פרק 59: נשף המסיכות

סימני אביב- עלים סרגליים עולים מבין עלי השלכת

יום הולדת דה-ז'אוו

פגשתי פתאום את הבחור שקראתי לו בזיכרון של הטלפון "אבא של הילדים", באחת הפעמים שנפגשנו הוא  קרא לי "הבחורצ'יק עם האופניים", כך שאפשר לומר שאנחנו בתיקו. 

הוזמנו ליום הולדת בפארק ביום הפסטלאון, שזה הפורים של הדנים. עדן הצהירה שהיא לא רוצה להתחפש כי היא לא מתחפשת בפסטלאון אלא בפורים. אפשר גם וגם אמרתי לה, אבל בעקשנות של ילדה בת חמש שלומדת בגן יהודי היא לא הסכימה בשום אופן. זו היתה יום הולדת של ילד ישראלי בגיל של עדן. הילד הולך לגן דני, אבל לאירוע הוזמנו בעיקר החברים הישראלים,  לאמא שלו לא היה נח להזמין את הדנים בהתראה כל כך קצרה (שבוע וחצי מראש, הם בטח יבריזו והיא תתאכזב) ולבטל להם אם ירד גשם. הנוכחות של חבריו הקרובים של הילד היתה נמוכה אבל האווירה הישראלית הקלילה את האירוע. "אבא של הילדים" שוחח עם אבא של ילד היומהולדת, אבא של ילד היומולדת (קיבוצניק לשעבר מאחד הקיבוצים הדתיים בעמק בית שאן שמאוהב בדנמרק) שאל את אבא של הילדים (תל אביבי לשעבר שהתאהב בגרמניה, חי איתה בדננמק 15 שנה אבל עדיין אובססיבי לארץ) מאיפה הוא מכיר אותי. הוא ענה שכמה פעמים הוא ניסה להביא אותי ללמד עברית במקום המורה שהוא לא אוהב. אני כל פעם התחמקתי, ראשית כי לכל הצעה אני קודם מסרב ואחר כך חושב. שנית כי קצת מלחיץ אותי ללמד עברית, אני לא באמת יודע איך מלמדים שפה, לא רוצה לבנות משרה משברירי חוגים, ובעיקר לא רוצה למצוא עצמי בתפקיד המורה לעברית. כדי להתחמק ולא להמשיך את השיחה ההיא שאלתי מאיפה הם מכירים. אבא של ילד היומולודת אומר שחברו טוען שמהצבא, אבל הוא לא זוכר את זה. שירתו יחד בעורב נח"ל. נחזור לזה עוד מעט.

אבא של הילדים, שנקרא לו כאן רון, ראה סרט מסע כשהיה צעיר, משהו על טיול רכבות באירופה או בצפון הרחוק. כשהשתחרר מהצבא הוא יצא למסע כזה. ברכבת בדנמרק הוא פגש את הגרמניה שנעשתה לאשתו, וכאן הם נשארו. הזכרתי לו שנפגשנו בעצם לפני הסיפור עם הוראת העברית. כשרק הגענו לדנמרק, עדן בת השנתיים היתה יצור חברתי שמצא עצמו בודד מאוד בארץ זרה. היא ניסתה להתחבר עם ילדים בגן השעשועים אבל הם נבהלו מהאינטימיות המזרח תיכונית הבלתי אמצעית. "אני רוצה חיבוק מילדים" היא אמרה לי. אז מיכל מצאה את רון בפייסבוק ששמח שילדיו ישחקו קצת בעברית. עוד לא היה לי את התלת אופן עם כיסוי הגשם, אז רכבתי אליו על הדו גלגלי כשעדן מאחור ביום קר באוויר רטוב ליד האגמים, עד שהגענו לוסטרברו. הם גרים מעל בית קפה מדליק שזכרתי מהביקור שהיה למיכל ולי בדנמרק עוד לפני שעדן נולדה. הבית שופץ בחן, רון הרכיב מערכת שמע מושקעת כולל רמקול בשירותים, שגם שם אפשר יהיה להנות ממוזיקה. הוא הציג לי שיר מעולה של רדיוהד שלא נכנס לאף אלבום. אמרתי שרדיוהד מדכאים אותי והתשובה שלו היתה מדויקת להפליא- "המוזיקה של רדיוהד מספרת על בן אדם שהולך בגיהנום, אבל אתה לא שומע את הגיהנום, אתה שומע בן אדם". 

כששאלתי אותו מה הוא עושה הוא אמר "כמו כל הישראלים, יש לי חברת היי טק" הייתי בטוח שזה סיפור כיסוי לכך שהוא בעצם עובד במוסד. הילדים הסתדרו עם קצת תיווך. הלו"ז היה מסודר. היו שם לגואים מושקעים. סיפרתי לו על עדן שמתגעגעת לחיבוק מילדים ובסוף המפגש הוא עודד את ילדיו לתת לה חיבוק. זהו מאז נפגשנו רק במקרה.

