פרק 45: הלם

בשבוע בו התחילה השלכת קניתי נעליים אדומות עם שרוך צהוב. נעמדתי על ערמת עלים בצבעים זהים, מיכל אמרה שנהייתי מקומי ואני צריך לכתוב עוד פרק. חשבתי שאכתוב על החששות שלי מהעתיד. אבל העתיד המפחיד הגיע מהר מדי.

הורי באו לביקור. הם עוד לא פגשו את נגה. אנחנו לא ראינו אותם 10 חודשים. ביום הראשון היתה התרגשות גדולה, שלחנו תמונות בווטסאפ המשפחתי : אמא שלי עם נגה, אבא שלי קופץ עם עדן בטרמפולינה בפארק. למחרת בבוקר זה היה ה7.10.  טיילנו במוזיאון ספינות, לקחתי אותם לטירה בהלסינגור, ניסינו לא לדבר על מה שקורה בישראל, אבל במשך היום הצצנו בסתר בטלפונים. החדשות נעשו רעות יותר ויותר, המספרים צמחו במהירות. כולנו ידענו שמשהו נורא קורה. גם היכולת להנות הלכה ודעכה עם הזמן והתחלפה בהתכווצויות בבטן ומחנק בגרון. תמונות בוואטסאפ המשפחתי כבר לא אשלח.

אני מנסה להיות נוכח ברגע, לבנות עם עדן דגם של סירה בבקבוק, אבל זה מרגיש כאילו אני בורח מהמציאות הנוראית שאני מדחיק. הישראליות כמו מונופול טוטאלי לא נותנת רגע נחת. גם כאן ועכשיו, ביום עם מזג אויר סביר, מטיילים במקומות נפלאים, ברגע משפחתי שמצטלם נפלא. 

בתיאום הציפיות שלי עם עצמי החלטתי שזה צריך להיות זמן של בניית זכרונות משותפים. אני מנסה להיות נוכח אבל לא ברור לי מה האמת ומה הבריחה. האם הבילוי המשפחתי הוא בריחה מהחדשות או החדשות בריחה מהכאן ועכשיו? או שהכאן והעכשיו לא חופפים? ומה זה משנה בכלל עד כמה נורא האסון בישראל? ואולי זה כן משנה? כי ברור שזה ילך ויחמיר ויגיע אלינו או לקרובים לנו. אני מרגיש כאב גדול וכעס. הייתי אמור להנות עכשיו מהנעליים החדשות בצבעי סתיו שהזמנתי מגרמניה בדואר, כי הם רמה גבוהה של נעלי יחפנים. הייתי אמור להנות מרגעים של עדן עם סבא וסבתא ולראות אותה כל כך מתרגשת. אבל שוב, הסיוט הישראלי מתקיים ביקום מקביל לחלום הסקנדינבי. כאילו יש אי צדק בחלוקת האסונות. 

עדן כל כך רצתה ללכת לבית הכנסת לראות הקפות של שמחת תורה, ואני מדמיין את כל אותם יהודים גלותיים לאורך הדורות, ערב אחרי הפוגרום, רוקדים עם ספרי התורה, כאילו מוכרחים להיות שמח.

*

אתה חושב שעשית עבודה עם הפוסט-טראומה הקולקטיבית שרודפת אותך. גילית אותה כאן ועיבדת אותה, יפה מאד. פתאום מסתבר שהמילה פוסט לא ממש רלוונטית כאן. זו הקללה הדורית, הטראומה הקולקטיבית לא מרפה. היא מתחדשת עלינו שוב ושוב. 

הזמן עובר והמספרים המחרידים בכותרות מתייצבים. אתה אומר, עכשיו זה כמו בשגרה, אבל בלילה חולם איך אתה מחזיק את התינוקת מעל פי תהום. או רגע לפני שאתה נרדם איתה בידיים אתה מדמיין את המחבל עם הרימון. החבר'ה הטובים של הקהילה הישראלית בדנמרק הדביקו מודעות של kidnapped, אני רוכב בדרך לגן, מבסוט שאנשים עוצרים להסתכל על השלטים, ואז מסתכל עליהם בעצמי ורואה כמה החטופים דומים לילדות שלי והדמעות מציפות את העיניים .

*

כשעדן נולדה התעוררה בי מחדש הפליאה מהעולם. מהדרך בה העובר הזה שדומה לקופיף שנפל מהעץ, הופך אט אט לאדם. נדבקה בי הפליאה שלה מכל עלה, תנועה של השמש, ציפור בשמיים. "וואו" היתה אחת המילים הראשונות שלה, ואני הרגשתי שהיא צודקת, זה באמת מופלא ויפהפה. עכשיו אני רואה את נגה מתפעלת מצמרות העצים ואינני מופתע. זה באמת עולם נפלא. אך יחד עם המבט הזה אני נושא מבט נוסף. הרי זה בעצם עולם נורא. האדם הוא יצור שפל, אספסוף שיכול לשרוף תינוקות, ולהרוג בלי רחם. ואפילו לשיר תוך כדי. האדם הוא יצור אכזרי שמכחיד מינים בקצב המהיר ביותר שנראה, שמחסל בתי גידול, שמכסה כל פיסת יופי של הטבע הפראי. כשאני מסתכל על צמרות העצים אני יודע שאלו פרטים בודדים ששרדו את השמדת היער הגדולה שהיתה כאן, חבל ארץ שהיה מכוסה יערות ובמאה ה-19 רק 2-3% משטחי דנמרק נותרו מיוערים. גם היום כשהצליחו לייער 18% מהמדינה, היער עני במינים, של עצים ושל בעלי חיים. אני רואה את מנורות החשמל ומתגעגע לחושך, רואה את השדות ומצטער על היער שנכרת, נוסע בכביש ונגעל מהמכוניות שמרעישות ומזהמות, ומקשות על השועלים להיפגש עם בנות זוגם. כולנו חוטפים רוצחים ואנסים, לפחות בפוטנציאל או בעצימת עין. אנחנו מספקים את הדלק להשמדת האנושות. שבסך הכל לא תהיה דבר כל כך נורא. אני רואה את העוול וההרס בכל מקום ותוהה איזה עולם "נפלא" ישאר לבנותי. הרבה מהמקומות שאהבתי אינם עוד. נבנות עליהם שכונות וכבישים. אולי החיטה תצמח שוב, אבל הגחליליות לא יחזרו לכליל לעולם. 

שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל. הַלָּלוּ אוֹמְרִים: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא, וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁנִּבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁלֹּא נִבְרָא. נִמְנוּ וְגָמְרוּ: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא, עַכְשָׁיו שֶׁנִּבְרָא — יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו.