דמעה. המעגל מאפשר להם לפתוח את הרגשות, את הסיפורים שחטפו עליהם אש בקהילה ועלבונות בפייסבוק או את החולשות שלא מראים בבית. אני אוהד גדול של מעלי גברים ותקשורת בין גברים. שלא תבינו לא נכון, אני מאוד מעריך את הקשר עם ידידות. אלחנדרה יכולה לשלוח לי פתאום הודעה על כך שהיא פוטרה או תמונות מהביקור בפרו. גבר לא יעשה את זה בכזו קלות. אני לא שולח שום דבר לאף אחד. אבל במעגל קורה משהו אחר. הקהילה הגברית משתחררת מהפאסון מצד אחד, ומהצד השני נפתח לה משהו בצ'אקרה של השיתוף, בפתיחות, באמונה שלמישהו אכפת מה אתה עובר וזה סבבה שאתה עובר את זה. כן, זה נורמאלי להזיל דמעה.