פרק 58 : בתהום של החורף

*

בשוליים הדרומיים של העיר יש פארק גדול, לפני שנים זה היה שטח אש, אחר כך נשאר פשוט שטח פתוח שהתפתחה בו צמחיה פראית, הסדירו בו את הביצה ופרות רועות באחו. חשבתי שנספיק להדליק שם מדורה ולצלות מרשמלו לפני הגשם אבל הוא הקדים אותנו. כשהגענו כבר הכל היה רטוב, אבל לעדן ואיב לא אכפת, הן משחקות בכיף. נגה קצת סובלת מהקור אבל זה בעיקר עושה אותה אפתית. אני מתבאס שאיבדתי לה את הכובע והמוצץ, לא שזה אסון כי הבאתי עוד כובע ועוד מוצץ, אבל בכל זאת אני מאוכזב מזה ושאני כזה מבולגן שלקח לי נצח להגיע, נסעתי תחנה אחת בכיוון ההפוך ושכחתי לכסות את העגלה מפני הגשם. אבל מי אני שאתלונן, זה כלום מול הדברים שכרמלה ואיב עברו.

*

כרמלה הגיע לכאן עם שלושת ילדיה מישוב בעוטף עזה בעשירי לאוקטובר. בגלל שאצלהם לא היתה חדירת מחבלים הם פונו אחרונים, מה שאומר יומיים של חרדות בממ"ד. היא הגיע גם עם קלוד, אבל הוא התאשפז לפני כמה חודשים בבלגיה, ממנה הוא בא, ולא צפוי להשתחרר עד האביב. הוא התפרק נפשית, אולי גם פיזית. אז כרמלה לבד עם שלושה ילדים. שני הגדולים בגיל ההתבגרות אז גם ככה רוצים להיות סגורים לבד בחדר ולא לעשות כלום. איב עם עדן בגן. הקהילה מאוד נרתמה והם איכשהו מסתדרים. פעם ראשונה שראיתי אצל כרמלה ניצוץ של אקטיביות ותשוקה לחיים היה כשדיברנו על האפשרות לעשות פעילות לבית הספר. 

כרמלה אומרת לילדיה שעדיף להם להתאסלם כדי לשרוד. היא גדלה באחד הקיבוצים בעוטף. איבדה שם אמא ב7 באוקטובר, קלוד חטף רסיס בכתף בצוק איתן. החברים שפינו אותו אז חטופים היום בעזה. הרבה פליטים הגיעו השנה מישראל לאירופה. הגן היהודי הכפיל את גודלו, יש יהודים דנים שעברו ממערכות אחרות בהן יש הרבה ערבים, או יחס לא נעים. יש פליטים מאוקראינה, ויש ישראלים. כשעדן התחילה בגן היא היתה הישראלית היחידה, היתה עוד משפחה חצי ישראלית בקבוצה במקבילה. היום בשכבת הגיל של עדן יש 6 ישראלים ועוד שניים שרק האבא ישראלי. העברית נהייתה שפה רווחת בגן ובבית הספר ורק לפני כמה שנים עוד היה אסור לדבר שם עברית. הקהילה משתנה, אבל מערכות משתנות לאט. במיוחד בדנמרק.

הישראלים הביאו איתם דינמיקות ישראליות לבית הספר. למשל- חוסר אמון במערכת, חוצפה, מוטיבציה נמוכה ללמידה. אורי המנהל, חי בעברו בישראל לתקופה. הוא סיכם את החוויה שלו כך- "אם אפשר היה לקחת את המזג אוויר הישראלי אבל עם העם הדני זה היה מושלם". ובכל זאת הוא מופתע ממה שהוא פגש. עבור התלמידים הדנים הוא אורי, ששואל לשלומם כי הוא מתעניין בשלומם ובודק אם הוא יכול לעזור. הילדים הישראלים חושדים במנהל, והם מניחים שהשאלה באה לחפש איפה הם היו לא בסדר. גם היחסים הבינאישיים הם הביאו הפתיעו אותו. הוא לא הכיר את התופעה קודם, אבל פתאום כשיש קבוצה של ילדים ישראלים הוא מגלה שכל אחד מהם עסוק בהשפלת מי שחלש ממנו כדי להרגיש בעל ערך. ראינו את זה גם בגן של עדן שילדה מהארץ הביאה את ההתנהגות הזו, אבל בגלל שהקבוצה הישראלית שכבר היתה כאן לא גדלה על ברכיה של ההתנהגות הכוחנית הזו לאחר זמן מה זה שכח. בבית הספר לא.

