פרק 47: החזית הפנימית

נובמבר כל כך קר לא ראו כאן 10 שנים. שבוע שלם של מעלות שליליות וכפור על המדרכות. אחרי הקרה בא השלג עם משמרות הלילה.

החזית נגד החורף מתחוללת על הכביש, בביגוד וגם בנפש, האפילה והקור מעמידים אותי במבחן, לא להתייאש. 

המלחמה מחוללת בחזית, בעורף ובלב. לא להתייאש. לא להכנע לפחד, לעצבות ולייאוש. לא להתמכר לחדשות הרעות. לא לצפות ליותר מדי חדשות טובות. להסתפק במה שיש. אנחנו בדנמרק, המלחמה מתחוללת בארץ, אבל גם בנפש. זו החזית הפנימית.

האם יש ממה לפחד כאן בדנמרק?

ב2015 היו בקופנהגן שני פיגועים, באחד נורה מאייר שוודי שצייר קריקטורה של מוחמד ולמחרת נרצח מאבטח יהודי שהגן על בית הכנסת. לאחר אותו יום דנמרק לקחה ברצינות את אבטחת הקהילה היהודית. מאוד ברצינות. בית הכנסת מוקף מצלמות ושני שוטרים עם כדור בקנה עומדים בכניסה אליו בכל שעות היום. בכניסה לגן ובית הספר היהודים, צריך לקבל אישור מהמאבטח הישראלי  כדי לעבור את שערי הברזל, הוא מסתכל על מסך עם מצלמות המקיפות את כל הרחוב. חומות בטון גבוהות מזכירות יותר גן בחברון מאשר בבירה אירופאית. 

כשיאיר, הרב של קופנהגן,  עבר לכאן מישראל הוא, ומשפחתו קיבלו את הדירה בבית הקהילה הסמוך לבית הכנסת. לאחר שנה הוא יצא משם והעדיף לשכור דירה בעצמו, החיים תחת מעקב המצלמות היו יותר מדי. מעבר לכך הוא טען שפליטת כדור מהשוטרים מפחידה אותו יותר מטרור או אנטישמיות. "אז אין פה באמת אנטישמיות?" שאלתי אותו לפני שנתיים, "תראה, יש יותר דיווחים על אנטישמיות באירופה, אבל יש גם יותר מעקב, האם יותר דיווחים זה יותר מקרים או יותר מודעות?"

אז יש ממה לפחד? שואלים הישראלים שעברו לכאן לא מזמן, וגם מיכל שואלת אותי בתור מי שמסתובב בחוץ כשהיא בבית עם נגה. לא. אין. לא ראיתי שום אנטישמיות. דגלי פלסטין זו מחאה לגיטימית כאן, בטח כאשר המניפים אותם הם פלסטינים שדואגים למשפחותיהם בעזה.

אבל הם קוראים מהירדן לים פלסטין תשוחרר…

הדנים לא מבינים מה זה אומר. אנחנו במדינה שזכתה לתואר חסידי אומות עולם כאומה שלמה. אין מה לפחד.

אבא של אחת הילדות בגן הוא עורך עיתון ידוע וטיפוס שנוי במחלוקת בדנמרק בשל דעותיו הנחרצות על כל דבר. הוא כתב ספר שנקרא "Fucking Jew" על כל ההתבטאויות האנטישמיות שקיבל בטוקבקים וטען שמתחת לפני השטח יש המון אנטישמיות בדנמרק. לא קראתי את הספר. שמעתי עליו. בינתיים הדנים שאני פוגש לא ממש מתעניינים בישראל. "מאיפה אתה?" שואלת אותי אחראית המחשבים בעבודה, "מישראל"

"oh nice” היא עונה כאילו אין מלחמות בעולם.

בעיני הפחד והדיבור על האנטישמיות הוא נרטיב שמשרת את ישראל- מסוכן בעולם, בואו הביתה. הוא גם משרת את אויבנו- שלא נרגיש בנוח בשום מקום. הוא גם משרת את הישראלים שרוצים להרגיש שגם הם בחזית. אבל המלחמה מתרחשת בחזית הפנימית- אסור לתת לפחד לנצח. אסור להרכין את הראש.

