פרק 49: על מלכות ובודהות

יקומים מקבילים

האם בזמן מלחמה מותר לכתוב על חופשה בשבדיה, ביער, ושהיה ממש נחמד ורגוע, או שזה חוסר טקט? כאילו, זה סבבה לספר לכם שהיה סבבה? או שצריך להנות בשקט כשכולם סובלים? זה בסדר לשחק מלחמה עם עדן, שמתרגשת בטירוף כל פעם שיוצא ג'וקר, בבית שקט בין היער לנהר, בזמן שיש אבות אחרים במילואים, ומלחמה עבורם היא לא משחק?

כי יש דברים לספר, למשל על המארחת האינדונזית בbnb שיחד עם בן זוגה הגרמני (שקנו את הבית בית ההארחה הזה כי התאהבו בו כאורחים) ואיך היא מילאה את הבית בפסלי בודהה, קישוטי חג מולד וספרי קודש של כל דת.(אנחנו ההינדים, היא מסבירה לי, מאמינים שיש אלוהים אחד אבל עם הרבה שמות ופנים, כל המופעים האלה הם אותה אלוהות)

או על המנהג המקומי לרחוץ בערב השנה החדשה במי הנהר הקפואים, ואיך ראינו שם את כל הכפר ועדן הבהירה שגם אנחנו ניכנס, ומזל שהשנה החורף חמים והיו 4 מעלות בחוץ ו2 במים (בימים כתיקונם יכול להגיע למינוס 10). האם מותר לשמוח מהתחממות גלובאלית ברגע הזה?

על איך עדן חיבקה את קלף הג'וקר כשהלכה לישון ואיך נגה מסתכלת עליה בהערצה, והצלחנו לישון עד תשע בבוקר?

 כן, זה מנקר עיניים, לא אספר על זה. 

אספר על משהו אחר בערך באותו הזמן שאנחנו צלינו מרשמלו על המדורה וניסינו להתחמם אחרי הרחצה הקפואה, החגיגות בדנמרק החלו עם המנהג המסורתי של נאום המלכה. השנה הנאום היה דרמטי במיוחד- המלכה הצהירה שהיא פורשת ובעוד שבועיים תעביר את הכתר ליורש העצר הנסיך פרדריק!

אם עד כה אמרנו- תיכף לדנים כבר לא יהיה אכפת מהמלחמה כי כל מה שיעניין אותם הוא חג המולד (מה שהיה נכון) כרגע באמת שכל התקשורת התעסקה רק בפרישת המלכה. אם לעיתים התגנב לעיני מסך טלויזיה, למשל בקפיטריה של הבריכה אחרי חוג השחייה, זכיתי לראות פאנל מגוחך שכלל זקנה רכלנית, גבר עם זקן מאוד מסודר ועור מאוד שזוף, אישה מדי מאופרת ועוד כמה אנשים אפורים, שדיברו על עוגות בצורת כתר באורהוס ותערוכה של ציורי המלכה בקופנהגן. בינתיים, למטה, שורה של טקסט נע מעדכנת על הנעשה בעולם, מונה את המתים בעזה. מדווחת על עימותים בתימן. כאילו יש עולמות מקבילים, בצפון אירופה אופים עוגות ובמזרח התיכון קוברים מתים. ב14 לינואר יחגגו בדנמרק את הכתרתו של פרדריק העשירי. בישראל יציינו מאה ימים לתחילת המלחמה.

כאן ועכשיו

לחיות בחו"ל זה תמיד לחיות ביקומים מקבילים. אפילו לקרוא לזה "חו"ל" ולישראל "הארץ" בזמן שאתה גר בארץ אחרת, מדגיש את עולם המושגים בו תמיד יש שתי ארצות ושני מישורים של קיום. אבל בימים כאלה, כשהקונטרסט כל כך חריף, יש חוויה של דיסוננס. ביקום הישראלי אני חי בדאגה, בתקווה שמשהו כבר ישתנה, בבדיקה אינסופית של החדשות, ביקום הישראלי יש מלחמה וסבל ופחד והכל ממרחק. ביקום הדני יש יומיום, שחלקו הלא מבוטל נעים.

אני מנסה לקרוא כמה שפחות חדשות, להתרחק מהסבל. אין לי סיבה לפחד, אני לא שם, זכיתי להיות בתקופה הנוראית הזו במקום בו רוחצים בנהר כשבאויר ריח של טחב, במקום בו מתגלשים במזחלות על הגבעה בפארק. לחיות בארץ בה יש שנה שלמה של חופשת לידה בתשלום, ואני יכול פשוט להתבונן בילדה שלי גדלה.