אני בכלל לא מופתע, הרי זה בדיוק מה שמתאר חנוך לוין במחזה "חפץ" כתופעה מאפיינת את המעמדיות בישראל, או המערכון של חבורת לול על העולים החדשים. אני גם מכיר את זה כמורה במערכת החינוך. המנהלת הראשונה שלי לא יכלה לסבול את האווירה האנרכית, החופשית שהיתה בכיתה שלי. בגלל שתלמידים לא ישבו שם מפוחדים ומשותקים היא אמרה שיש לי בעיה בניהול כיתה. גם היא נקטה באותה גישה כלפי המורים ודאגה לקחת כל אחד מהם לשיחת השפלה תקופתית בה היא היתה יורדת עליו, מונה את חסרונותיו ומאיימת מיני איומים בארבע עיניים. פשוט כדי שידעו מי הבוס ומי מקבל החלטות. אני מניח שגם המפקחת ממשרד החינוך התייחסה כך למנהלת וכן הלאה במעלה ההירארכיה. הרי אף אחד מהאנשים האלה לא מוערך בזכות כישוריו, אלא רק בזכות הכח והפחד.

יום אחד מיכל נכנסה לבית הספר, וחבורה של ילדות שרו למורה מבולבל "איך אני נראית? איך אני נראית?" הוא לא מבין עברית, ולכן אין לו מושג מה הן אומרות. אותן זה מאוד הצחיק. מבולבל ונבוך הוא שאל את מיכל מה הן שרות, ולאחר שהיא מתרגמת לו לאנגלית הוא שאל  (עדיין במבוכה) "ומה אני אמור לענות?"

גם כרמלה מזהה את הבעיה. יש לה שני בנים בבית הספר. לאחד מהם יש בשכבה עוד שני ישראלים. הם לא היו מתחברים במציאות אחרת ובאמת לא כל כך הסתדרו בהתחלה. אבל לשלושתם לא היתה שפה אחרת לתקשר אז בעל כורחם נעשו חברים. או סוג של חברים. אבל עכשיו בית הספר חוש שכדאי לפצל את החבורה. כל היחס אל הישראלים החדשים הוא כאל בעיה שצריך לפתור, שמקשה על בית הספר להמשיך את השגרה שלו כמו שהיה רגיל והיה רוצה להמשיך לנצח. כך גם לגבי האוקראינים, שכאשר הם מתקשים בית הספר ממליץ להם לחפש מסגרת אחרת. כאילו הם לא זוכרים שהילדים האלה סובלים מאתגרי הגירה וטראומת פליטות. ילדים שחוו מלחמה. שעזבו את בתיהם בן רגע בלי כלום. ואין לאן לחזור. לחלקם אין אבא- הוא נשאר באוקראינה, אושפז במחלקה סגורה, או סתם נעלם. הם לא בקשר עם החברים, צריכים ללמוד שפה חדשה ועוד. הבעיה חמורה עוד יותר בצהרון- שם אין צוות, אין תוכנית אלא פשוט זמן משחקים בו הישראלים יכולים להוציא את כל הרעל שלהם זה על זה בלי שהמבוגר האחראי יבין. כרמלה פנתה לאורי המנהל שיש בינהם דיבור ואמפתיה. היא העלתה את הצורך בפעילות אחרת, וזרקה את הרעיון שאני אעביר פעילות טבע.

כמובן שאהבתי את הרעיון, וכתבתי סילבוס, ובאתי לשבת עם המנהל שאהב גם הוא את הרעיון. אבל במערכות חינוכיות דברים זזים לאט ובדנמרק עוד יותר. אם זה לא כתוב בתכנית השנתית שנסגרה לפני 9 חודשים קשה להביא לכך שזה יקרה. הבירוקרטיה של בית הספר תתקשה להוציא את זה לפועל ולכן צריך לבנות שיתוף פעולה עם עוד גוף, ועד שזה זז… לפחות זה הוציא אותי ואת כרמלה קצת מתרדמת החורף, ונראה אם יצמח מזה משהו בעשור הקרוב.

*

נגה יושבת באמבטיה ומספרת לי סיפור בג'יבריש. עם אינטונציה מלאה כאילו יש משמעות כל מילה. לה ברור שהיא אמרה משהו. ואני תוהה לעצמי אם היה שלב שכזה בהתפתחות השפה, בו הדובר אמר משפטים שלמים שעבורו היו בעלי משמעות אך השומע לא הכיר אותן, ועבורו הם היו אוסף של קולות וטונים בג'יברש. האם הג'יבריש היתה השפה הראשונה של האדם, פרט לקולות אוניברסליים של כאב, בכי ושמחה? 

היא חוזרת מהגן עם כמה מילים בדנית- "Tak" שזה "תודה", מילה שהיא אומרת גם בעברית, ו"Nej!" שזה "לא", מילה שהיא מבינה בעברית, אבל עבורה הן לא בעלות אותה משמעות. "לא" היא מילת המלצה או הזמנה לויכוח ומו"מ, "Nej" נאמרת בצעקה, היא חד משמעית וחותכת. אם אומרים לה Nej היא נעלבת ועצובה. 

*

יורד שלג. עדן אומרת לי- "היית אמור לצאת עכשיו לפנות שלג, נכון? אבל אתה לא עושה את זה כי אתה בחופשת לידה. למה בעצם חופשת הלידה שלך כל כך ארוכה?"

אני נבוך, עונה לה שאני כבר לא בחופשת לידה, אני מחפש עבודה אחרת כי לא רציתי לחזור לעבודה הקודמת. לא מספר לה שפוטרתי. כמו שאני לא מספר בראיונות העבודה. כמו שאני קצת מתחמק כששואלים אותי חברים. כמו שאני קצת מכחיש בתוכי. אבל לאחרונה אני חוזר וחושב על האירוע הזה. במובן מסוים נפלתי לתוך בור שהוא אתגר של זרים רבים- עשיתי עבודה שמצד אחד אני overqualified עבורה, ומצד שני אני לחלוטין unqualified.  זאת אומרת, אני הייתי גנן נישתי של צמחי בר, איש חינוך, רכז החווה, גנן בכיר בהרבה מהפועל הפשוט של העירייה, הידע והניסיון שלי רחב בהרבה. אבל מצד שני הידע הזה לחלוטין לא רלוונטי, את הכישורים הבסיסיים של גיזום גדר בקו ישר למדתי כאן. אין לי שום ניסיון או ידע בפינוי שלג, בצמחייה המקומית, בהתנהגות עונתית כאן. ואחד מהכישורים הבסיסיים ביותר- השפה, גם הוא חסר לי. כך שבעוד אני מסתובב עם אגו פגוע ותפישה שזה קטן עלי, בעצם אני מבצע עבודה באיכות בינונית. 

