המסע שלי לחלום הסקנדינבי, וגם למציאות
אורות הצפון
כשטסנו לדנמרק החבר'ה אמרו - תכתוב משהו כל שבוע, אפילו 4 שורות, משהו לשמור אותנו בעניינים.
ככה זה התחיל בערך.
בקיץ 2021 עברנו לקופנהגן. כבר שנים שהיא רוצה לחיות בחו"ל ואני ממש לא. להוציא דרכון זר לא הסכמתי ואפילו לעלות על מטוס לחופשה כבד עלי. עשינו הסכם, ניסע לשנתיים. היא תוכל לחיות את החלום הסקנדינבי ולטעום קצת חוץ לארץ, אני אסבול בשקט, נסגור את הסיפור הזה והוא לא יישב ביננו כפיל בחדר כל החיים.
לתומי חשבתי שנגרור שנתיים, ואשתחרר מזה. אבל מסתבר שציפתה לי הפתעה. לא שאני נהנתי חס ושלום, התלוננתי כמעט כל רגע. אבל לה הקמט של הדאגה נעלם מהמצח. בינתיים מדינת ישראל התחרפנה והתחילה לקרוס ומסתבר שבחרנו להיות בחו"ל בתקופה די משוגעת, קורונה, הפיכה, מחאות, מלחמה, משבר אמצע החיים, עוד ילדה, בתוך כל זה אני ממשיך לכתוב לחבר'ה.
הטקסט הזה נהיה דרך לשמור על קשר עם החיים שהשארתי מאחור. רשימת הנמענים גדלה, ארבע שורות הפכו מהר מאוד לארבעה עמודים, ופעם בשבוע הפך לאט לפעם בחודש. החויה האישית התחברה למציאות הכללית והסיוט הישראלי רדף כל רגע את החלום הדני.
וככה יצא היומן הזה, שממשיך ונכתב ומספר על מזג האויר הנורא, ועל רגעים של יופי, על זהות וזרות, על אבהות וחברות, האנשים שפגשתי בדרך, והאנשים אליהם אני מתגעגע. על הגיגים ומחשבות ועל גינון ורכיבה באופניים, ועל החיים במציאות שלא מפסיקה להפתיע.