זה המקום לספר קצת על נגה. אני כותב המון על עדן, וקצת על נגה, כי מה כבר אפשר לכתוב על ילדה בת ארבעה חודשים? אפשר לספר שהיא אוהבת ששרים לה ומנסה להצטרף. שקשה לדגדג אותה, אבל כשמצליחים יש לה צחוק קורע. שהיא מחכה קולות טוב מאוד ואחרי ששמעה פעם אחת את מיכל משתעל היא החליטה לנסות גם. היא גילתה שקול של שיעול מושך תשומת לב מיידית ולכן כשהיא רוצה לקרוא לנו היא משתעלת. היא מאוד אוהבת את עדן וממש מחפשת אותה כל זמן שהיא בסביבה, ועדן נותנת לה המון אהבה. הרבה פעמים לפני שהיא נרדמת היא יכולה לשקוע במדיטציה של התבוננות על כף היד או על ענפים ברוח. היא אוהבת לבעוט באמבטיה ולהשפריץ עם הרגליים. בכלל היא בעטנית לא קטנה.

אפשר ללמוד המון מהתבוננות בתינוקת. על ההיות כאן ועכשיו. בחוויה. כחלק מהניסיון שלי להיות כאן אני מקשיב לפודקאסטים על זן. לא כי זן זה כאן, אלא כי נזכרתי בזן מאסטר דוגן, שעל דבריו חשבתי לפני שנתיים כשהעברתי ימים שלמים של החלפת בטריות ודחיסת קרטונים בJYSK. כך למשל הוא אומר "מכיוון שתרגול הוא חוויה, החוויה היא אינסופית; ומכיוון שחוויה היא תרגול, לתרגול אין התחלה. אם נשכח מתרגול נכון, נחווה חוויה אותנטית. אם נשכח מחוויה אותנטית, נחווה תרגול נכון"

מבחינת דוגן אין הבדל בין תרגול להארה. אתה נמצא בהארה ברגע שאתה חווה את החיים, את האמת. התרגול הוא חוויה במובן הגורדוני, לחיות את ההוויה. ותינוקות חיים את ההוויה. כל הזמן. הם לא חושבים על תרגול, הם חיים תרגול. אז אני מתבונן בבודהה הקטנה הזו ומודה על כל רגע.

בודהה קטן

" לא צריך לחשוש מבודהה גדול, לא צריך לפקפק בבודהה קטן. גם הגדולים וגם הקטנים הם קולות הנהר וצורות ההרים" זן מאסטר דוגן

צדקו חז"ל, התינוק נולד עם נר על ראשו והוא רואה מקצה העולם עד לקצהו ויודע את התורה כולה, התינוקת נולדת מוארת, אבל שוכחת. היא נולדת אחת עם העולם, היא חלק מהאני האמיתי, האטמן, שהוא אחד. היא עוד לא חיה את עולם המושגים והתופעות, הסמסרה, היא עוד בספירות הגבוהות של המחשבה, לפני רגע הגיעה מהאינסוף, שם יש אחדות ההפכים. כל התורות המיסטיות מנסות להביא את האדם למקום שהתינוקת נמצאת בו מלידה. היא יודעת הכל, אבל בדיוק בגלל זה לא יכולה לעשות כלום.

פעם אני ועוד חבר ניסינו לתקשר רק בנהמות, כמין תרגיל פילוסופי, להשתחרר מהמילה, כי יש בה שקר, "המילה הורגת את הדבר" בניסוחו של לאקאן. לא החזקנו מעמד זמן רב, אולי שעה. אבל תינוקות עושים את זה. במשך חודשים רבים הם מתקשרים איתנו באמצעות נהמות וקולות מופשטים, הבעות פנים ותנועות גוף בלבד, ואנחנו מבינים אותם. אם תרצה לומר שהם לא מביעים מסרים מורכבים, דע שאין זה משום שאינם יכולים, אלא כי הם מבינים שאין בזה כל צורך. מה שלא יכול להאמר בשפת התינוקות, כנראה שלא חייב להאמר כלל.

מתישהו הם מתחילים לזוז. במשך שבועות ארוכים הם מתרגלים פלדנקרייז, עד שהם מתהפכים. אפילו משה פלדנקרייז בעצמו לא תרגל התהפכות במשך זמן רב כל כך ובסבלנות מרובה כמו תינוק. אחר כך הם יושבים, כל כך זקוף. הולכים כל כך נכון. כל רגע אצלה הוא מדיטציה מושלמת. היא חיה את הרגע. רק את האמת, אין שום בלבול ואשליה. אין הסחות דעת. אין עולמות מקבילים, רק החוויה האותנטית. לדה בגיל של עדן כבר מאבדת את זה. מחשבות וחלומות ממלאים אותה בפחד או פנטזיה, היא מתקיימת בעולמות מקבילים שמוזנים מהחברה והתרבות, סיפורים ומילים, דימויים ואשליות. חדי קרן, פירטאים, מפלציות וגנבים שמעולם לא פגשה מלווים אותה לצד ציטוטים מספרים ודמויות מהטלויזיה. היא כבר לא יושבת זקוף ולא הולכת זקוף. אבל נגה היא עדיין מתרגלת היוגה המושלמת, מודטית מוחלטת, מוארת ללא ספק. בודהה קטן.