*

את ראש השנה הדני אנחנו לא יכולים לסבול. במשך שבוע, בין חג המולד לערב השנה החדשה,  החוק מתיר לכל אדם לירות זיקוקים בכל מקום. והם עושים את זה. החנויות שמוכרות עצי אשוח מתחלפות בחנויות זיקוקים. מדי שנה המוני דנים שיכורים מאבדים אצבעות, וכל ערב בשבוע הזה יש זיקוקים. חלק מהאנשים לא מתאפקים ויורים גם ביום. ב31.12 מקובל בעולם לירות זיקוקים בשעה חצות בדיוק, בקופנהגן יורים כל הלילה, והמהדרין כבר מהצהריים. מדי פעם יש פיצוץ חזק יותר או קרוב יותר. בשנה שהיינו כאן זה היה בלתי נסבל. כל פיצוץ מקפיץ אותנו בבהלה. מאז הבטחנו לעצמנו להיות מחוץ לעיר בערב השנה החדשה. ממילא יש חופשה לילדות כל השבוע. 

השנה החורף בדנמרק רטוב, כלומר גשם, טמפרטורה קצת מעל האפס ורוח. מה שלרוב מאפיין כאן את חודש נובמבר. נסענו לנורווגיה שמספרים שהיא מאוד יפה. באמת בנורווגיה יש שלושה דברים שאין בדנמרק- גז טבעי, הרים ושלג. מלא שלג. נסענו ברכבת דרך שבדיה ואולי זה המקום לדבר על ההבדלים הדקים בין שלושת האומות הנורדיות. לדעת הדנים, הנורווגים הם קופי הרים שמצאו גז והרוויחו בגדול. אפילו המלוכה שלהם לא רצינית, לא היה להם בית מלוכה והדנים שלחו להם איזה ענף בשושלת. ענף די מביך כי כרגע נסיכת הכתר הלכה בעקבות בן זוגה והמירה את דתה לדת המכשפות, ולכן הודחה מתפקידה. כן, זה נשמע מוזר אבל זה אמיתי. יש לציין שהנורווגים כנראה לא כאלו טיפשים כי את הרווחים מהגז הם הפקידו בקרן השפע, שגדלה באופן אקספוננציאלי והופכת אותם למדינה עשירה באופן בלתי רגיל, והכסף מושקע חזרה בציבור. השבדים תופסים את עצמם כמעצמה הנורדית, הם המדינה הסוציאליסטית יותר מהשלוש, והמתועשת ביותר. בעיני הדנים השוודים הם נוקשים כמו גרמנים ומשעממים כמו קרש, ואנטיפטים כאלה, שאם הם רואים אדם בצד השני של הרחוב הם מרגישים שהוא חדר להם למרחב הציבורי. בקיצור, שוודי עבור הדנים, הוא מה שהדני הוא עבור הישראלי. אלא אם הוא ערבי, כי מדיניות ההגירה של שבדיה היתה מאוד פתוחה ובאיזורים מסוימים, כמו פרברי מאלמו נראה שיש רק מוסלמים. בעיר גטבורג (בשבדית הוגים את שמה "ידבור") ראינו מהגרים מהרבה מאוד מקומות בעולם, ולכן דווקא האוכל שם היה טוב מאשר בדנמרק.  

גם בגטבורג ירד גשם והיה אפור מאוד. למחרת עלינו ברכבת לנורווגיה. הרבה נוסעים הביאו עמם ציוד סקי והנחנו שבקרוב נראה שלג. אגב, עברנו בדרך עיירה ששמה "סקי", מילה שמשעותה בנורווגית היא קרש. הסקי כספורט הומצא בנורווגיה, ולא מאוד מזמן, באיזור ששמו טלמרק, ובדיוק אליו נסענו. ביום הראשון קיבלנו שלג דחוס, נמוך ומאוד חלק. אבל היתה שמש נעימה ונוף מהמם על אגם בין הרים. ביום השני השלג החל לרדת ובשלישי כבר הכל הכל היה מכוסה שלג עד גובה הברכיים. וזה כבר נוף מרהיב. שכמותו לא ראיתי. האמת שהקור הזה היה לי קל יותר מהקור בדנמרק, זה קור יבש. ועם שמש. מינוס 9 עם שמש קל לי יותר מאשר מעלה אחת עם רוח.  עדן דילגה כמו ארנבת שלג. התרגשה להתגלש על הטוסיק ולשקוע עמוק בתוך השלג הרך. נגה לעומת זאת נהנתה יותר להסתכל על השלג מהבית ובחוץ סבלה מהקור די מהר. הייתי אומר קפאה מקור, אבל זו הגזמה. וגם הביטוי הזה לא מפסיק להזכיר לי שבאותו שבוע 9 תינוקות מתו מקור בעזה.