בחזרה ליום ההולדת. הייתי חייב לעשות את הפיצוח הזה- אז תגיד, כשהייתם בעורב, המפקד שלכם היה יוגב בר ששת, לא? הייתי הקשר שלו כשהיה מ"פ בגדוד 50. התחלנו למנות את המוזריות של אותו קצין, שהיה לומד בע"פ את המפה על מיטתו בלילה, אבל נרדם בפעילות מבצעית. שהיה קר ואכזרי אבל נמס למראה של ילדים פלסטינים שנראו כמו ילדיו, ועל תפקידו הנוכחי במנהל האזרחי שהתנדב לתפקיד לחימה בחרבות ברזל. סיפרתי להם על סרטון שראיתי בערוץ 14 בו הוא מתפאר בפשעי המלחמה שעשה הצוות שלו ומבטיח שלא יוכלו לחיות בעזה דורות קדימה, ואף טוען שנקמה היא ערך גבוה מאוד. קיצר, הבן אדם עשה לי בחילה, והם ששנאו אותו אף יותר לא התפלאו בכלל. רון המשיך משם לעוד סיפורי כיבוש וחיכוך עם החברה האזרחית. הוא סיפר על מעצרים של נערים, קשישים, ואיך היה מוצמד בסוף השירות לשב"כ. הוא היה הולך עם השב"כניק בראש, ואותו איש שירות ידע איפה המבוקש גר, איפה אמא שלו גרה, איפה המאהבת. באחד הימים הם דופקים בדלת ויוצא אדם בן 50 ומשהו ובוכה בכי תמרורים. "מה הוא עשה" שאל רון את איש השב"כ, "ישן אצל הבן שלו חבר, שאבא שלו מבוקש", 

"או קי, אז למה הוא בוכה?"

"זה הפרה של תנאי השחרור שלו" עונה השב"כניק, "הוא יחזור לכלא ל4-5 שנים"

למחרת רון ליווה אותו לבית המעצר בסאלם. גזרו עליו שלוש שנים, אבל בפניו של העצור לא היתה הקלה.

הוא נראה מצטער, רון, הוא אמר שיש לו עוד סיפורים על מעצרים שרירותיים אבל ניסינו לעבור למשהו קליל יותר, כמו עיצוב המשרד שלו ליד האגמים, ומזג האוויר. במה בעצם עובדת החברה שלך אני שואל אותו- למידת מכונה. להתאים לאנשים פרסומות לפי מה שהם כותבים אבל בלי שבן אדם יקרא ממש מה הם כתבו. גם עכשיו רון הוא משרתם של הרעים, הולך יד ביד עם המנצלים ומדכאים, אבל משתדל להשאר נקי "כל התוכנות האלה לא חכמות וחזקות כמו שחושבים" הוא אומר. אני מסתכל עליו ורואה את הבן אדם שהולך בזהירות בתוך הגיהנום כדי לעשות כסף. אבל אני לא רואה את הגיהנום, אני רואה את הבן אדם.

מסיבת התחפושות של העשירים

ההורים של אלה נפגשו כשהוא נסע לדנמרק לעבוד בעגלות של מוצרי ים המלח. אחרי הצבא, זו היתה תקופה קצרה- הוא לא נהנה, וגם לא מחר מי יודע מה, ובכלל הקונספט של עגלות לא מתאים לדנמרק וסגרו את הבאסטה די מהר. אבל אופק פגש שם מנהלת חנות דנית בקניון והתאהב. היא הייתה מבוגרת ממנו ב7 שנים, אם חד הורית, אבל האהבה עיוורת. אולי במקרה הזה לא ממש עיוורת כי היתה לו חולשה לבלונדיניות. היא לא שמעה קודם על ישראל, לא פגשה יהודים ובכלל לא ידעה שיש דבר כזה בעולם. היום שלושת בנותיה לומדות בבית ההספר היהודי.

 כשהיא באה לבקר אותו בארץ, התחילת הקשר, הוא לקח את הבחורה הזו שגדלה בפרבר יוקרתי של קופנהגן למסעדת שיפודים בראשון לציון. הפער בין הזוהר לפרובנציאלי בסיפור הזה הוא רק חלק מהקסם שלו. כי השניים הם סיפור אהבה בלתי שגרתי והתאמה משמים. שניהם לא לוקחים את עצמם מדי ברצינות, אוהבים לצחוק, גם זה על זה ולפתוח את המטענים בינהם בהומור ציני מול כולם. על אף שהיא דנית מבית מאוד דני, היא ישראלית באופי שלה, מאחרת לגן, צוחקת בקול רם, חסרה לה משפחה חמה שמגיעים אליה לאכול טוב ולנוח בסוף שבוע. ורואים גם את האהבה הגדולה בינהם. 

