פרק 62 - להתחיל בית ספר בחו"ל

אמרתי לעצמי שעדן לא תתחיל כיתה א' בדנמרק. מה היא צריכה ללמוד לכתוב בדנית? ועוד לפני עברית?

ואז אמרתי לעצמי, אם כבר היא יודעת את השפה, שתדע לקרוא בה, לא?

די, זה החורף האחרון בקופנהגן אמרתי לעצמי, אנחנו חוזרים נקודה. אמרתי לעצמי.

ואז באביב הגיע מלחמה עם איראן, והיה נראה קצת משוגע להחזיר את הילדות לארץ.

די, אנחנו עוזבים את העיר, אמרתי לעצמי,  אם נשארים בדנמרק עוברים לכפר אקולוגי בצפון האי, בית ספר פרטי עם גישה חינוכית מתקדמת. אם לא בארץ, לפחות לפי הערכים שלי, להגשים משהו ממה שאני רוצה בחיי כאן, ועוד זה ליד הים ואני יכול לקנות וילה על דונם וחצי, אם רק היו מאשרים לי משכנתא….

נו, אז אמרתי.

להשאר או לשפר?

התלבטנו מאוד אם לשלוח את עדן לבית הספר היהודי. מדברים הרבה  על החינוך הדני, או הסקנדינבי בכלל, כחינוך מעורר השראה. כאן למשל התפתח הזרם של גני יער למרות מזג האוויר הקשה (או אולי בגללו, כי אילולא היו בגן יער כנרא לא היו יוצאים החוצה בכלל). בקופנהגן יש מגוון רחב של בתי ספר פרטיים- מבתי ספר אוונגרדיים בלי חדרים קבועים לכיתות אלא מרחב למידה פתוח, בתי ספר אנתרופוסופיים (שחלקם מתנגדים להוראת מדעים), ועד בתי ספר הדוגלים במצוינות והישגים. כזה הוא למשל בית הספר הבינלאומי היקר אליו שולחים את ילדיהם השגרירים, עובדים בכירים באו"ם ובכירי התעשייה. עובדי דרג הביניים ומטה באותם ארגונים שולחים לבית הספר הבינלאומי הנחשב פחות, והזול יותר. ישראלים שרוצים להשתלב בדנמרק שולחים עם הגעתם את ילדיהם, יחד מהגרים אחרים, לכיתת האינטגרציה בבית הספר הממלכתי, בה הם ילמדו בעיקר את השפה הדנית. ישראלים שיותר מתקשים לשחרר ימצאו עצמם עם יהודים בני כל המעמדות החברתיים כלכליים בקרולינה סקולן. אנחנו, כמו תמיד, בוחרים להתלבט.

לטובתו של בית הספר היהודי יאמר שבעוד שמוסדות חינוך אחרים בדנמרק מתיימרים ומתאמצים לקיים סביבם קהילה, כאן זה קורה באמת. פעם הצוות בגן התלונן שבעיות משוחחות בין ההורים בלי לערב וליידע את הגננות. דבר כזה לא יכול לקרות בגן אחר בקופנהגן, כי ההורים לא מדברים זה עם זה. גם יאמר לזכות בית הספר שהוא לא אומר לא לאף יהודי שרוצה להצטרף. כך הגיעו למצב של עודף תלמידים בעקבות מלחמת השנתיים בישראל. גל הגירה חסר תקדים מהארץ, וחזרה של יהודים דנים לקרולינה סקולן אחרי שחשו מאוימים במוסדות הציבוריים, הביאו לכך שבית הספר שתוכנן ל150 תלמידים מכיל כרגע יותר מ200, חלקם לא דוברים דנית, רבים הגיעו מאזורי מלחמה, בלי הכנה מוקדמת. הצוות לעומת זאת לא גדל בהתאמה. 