*

אורי המנהל היה אמור להפגש עם הבחורה שמארגנת את תנועת הנוער ב31.12 ובין השאר לדבר איתה על הרעיון לשיתוף פעולה סביב פעילויות הטבע שהצעתי. הפגישה שלהם התבטלה וגם שבועיים מאוחר יותר כשפגשתי את אורי שאלתי איך מתקדם עדיין לא נקבעה חדשה. בקצב הזה לא יקרה כלום. בינתיים התראיינתי לחווה אורגנית ענקית וגם באתי ליום ניסיון. היה ממש כיף. נשמע כל כך נחמד לעבוד בגידול ירקות אורגנים שלא אכפת לי שמדי פעם צריך לעבוד בשבתות. זו חווה גדולה ומרשימה עם עשרות דונמים של שדות ירק, 1000 מטילות בלול חופש, צוות בינלאומי של מתנדבים והכל בניהול משפחתי של זוג זקנים נחמדים. אמרתי לעצמי- המממ… אם אקבל את העבודה הזו זה יהיה ממש טוב, לעבוד במשהו שבאמת מעניין אותי, וגם כיף. לא נורא אם אורי לא יענה. אולי אפילו שווה להשאר בשביל זה עוד שנה בדנמרק. הרי בישראל עדיין די נורא, וכאן אפשר להעביר בנעימים את הזמן בגידול ירקות. להתפרנס בשלווה מעבודה נחמדה. 

קצת אחרי שחזרנו פגשתי את כרמלה. היא שאלה אם משהו התקדם עם אורי. סיפרתי לה שכלום לא זז. היא התאכזבה פעמיים, גם בשביל המיזם שלא מתרומם וגם בשביל הילד שלה, שעד שהוא יקבל מענה לצרכיו תעבור בטח שנה שלמה. אני מתעניין בשלומה. קלוד אמור להשתחרר רק בעוד כמה חודשים, היא לא יודעת איך תסתדר מבחינת הויזה, שבעצם תלויה בו כאזרח אירופי אבל הוא מאושפז בבלגיה "לפעמים אני חושבת שאם הוא לא באמת משתחרר במרץ, אוותר על הכל ואחזור לארץ"

"באמת?!" אני אומר לה "לא תחזרי לעוטף?!"

"לא מה פתאום!" ובכל זאת, אולי להצטרף לשכונה של החבר'ה מהקיבוץ בקרית גת, או איפה שהם נמצאים.

אני די מופתע. ומוצא את עצמי אומר לכרמלה, שבשביל מה לה לחזור לחיות את הטראומה בתוך קהילה שבורה, שעדיף לה להשאר כאן, ממש כמו שבביקור בארץ הפצרתי בישראלים לא לעזוב. 

*

הרבה זמן האישה מהחווה לא ענתה. שלחתי לה מייל לשאול מה קורה. למחרת היא ענתה לי שהם החליטו לקחת מישהו אחר עם יותר ניסיון בגידול ירקות בדנמרק. חלאס. נמאס לי, אולי באמת הגיע הזמן לחזור לארץ.

*

נחתמה העסקה להפסקת אש וחזרת החטופים משבי חמאס. וואו, התרגשות שמלווה בחששות ותקוות מהוססות. מרוב התרגשות הבטן כואבת ביום שהחטופות הראשונות חוזרות אני מסתכל בחדשות כל רגע. לא שאומרים שם משהו חדש או בעל משמעות. בסוף אני מניח את הטלפון ושם לב שעדן ציירה את מערכת השמש. "אבא באיזה צבע כוכב נגה?" 