ואולי חווית הנרדפות בכל מקום, והחוויה שדמנו מותר היא חוויה משותפת לשני הצדדים, לנו ולפלסטינים ואולי משם נוכל להבין אחד את השני. לא יודע. 

בכל זאת אנטישמיות נסתרת בדנמרק יש, והיא נחלתה של האליטה. כך למשל במאי יהודי סיפר לי שהתקשה להשתלב בביזנס וכשסוף סוף זכה במועמדות לאוסקר הדני הוא שמע שחקן מוערך לוחש לחברו- "הממזר היהודי". אסגר השכן שלנו עובד בתוכנית חינוכית של המדינה למניעת אנטישמיות- האם זה אומר שיש הרבה אנטישמיות או שיש מודעות כל כך גבוהה מפני שהדנים חסידי אומות עולם? 

לא יודע. האם מסוכן? לא יודע, אני כבר לא קונה טחינה בשכונה של הערבים, ובטח לא אצל הירקן הפלסתינאי. ואני לא מחפש צרות ולא אתקרב להפגנות. אבל עדיין אני מרגיש בטוח ברחוב. גם כשכוחות הביטחון עוצרים שלושה אנשים שתכננו פיגוע. הי, מה יש לפחד? הפיגוע כבר סוכל.

רב היהודים מנסים להסתיר את הסממנים היהודיים שלהם, משאירים את המגן דוד בבית, לא מדברים בעברית. אפילו יאיר, שהולך לדבר עם האימאמים המוסלמים כדי להרגיע את הרוחות, שמדבר בכל מקום בתקשורת בעד הידברות ושלום, סיפר באחד הראיונות האלה שירקו לעברו בדרך לאולפן. הוא אגב עושה לנו הסברה נהדרת וכל מי ששמע אותו בטלווזיה התרשם עמוקות. אבל יש לו עדיין את האופי הישראלי, הוא הולך זקוף ולא מסתיר את הכיפה. וגם אני ועדן, מטיילים ביער וכשמתקרבים לאיזור הפיקניק ההומה שרים בקולי קולות "שלום לכם, שלום לכם שלום לכם שלום!" או בהזדמנות אחרת אנחנו עולים כולנו לאוטובוס במרכז העיר. "אוי שלום אבא" היא אומרת

"שלום עדן שלום!"

"שלום אבא שלום, מה עשית כל היום?"

עד שמיכל זורקת "אתם מוכנים להפסיק להגיד את המילה הזו?"

"איזו?" 

"המילה בעברית שכולם מכירים!"

להמשיך לחיות רגיל זו החלטה.להמשיך ללכת זקוף ולא להסתיר את מי שאני זו החלטה. אבל גם הרגל ואטימות. לכן כשיום אחד נתלה בתחנת המטרו שלנו פוסטר עם תמונה של נתניהו ירוי בראשו ולידו פרצוף של חזיר בלי עיניים אבל עם שיער שחור, והכיתוב מתחת אומר מוות לכל הציונים, אני לא יכול להשאר אדיש, והרוח נשברת. 

*

חזרתי לעבודה. הפסקה של חודשיים מחופשת הלידה. זה לא הזמן האידיאלי לעבוד, קר נורא ויש הקפצות לפינוי שלג בלילה, אבל דווקא בגלל זה עכשיו משלמים יותר. ונגה בגיל שעדיין צריכה את מיכל כי היא יונקת, אבל לא חייבת את שנינו. אז יש בזה איזה היגיון קר. קר מאוד. כל השבוע הטמפרטורה שלילית. אם בחורף השלישי שלי אני כבר ערוך למזג אויר של 0 מעלות, במינוסים עדיין קשה לי. הדנים נוהגים להתלונן שהקור שלהם הכי קשה, אמנם זה לא מגיע מינוס עשרים מעלות, אבל מעלה-שתיים עם גשם ורוח, עומס הקור הוא הקשה מכולם. כך הם אומרים, אבל שבוע של מינוס עשר שובר את כולם, כמעט אף אחד לא ערוך לקור הזה וכולם בעבודה סובלים. במשך כמה שבועות נתחילה לי שגרה של יום עבודה אחד ואחריו יומיים חופשת מחלה. באמת שנורא קר.