עוד לפני שעדן עלתה לבית הספר שמענו על הערעור של בית הספר עם גל המצטרפים החדשים. פתאום בכל כיתה יש 5-8 תלמידים ישראלים שמתקבצים לחבורה, בעיקר כי הם לא מכירים את השפה והקודים. לא תמיד הם מתאימים זה לזה, ורק לאחר זמן רב הכיתה עוברת אינטגרציה, אם בכלל. לרב זה תלוי כמה ילדים ישראלים יש בכיתה.  באתי עם הצעה לפעילות טבע דו לשונית (מוזמנים לקרוא על זה יותר בפרק 58 "בתהום של החורף"). בהתחלה המנהל נשמע נלהב, והזמין אותי לפגישה יחד עם מנהל הצהרון. שניהם אנשים נחמדים מאוד, אבל חידושים זה לא הקטע שלהם. מנהל הצהרון היה שם על תקן מניעת כל מאמץ שאפשר לשינוי ההרגלים ושניהם קבעו שאין מספיק כח אדם ואפשר להציע לתנועת הנוער להשתתף. אחרי כמה חודשים של נסיון לקבוע עם תנועת הנוער הם הציעו פעילות חד פעמית ואני הרגשתי שאין עם מי לדבר. וזו בעיה משמעותית בבית הספר- בתכל'ס יש עם מי לדבר, אבל הסיכוי שמשהו ישתנה בעקבות השיחה קטן מאוד.

בינתיים חשבנו לעבור לצפון האי או לארץ, וההורים של אלה, החברה הטובה של עדן, פחדו שלא ישארו מספיק בנות בכיתה והעבירו אותה לבית הספר של הלרופ. למרות שלא חסר להם כסף, אנחנו חושדים שהסיבה היא כלכלית, בית הספר של הלרופ הוא בית ספר ציבורי, והיהודי בית ספר פרטי. גם ההורים של וירה החברה האוקראינית של עדן העבירו אותה לשם מטעמים כלכליים (אחרי חודש היא הצהירה שחבריה הטובים הם הילדה הישראלית שעברה איתה מבית הספר היהודי והילד הפלסטיני). וילדה נוספת עברה כדי להפוך לדנית על מלא. פתאום מקבוצה עם מספר שווה של בנים ובנות הפכה השכבה של עדן לקבוצה מאוד לא מאוזנת עם 6 בנות ו-11 בנים. 

בית הספר של הלרופ הוא בית ספר פתוח עם תנאים פיזיים טובים (הגן שלנו היה הולך לפעמים לשחק בגן השעשועים שלהם) וגישה חינוכית פתוחה של למידה מבוססת פרויקטים (PBL - רעיון שמאוד פופולרי בתיאוריה החינוכית בעולם) וכל זה בחינם כי הוא בית ספר ציבורי. (צריך לציין שהלרופ היא אחת הערים העשירות בדנמרק וברור שבית הספר הציבורי של העשירים במרכז אינו בית הספר הציבורי בפריפריה). בית הספר שלנו החוויר לידו וליד בית הספר הקטן והכפרי של טורופ שמבוסס גם הוא על פרויקטים ושם את האמפתיה והקשר האישי עם התלמידים כערך המרכזי. אבל צוות הגננים של הדרקונים (שכבת גן החובה בקרולינה סקולן) היה כל כך מדהים, שני ארגנטינאים עם גישה לילדים ואומנות, שעשו הכנה נהדרת לבית הספר. עדן כבר הכירה ילדות גם בשכבות גבוהות יותר, וביקרה בכיתה והכירה את המורה, והיתה בטוחה שהיא עולה לכיתה 0 בבית הספר היהודי. ואנחנו, שכל רגע בטוחים שאנחנו עוזבים, לא רצינו לשקשק את הסירה ונשארנו עם המוכר והסביר.

שלום כיתה 0

הכיתה הראשונה בבית הספר בדנמרק נקראת כיתה 0 או כיתת הגן והיא אמורה להקל על המעבר. חלק גדול מהלמידה מתקיימת במעגל על הרצפה ובחלק מבתי הספר יש עדיין פינת צעצועים ומשחקים ילדיים. בקרולינה סקולן זה לא הולך כל כך רחוק ואני לא מבין במה היא שונה כל כך מכיתה א' בגישה שלה, אבל בכל זאת דיטה המורה פותחת את היום בשירה עם הגיטרה שלה ופוזה של כוכבת פולק-רוק לילדים. היידי הסייעת מכרסמת משהו בצד ומדברת רק בצעקות, אולי כי היא לא שומעת טוב, או בגלל שהיא לא יודעת איך להשתמש בקול, ומה אומרים ומתי. הייתי צריך להוסיף מילה טובה אחרי שלכלכתי עליה, אבל אין לי אף מילה כזו לתת, וחסכתי את הביקורת האכזרית שאני מחזיק כלפיה. בשעה הראשונה של היום הראשון אנחנו מוזמנים לשבת עם הילדים בכיתה. דיטה עושה מיצג מושלם של מורה למופת שמצליחה לנהל את הכיתה בשקט ועדינות למרות שאינה מכירה את התלמידים (עשו להם הכנה טובה בגן) וההורים הנרגשים והדואגים יוצאים לשבת בבית קפה עד שישובו בעוד שעה לאסוף את הילדים. 