"בהיר מאוד, אני חושב לבן או צהוב" ואז אני מבין שזו לא תשובה טובה, כי היא לא יכולה לצייר בלבן "צהוב, צהוב בהיר" אני מתקן מיד.

"תראה ציירתי כאן את כדור הארץ, ומאדים, וכובב חמה, והכוכב הקר, וכוכב נופל. יש עוד משהו?""את יכולה לצייר גם את שבתאי, עם הטבעות"

פתאום אני מסתכל עליה, על הילדה המבריקה הזו עם השיער החלק, ומאוד מתרגש ממנה,מהילדה שלי שנמצאת כאן. אחר כך היא מוסיפה גם חללית עפה. היא מתחילה מהחלון.

*

מיכל אומרת לי לנסות ליזום משהו, לקדם עם אורי, לפנות לאבטחה של הגן, לבדוק אפשרויות בקהילה, ועוד רעיונות שאת כולם אני פוסל. למה? כבר ניסיתי, באמת כל כיוון שאפשר, אחרי שכל העבודות המעניינות לא חזרו אלי פניתי לסתם גינון רגיל ומשעמם. אבל גם הם לא הזמינו אותי לראיון ואפילו ענו בשלילה. לפעמים כי אני לא יודע דנית. לפעמים הם מחפשים מישהו עם הכשרה או ניסיון מאוד ספציפי (למשל בגידול פרחי נוי בחממות). לפעמים הם ממש היו רוצים לקחת אותי אבל ניגשתי מאוחר וכשתתפנה משרה הם בוודאי יפנו אלי. 

בראיון העבודה הראשון אמרתי למיכל, זהו, זה ביד שלי. מעולם לא ניגשתי לראיון ולא התקבלתי. אבל הוא אז הוא היה צריך לנסות לפתור איזה עניין בירוקרטי מול ההנהלה, ואז הסתבר שאין בכלל משרה פנויה לגנן. גם הבחור שמגדל נבטים מאוד רצה אותי, ואפילו להציע לי להיות מנהל הייצור, אבל הוא עדיין קטן מדי כדי להעסיק מישהו בתפקיד הזה. וכך זה ממשיך ואני פונה לעבודות יותר ויותר משעממות, פחות ופחות מכבדות את בעליהן. מאבד את האמונה שבכלל יפנו אליף ולפעמים זה ממש לא אכפת לי, אני חושב לעצמי, שאני בכלל לא רוצה להתקבל לעבודה, אני רוצה הביתה.

בקהילה כבר די ברור שאין כסף ואין רצון להתחדש. או בכלל לקדם משהו. נואשתי מבית הספר והקהילה היהודית כמקור של כסף. כאן זה לא אמריקה, יהדות היא לא מכרה זהב. נכון, היא כן שק של קשרים, אילו הייתי רוצה להשתלב בתעשיית הקולנוע והטלויזיה, האמנות או הבנקאות. אבל אין לי הכשרה לכלום. וכשהזמן עובר אני מרגיש שכאן בדנמרק- אין לי כשרון לכלום. זה לא שאני באמת גנן טוב. או שיש לי את הכלים להיות כאן מחנך טוב בלי השפה וההקשר התרבותי. 

נו פנית לאבטחה? שאלת את יאיר על הארגון הזה שהוא בדירקטוריון שלו?

לא. ואני לא מתכוון לעשות את זה. נמאס לי להתחנן בפני יאיר שימצא לי סידור. הוא תמיד מוריד אותי מהכל. ומה קשור האבטחה? את לא מבינה, זה מביך אותי לפנות לכולם לבקש שיעסיקו אותי רק כי אני מסכן, ועוד בסוף לקבל לא. אפילו בחנות הצעצועים הם ניסו להמציא לי עבודה רק כדי לעזור ולא הצליחו. די. באמת אין לי כח יותר. במיוחד בימים הקצרים והמעוננים האלה שאי אפשר לפתוח את העיניים.