עלמא דשיקרא

"להפנות את הגב לאמת זו טעות, ולעמוד מול פני האמת זו גם טעות. האמת היא העמידה מול והפניית הגב כשכל הפניות הגב וכל העמידות מול - הן האמת עצמה"  דוגן

כשאני קורא את הקטע הקודם אני נזכר איזה בלאגן יש לי בראש. אחרי הכל, מה שאני יודע על דוגן זה מהאזנה לכמה פודקאסטים, מבט שטחי שמתערבב עם עוד פריטים שמצטרפים למאמץ להפנות את המבט מהחדשות בישראל, המחשבות המדאיגות, העבודה המשעממת, הקור הקיצוני. בינתיים בדנמרק, ההתרגשות לקראת פרישת המלכה מתעצמת. מדברים הרבה על כך שזהו רגע היסטורי. מעולם לא פרש מלך בדנמרק מרצונו. המלך היחיד שפרש היה אריק מפומרניה, שמלך על איחוד קאלמר, הישות המאוחדת של שלושת הממלכות הנורדיות (דנמרק, שבדיה ונורווגיה) בין השנים 1439-1396 . אין הרבה דברים לומר לזכותו פרט לכך שהוא התחיל לגבות את מס המעבר על מיצרי האורסונד שפרנס את ממלכת דנמרק יפה מאוד לאורך שנים רבות. לבסוף בעקבות לחץ של האצילים אריק נאלץ לפרוש  מהמלוכה, עבר לאי קטן בים הבאלטי וחי כשודד ים. אין מה להתפלא, אחרי הכל גניבה מאוניות היה הדבר שהוא עשה הכי טוב. הוא פשוט עבר מגניבה ממוסדת בחסות החוק (שהוא קבע) לפשע יותר ישיר, אינטימי ובלתי אמצעי. הרבה פחות מוסתר. אגב, האישה שמלכה לפניו והביאה אותו לתפקיד היא מרגרטה הראשונה, על שמה נקראת המלכה הנוכחית.

עם כל הכבוד לאהדתם של הדנים למלכה, הפאר שלה שייך לעולם השקר. מדובר במשפחה עשירה כקורח שגרה ביותר ארמונות ממספר הנפשות בה ונהנת מעושר מופלג, רק בזכות העובדה שאבות אבותיהם לקחו את הכסף של ההמון שהיה משועבד אליהם. נכון, מלכי דנמרק נתנו לעם את החוקה הדמוקרטית והרבה שנים של יציבות, אבל גם מאות שנים של הפסדים במלחמות. וכל זה במדינה ששואפת להיות מהשוויוניות בעולם. ובכל זאת יש משהו יפה כל כך בטקסיות המלכותית הזו. 

הייתי חייב לעדן את ההזדמנות ההיסטורית לראות מלכה אמתית, ולכן הלכנו כולנו לראות את התהלוכה המובילה אל טקס חילופי המלכים ולנופף לשלום למלכה. מה הסיכוי שנצליח באמת לראות משהו? גם אם נראה רק את הכרכרה זה יהיה מספיק מרגש. אני מסתכל במפה של המסלול ומנסה למצוא מקום בו נראה גם את הרכב של הנסיך יורש העצר וגם את הכרכרה של המלכה בדרכם מארמון אמליאנבורג בו הם מתגוררים (כשהם בקופנהגן), אבל מספיק מרוחק מהמטרו כדי שנראה משהו ולא נצטופף בהמון. אנחנו יורדים לפני התחנה המתוכננת כי ממש צפוף במטרו. בדרך לשם אני אומר לעצמי- מה חשבת? שבאמת תצליח להתחכם על כולם ותמצא מקום פנוי לראות את המלכה? הרי למקומיים ודאי יש את הדרכים שלהם, בטח כולם חשבו על המקום שאני חשבתי… הרי אין לי באמת תושיה של עכבר אירועים עירוני. ואז אנחנו מגיעים לפינת הרחוב אליה ניווטתי- וואו! מצאתי נקודה בקו ראשון על הכביש בו המלכה תעבור. הצלחנו!