באחד הימים אני נוסע ברכבת ובמקרה פותח את הפייסבוק. אני אף פעם לא עושה את זה. אבל איזשהו קישור שלח אותי לשם בטעות. אני לא ברשתות החברתיות גם בשגרה, עכשיו נראה לי שזה רק מתדלק את הפחד והייאוש. אבל להפתעתי, ראיתי רק המון יוזמות נהדרת. פתאום הרוח התמלאה. ישראל זה לא רק חדשות רעות. היה לי רגע של התגלות, או הארה, פתאום נזכרתי מה מעניין אותי ומה מפעיל אותי. האפילה התפזרה ונזכרתי כמה אכפת לי מהארץ הזו (ישראל). כמה הייתי רוצה להיות פעיל. כמה שהדבר הזה ממלא אותי- פעילות חברתית. 

בשנה האחרונה הסתובבתי עם מועקה- שנים שהשקעתי בחינוך ועשייה חברתית וכלום לא עזר, התנועה שלי כשלה והמגמה של החברה הישראלית היא הפוכה- פחות צדק חברתי, פחות שלום, פחות ליברליזם, יותר פילוג ושנאה והדתה והקצנה. אז בשביל מה? אבל פתאום הבנתי שבאמת, לא חשובה התוצאה, חשובה העשייה. כי עדיף מעט מלא כלום.

ולכן, למרות הכל אני עדיין רוצה לחזור לארץ. אם כי בסתר ליבי אני יודע שכשאני אומר לחזור לארץ זה קצת לחזור בזמן, ושישראל השתנתה ללא הכר בשנה וחצי הללו. ואם כבר לחזור בזמן, למה לא לימי ילדותי? כשהנושא השנתי בבית הספר היה "שלום", כשאחרי שחתמו על עזה ויריחו תחילה היינו מלאי תקווה והמסגר הפלסטיני שבנה אצלנו חלונות, הציע לאחי מתנה. המסגר שאל מה הוא רוצה שיכין לו, וגור, כמו מנבא את העתיד, ביקש רובה.

הייתי חוזר בזמן לנווה עמל שהיתה שכונה קטנה בין העיר לבין השדות והיינו משחקים שוטרים וגנבים ומשחקי ניווט במטעי הפקאן. כשבין הבתים במגרשים הריקים צמח עשב כה גבוה שחשבנו שאנחנו חוצים את הג'ונגל. או כשהיינו מספיק קטנים כדי שהמסתור מתחת לשיחים בואדי בכליל יהיה עבורנו ארץ הפלאות. אפילו לימים בהם הייתי בטוח שעם חינוך וקואופ ומטבע מקומי, בסוף אציל את החברה והעולם.

אבל עדיין, למרות הכל אני רוצה לחזור לארץ. לא כי לשם אני שייך, ולא רק בגלל השפה והחברים. אלא כי כל כך אכפת לי ממנה. בדנמרק אני מרגיש בכל רגע את האסון שאין לי יכולת לעצור. אני שומע את הקריאה וסותם את אזני. כאן אני חסר אונים מול חדשות רעות שלא מרפות, ושם אולי אפשר לעשות משהו. ואולי גם בארץ כלום לא מחכה לי ולא אציל את העולם. אבל חייבים לנסות. למרות הכל בארץ יש לי יותר כוחות.

ועם כל זאת, האם זה מוצדק לקחת את הילדות לאיזור מלחמה בגלל זה? שילמדו לברוח מטילים לפני שילמדו לקרוא?

 המתוקות הן סוג של נחמה.

אני לא יודע אם בגלל המלחמה או הגיל, אבל השיער נהיה כל כך דליל שאפשר כבר לראות מבעדו את הקרקפת, אני בודק באיזו זווית הבלורית יכולה להסתיר את זה ומקווה שהתהליך לא חד כיווני ואצליח לנצח את הזמן. עוד נקודה לצד של הייאוש.

אני חוזר בחושך ובקור. בבית מחכות לי מיכל והבנות. אני רק נוגע בידית הדלת ועדן כבר צועקת בהתרגשות "אבא!", אני נכנס ונגה מחייכת אלי בחיוך שממלא חצי פנים ומקדמת את פני בקולות מצחיקים חדשים שזה עתה למדה לעשות. ברגעים כאלה אני מבין, שגם אם העולם בחוץ מנסה לייאש אותי, האושר נמצא ממש כאן, מתחת לאף.