בימים הראשונים עדן מצהירה- בית הספר הוא אפילו יותר כיף מהגן! אבל אחרי שבועיים שלושה היא טוענת שמשעמם בבית הספר והיא מעדיפה להשאר בבית. אבל האמת שיש כאן יותר משעמום. לעדן יש שני הורים שלא מבינים מה זה בית הספר אליו היא הולכת. למשל -מה שמים בקופסת האוכל? מה בעצם הם עושים בכיתה? איפה רואים את מערכת שעות? כשיש שיעור ספורט הילדים הדנים מביאים נעליים אחרות שמיועדות רק לאולם הספורט (כדי לא להכניס בוץ) רק עדן ועוד כמה ילדים ישראלים נכנסים עם נעלי הספורט שלהם מהחצר. גם תיק לבגדים להחלפה לשייעור הספורט היא צריכה, אבל לא תמיד אנחנו מביאים ביום הנכון. וכשהיא קיבלה פתאום שיעורי בית לא הבנו את זה בכלל והיינו מאוד מופתעים. כשהיא הגיעה לכיתה בלי הציורים שהאחרים המשיכו לצבוע בבית והיא לא צבעה אותם ולא הביאה אותם הרגשתי נורא- הנה כבר בכיתה א' אני לא מצליח לשים לב מתי היא אמורה להכניס שיעורים ומה צריך להיות לה בתיק. יש לה אבא בלאגניסט שהוא בנוסף לזה גם זר שלא מבין את הקודים. ורואים שזה מפריע לה. 

ביחס לבית הספר אני חש זרות כפולה- זרות של מרחב וזמן. בתי הספר השתנו מאז שהייתי ילד, גם אם רק במעט, ומעל לזה אני פשוט לא זוכר איך היה נראה היום יום שלי לפני 34 שנים. הזרות בולטת עוד יותר. יום אחד עדן חוזרת הביתה ושואלת אותי איך כותבים את האות @#%. "אני לא יודע… לא ידעתי שיש אות כזו…אולי Y או Ø?" 

מבינים, יש בדנית 8 אותיות תנועה, מה שנקרא באנגלית Voules . לשם השוואה בעברית יש 5 תנועות, אבל גם את 8 האותיות האלה אפשר לקרוא בערך ב30 דרכים שונות שקשה לי לשמוע את ההבדל בינהן. אפילו אותיות שהייתי חושב שאני מכיר מאנגלית למשל כמו O משמיעות תנועה מעט שונה בדנית. ודווקא באותיות התנועה האלה הם היו צריכים להתחיל את למידת השפה. היא צריכה ללמוד לשיר את הABC בדנית ושרה כל שלישי בבוקר שירים שמעולם לא שמעתי לפני כן. אנחנו לא יודעים לעזור לה בחלק גדול מהשאלות הלימודיות וגם כדי לעשות את שיעורי הבית היינו צריכים לבקש עזרה מחברה דנית. אתם יכולים לדמיין לעצמכם את המורכבות של המצב הזה.

להתחיל בית ספר זה אתגר עבור הילד וההורה. להתחיל בית ספר בארץ זרה זה אתגר כפול. אתגר שקשה היה לנו לצפות. להורים ולילדה.

בית הספר של הלרופ פתח את הלימודים שבועיים או שלושה אחרי בית הספר היהודי. כשבוע לאחר מכן אלה חגגה יום הולדת. כשהיא נשאלה איך בבית הספר היא ענתה שכיף, וראו שהיא מתכוונת לזה. עדן אומרת לי בשקט "בסדר אבא, גם אני חשבתי ככה בשבוע הראשון" .