עמדנו חצי שעה בכפור וב13:35 בדיוק יצאו הנסיך והנסיכה מהארמון ברכב רולס רויס שחור עם לוחית רישוי מספר אחת. נהוג לומר שבית המלוכה הדני צנוע יחסית, אבל באמת, הרולס רויס הזה מפואר מאוד. ומאידך, אילו היה בא ביונדאי גטס לבנה באמת שהטקס היה פחות מרגש. אם כבר מייצרים מכוניות יוקרה, אלו האירועים לכבודם הם נבנו. אגב, את הנסיכה פגש הנסיך פרדריק בסידני כשבא להתחרות באולימפידה. הם יצאו כמה פעמים ואז הוא סיפר לה שהוא נסיך דנמרק. היא ענתה לו "יאללה יאללה, דב קואלה" שזה באוסטרלית- אני לא מאמינה לך. והנה היום היא מוצאת עצמה נוסעת לטקס הכתרתה כמלכת דנמרק. זה אחלה סיפור, והוא גם אמיתי. חוץ מהציטוט כמובן.

מיכל מתרגשת מאוד מלראות את המלך על אמת, היא מרגישה במרחק נגיעה מדמות של דיסני. אני לא מת על סרטי דיסני ומחכה לדבר האמתי- מלכה על כרכה מיושנת! אבל מה זה? לפני המלכה מגיעה תהלוכה של סוסים מקושטים, עליהם רוכבים נגנים מחויכים, וכולם בבגדים מצחיקים, וזה נראה בדיוק כמו הנסיך עלי בסרט אלאדין, כן גם אגדת דיסני הזו שגדלתי עליה הפכה לרגע ממשי וזה בהחלט מרגש, וכשהמלכה עברה קרוב כל כך, נוסף על הרגשת ההצלחה מהמיקום המצוין שתפסתי, זה באמת היה מאוד יפה.

כבר פגשתי את ראשת הממשלה של דנמרק ברחוב. יצא לי בחיי לפגוש חברי כנסת, כוכבי טלויזיה, תיאטרון וקולנוע. כולם במציאות לא ממש זוהרים. מלכים לעומת זאת, כל תפקידם להיות זוהרים בחיים האמתיים. הרי פרט לפאר וההדר אין למלכת דנמרק מי יודע מה תפקיד ממשי. היא סמל, ועליה לחיות כל רגע כמימוש של הפנטזיה הזו שנקראת- בית המלוכה. הרגע הזה שהיא עוברת, המשכיות של היסטוריה בת אלף שנות מלוכה בדנמרק, משפחה שמנהיגה את המדינה מהמאה ה-15, טקסיות עתיקה באישה זקנה, חוויה אסתטית מופלאה. לרגע קצר הסיפור ההיסטורי מתרחש עכשיו (ולא כי קרא אסון). לרגע האגדות מתקיימות במציאות. אולי הסדר המודרני מסיר את הקסם מהעולם כפי שטען הסוציולוג מקס ובר, אבל ברגע הזה מי שבוחר להיות חלק ממנו, חי את הקסם. 

הרב פרומן שאף לקראת סוף ימיו להקים תיאטרון. הוא טען שהתיאטרון הוא אמנות של אמונה. כולנו יודעים שהשחקן על הבמה אינו המלט, אבל כדי להנות מההצגה, אנחנו מאמינים לו לרגע שהוא המלט, והוא נקרע בשאלות גורליות, והאיש הזה עם הבגדים המצחיקים הוא מלך דנמרק. זה תרגול של אמונה. ובדיוק כך גם הצפיה במלך אמתי. נכון, מתחת לבגדי המלכות המלך הוא עירום, אך דווקא משום שהוא פאר ריק ולא מעבר לכך, תפקיד שכל מהותו הוא ההצגה, ההתמסרות מייצרת קסם. החוויה אסתטית, בדיוק כמו האמנות או החוויה הרוחנית, היא חווית הדבר בפני עצמו, ללא תכלית, ללא משמעות מעבר, כלי ריק, התעלות מעל עולם התופעות לעולם הקסם. ולכן, להתבונן על האמת מחד, אבל גם להתמסר לתחושת הקסם מאידך- זו החוויה האותנטית, תרגול נפלא.

אז מה זו המציאות? היש? אני עם עדן מתבונן על המלכה ונותן לחלום למלא את החיים בקסם, לרוח להחליף את היש. אני כאן עם נגה, מביט באמת הפשוטה שהתינוק כבר יודע, שמה שיש הוא הרגע. החוויה של כאן ועכשיו. ובכל זאת, הסיוט הישראלי הוא לא חלום, הוא מציאות, ולא רחוקה, והיא נוגעת לחיי לא פחוות. להתעלם ממנה, להסתיר מעדן, להמנע מהחדשות, לשקוע בהצגה של בית המלוכה, זה לחיות כמו סידהרתא בארמון- הסתרה של הסבל, הסתתרות מהסבל. האמת היא אחת. יש סבל אינסופי בעולם, ובה בעת יש בו יופי מופלא. מי שמצליח להחזיק בשני קצוות החבל, כנראה זוכה בהארה.

הכרכרה של מלכת דנמרק

סוסים בטקס ההכתרה של המלך פרדריק העשירי

אל תתבלבלו, בחוץ קור כלבים