אחרי שאופק עבר לגור בדנמרק הוא למד מחשבים באוניברסיטה הפתוחה והוא עובד כמפתח אפליקציות בחברה ישראלית. מרוויח יפה, מה שמייצר יחסי כח מורכבים בזוגיות, מחד הוא המפרנס, וזה שמחליט על הכסף כמו גבר ישן, מצד שני הוא הזר שלא מבין הרבה דברים באופן שהמדינה בה הוא חי מתנהלת. פעם הוא אמר לי, אני עדיין מרגיש תייר כאן, אני הולך בדרך לגן ולא מרגיש שאני גר פה, אומר לעצמי, וואלה איזה רחוב יפה.  הוא שר מעולה, וחלם פעם להיות זמר. כל היום מתנגנת אצלהם בבית מוזיקה עברית או טלויזיה ישראלית. מצד שני הוא כבר מכיר את מנהגי החגים הדנים ומשחק בדמינגטון ( כדור נוצה, אף אחד בארץ לא משחק את זה). זה מפתיע כשיודעים שהוא בא ממשפחה מסורתית וששני האחים שלו נשארו לגור עם ההורים. 

לכאורה הם לא היו אמורים להיות הזוג שנתחבר איתם. בזמן שכל משפחה בדנמרק מפרידה זבל אורגני לפח הייעודי, הם התחילו רק לא מזמן ומתגעגעים לחד"פ. מבחינתה ללכת לסיבוב בקניון זה בילוי עם הילדים. היא מחליקה שיער וצובעת ומתאפרת, כל מיני דברים שרחוקים מאיתנו מאוד. הם נראים שונים מאיתנו אבל יש נקודת חיבור עמוקה. מאוד כיף לנו ביחד. משהו בזה שאופק לא לוקח את עצמו ברצינות הופכת אותו לנגיש, בן אדם שכיף להתחבר איתו. והילדות מאוהבות. עדן כבר הצהירה שהיא ואלה יתחתנו כשהן יהיו גדולות.

גם את הילדה הגדולה הם שלחו לבית הספר היהודי והיא גילתה שהיא מאוד מתחברת למסורת ישראל, על אף שהיא לא יהודיה מאף צד. היא פגשה בבית הספר חברה קרובה ממשפחה יהודית סופר עשירה. גם החבר הטוב של הילדה הקטנה הוא בן הזקונים במשפחה הזו. ילד קטן לשני הורים מבוגרים עם שיזוף מוגזם, וילה ענקית בשכונה היקרה ביותר בקופנהגן וכלב גולדן רטריבר שבא איתם לפעמים לגן. הם מסתובבים עם חיוך גדול שמקרין משהו בסגנון "שמעו, כיף להיות עשירים עם כלב גולדן", היפוך מוחלט לפרצוף שהייתי עושה בטיולים עם צנובר, שהיה משהו בסגנון "מעייף להיות פועל עם כלבה כנענית מזדקנת"

בקיצור, המליונרים עם הגולדן הזמינו את ההורים של אלה למסיבת תחפושות. מסיבה אקסקלוסיבית לאליטה של הקהילה היהודית. מסיבה מפוארת למוזמנים בלבד. וככה הבחור הזה מראש העין, שלא היה לו כסף לטיול של ממש בחו"ל אז הוא טס לעבוד (ומצא אהבה), שנולד לחיים אפורים של עיר רגילה, הבחור הזה הוזמן לנשף של עשירי הקהילה היהודית בקופנהגן בוילה גדולה בשכונה היוקרתית עם גולדן רטריבר. הם הלכו לפני כן לחפש תחפושת. היו להם כל מיני מחשבות, סופר גיבורים וכאלה. אבל אז אופק ראה תחפושת של אדם וחווה. בגד גוף בצבע גוף כשעלה תאנה מסתיר את אברי המין. מיד הוא הצביע ואמר לה- את זה אנחנו נלבש. וככה הם נכנסו לנשף של מכובדי הקהילה. עם בגד צמוד בצבע גוף, כמעט עירומים, והסתובבו ולגמו מהקוקטייל, ופטפטו עם יהודים עשירים ומבוגרים שכמעט ולא התחפשו, מעבר לתחפושת שהם עוטים ביומיום. כמובן שהם זכו מקום ראשון בתחרות התחפושות וקיבלו פרס- שוקולד של מותג נחשב בצורת ביצי פסחא.

פורים בגן

ברגע האחרון עדן החליטה שהיא לא רוצה להתחפש לאלזה, למרות שלפני כן היא התעקשה שנקנה לה תחפושת אלזה. תחפושת קנויה מסין, לא משהו שאנחנו אוהבים כל כך, בדרך כלל מיכל יושבת כל הלילה לתפור, אבל השנה החלטנו לוותר לעצמנו. היא מאוד רצתה ולנו אין כח, אז קנינו אלזה לעדן ואנה לנגה, אבל בערב לפני פורים היא החליטה שהיא בכלל רוצה להיות פיה ורודה מכל מיני פיצ'פקעס שהיא קנתה עם אלה ואמא שלה בקניון. בסדר, אז היא היתה פיה ורודה, נגה היתה במבי, תחפושת שנשארה מעדן כשהייתה בגילה, ואני ומיכל התחפשנו לאלזה ואנה. חבל שזה היה רק לדרך לגן, אחרת היה מגיע גם לנו איזה בונבונירה שאוכלים בחג של גויים, לא?

במסיבה של הקהילה היא הסכימה להיות אלזה