*

ויקטור איש הרוח היה מדליק נרות כל חנוכה אצל הסבא היהודי שלו. אותו סבא ברח מגרמניה הנאצית לדנמרק בילדות ואחר כך שוב הוברח מדנמרק לשבדיה. מישהו צייר אותו בעיר הנמל השבדית מנגן בכינור. אחרי שהם חזרו לדנמרק הוא הניח את הכינור בצד ופנה להרוויח כסף. הוא התמיד בעסקים והתעשר, אבל האמנות שהוזנחה נשארה שם בצד, מביטה בו בהאשמה וקריאה שאינה נענית. הרוח שהפסידה לחומר ונשארה רוח רפאים.

הסבא הזה שהיה החיבור של ויקטור לעולם היהודי נפטר קצת אחרי שהכרנו בגני טירת מריאנלוסט. לכן כבר באותה שנה הזמנתי את ויקטור להדליק איתנו נרות חנוכה. גם בשנה העוקבת הוא בא והבנו שזו המסורת החדשה. השנה הוא בא גם עם אלינגה והילדים. בפעם הקודמת שפגשתי אותו הוא קרא את מלחמה ושלום, כי מורה לאמנות שהוא מעריך מאוד אמר לו שכדי לכתוב הוא חייב לקרוא. אני בקושי קורא, ולאחרונה גם בקושי כותב. בחנוכה הספר שויקטור כותב כבר כמעט גמור. הוא בעצם הופך כבר לשני ספרים. או קי, הוא כבר שנה מצהיר שהוא כמעט גמור אבל הפעם, נותר לו לערוך רק את החלק האחרון.

פעם צחקתי עליו שהוא יוצא לחופשת כתיבה של שבוע ועדיין לא מסיים. אם אני יוצא לחופשת כתיבה, אמרתי למיכל, אני חוזר עם חמישה ספרים! בפועל, אני בחופשת אבטלה ארוכה ולא מצליח לכתוב כלום.

בוקר אחד פגשתי את אבא של מתאו ביציאה מהגן. מצד אחד הוא בחור מעניין מאוד, ונחמד, מצד שני הוא מדבר קרוב מדי, ואני אף פעם לא יודע על מה לדבר איתו בעצם, אז אנחנו מדברים לעיתים רחוקות. הפעם הוא יוזם את השיחה ושואל איך הולך למיכל עם העבודה. אמרתי לו שהיא בעצם עובדת עם הארץ, לא הצליחה להשתלב כאן. הוא גם אדריכל נוף או מתכנן גינות, לא ממש הבנתי, אבל עוד מעט יהיה לו פרויקט די מדליק בחצר כנסיה שהופכת למוזיאון במרכז העיר. האם יש לי איך למנף את זה לעבודה? אני תוהה ביני לבין עצמי וחושב שאולי עבודה למיכל, הוא יגיד לה אם זה יצא לפועל. הוא גם צלם הבחור הזה, אבל היום הוא מתכנן לשבת לכתוב. 

"מה אתה כותב?"

"ספר. אני משקיע בו כל יום שעתיים בבוקר."

"מדליק, על מה הספר?"

"על אחי התאום"

"יש לך אח תיאום?" אני מופתע

"כן, הוא חי באנגליה. לא דיברנו 5 שנים"

וואו, זה אחלה סיפור. וכך הוא ממשיך ומתאר לי את האח שמתמודד עם קושי נפשי וניתק איתו קשר, והספר הוא ספר של געגוע ואהבה וניסיון ליצור קשר שהוא אינו יודע כיצד, ולכן הוא מעלה את דמותו בחייו כדמות ספרותית. זה מזכיר לי את החברה הגאונה. ואני חושב לעצמי, אוף, הסיפור הזה נשמע מעולה. הוא מצליח להושיב את עצמו שעתיים ביום, לכתוב את הסיפור המעניין הזה, והקורא לא ידע שהוא מדבר קרוב מדי, אולי הוא דווקא יהנה מזה. ואני, אם אני מצליח לכתוב שלושה מכתבים למודעת עבודה אני מרגיש שעשיתי היום מלא. לכתוב את הספר או מכתב לחבר'ה, אני לא מצליח.

*

אני מקשיב לעצה שויקטור קיבל. כדי לכתוב צריך לקרוא. אני קורא ספר מעולה, עם שם ממש ארוך מדי "הסיפור הבלתי סביר והלא מספיק זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית". כתב אותו מדריך טיולים שהוא מספר סיפורים בחסד. הספר עושה סדר בתהליכים היסטוריים ומשלב אותם בסיפורם של מקומות ואנשים שחיו בתקופות שונות. אני ממש מרותק ומופתע ממנו. למשל ברוב ימי הביניים ועד למאה ה19, הפולנים היו החבר'ה הטובים בסיפור של יהודי מזרח אירופה. זו כבר הפתעה. וגם מסתבר שהעבודות בהם עבדו הסבים רבים שלי היו עבודות יהדיות קלאסיות. מנהלי יערות ובעלי מסעדות הם גלגול של התפקיד שהיה ליהודים בממלכה הפיאודלית של פולין-ליטא כחוכרי משנה של עסקים בבעלות האצולה והם היו הדמויות שעמו בתווך בין הצמיתים הפולנים, אוקראינים, וכו' לבין האצולה, שבחלקה היו צאצאים של הויקינגים שפלשו לשם עם קריסת האימפריה הרומית. כאשר אני מתראיין לתפקיד כזה פחות או יותר, הגנן של חוות תותים בבעלות דנית עם פועלי קטיף עונתיים שמגיעים מפולין ורומניה, אני מרגיש שנחתתי ברגע ספרותי. הנה אני, היהודי הנודד התורן, מועמד להיות איש הביניים בין בעל האדמה לאיכר המזרח אירופאי, ממש כמו פעם. וכל זה בחווה של תותים ופירות יער. כל כך ציורי, שאני חייב לחזור הביתה ולכתוב על זה שורה.

*

לאט לאט מתחילים להחזיר חטופים מתים. כרמלה שבורה. אוספת את איב בפנים כבויות. עבורה הם לא שמות ופוסטרים, הם אנשים שהיא מכירה. חלקם היו קרובים אליה מאוד. גם כשכולנו אמרנו שכבר ברור שהם לא יחזרו חיים, לה ולחבריה עוד היתה תקווה. אחר צהריים אחד לקחנו את איב אלינו אחרי הגן. הצלחנו לשכנע את כרמלה להצטרף לארוחת ערב. אחרי שכל היום היא רק ניסתה לישון כדי לכבות את עצמה, לרגע, כשהיא ראתה את הילדות משחקות ואת נגה מפטפטת בשילוב של עברית דנית וג'יברית, חוזר לה חיוך לפנים.

*

הוזמנתי לראיון שני אצל התותים. לא עשיתי שום עבודת הכנה. לא קראתי או חשבתי מה אומר שונה הפעם. סתם עשיתי שוב את אותו הראיון. מסתבר שאני ועוד מועמד "עלינו לגמר", אבל אני מרגיש שהביצוע שלי לא מוצלח. מה שנכון, אחרי שבוע אני מקבל שוב תשובה שלילית. די, אני לא עומד בזה יותר. כמה אפשר להתאמץ בשביל שום דבר. מילא אם הייתי מנצל את הזמן שאני לא עובד כדי לכתוב ויוצא עם ספר, או משהו שמישהו קורא. או מביא כסף. אבל לא, אני קם בבוקר, רב עם הילדות, לוקח אותן לגן, שורף את כל היום בסידור הבית וגלילה בטלפון, אוסף את הילדות, שוב רב עם עדן פעם או פעמיים, ושוב שוטף כלים ותולה כביסה ונגמר היום.

אבל מה אני מתלונן, זה כלום מול הדברים שכרמלה עוברת.