אחרי זמן רב אני מנסה לחזור לכתוב, זה מתחיל חלש ובסוף מצליח. בינתיים מתגלים סיפורי הגירה ומחשבות שבין הסתיו לחורף.

איש הרוח מעשן בחצר ביתו. הגנן עוצר את הרכב ויורד לפתוח את השער שבחומה. "בוקר טוב" אומר לו איש הרוח. "בוקר אור. לא כותבים היום?" "דווקא כן. הרגע הזה הוא חלק מהכתיבה. לפעמים צריך לעצור רגע ולחשוב על הדברים, לבשל אותם. כמו שהאנרגיה שהיתה סגורה בעץ כל החורף צריכה זמן להיות לניצן לפני שהעץ ילבלב" "אז על מה אתה חושב כרגע?" " על ניידותה של התרבות. יכולתה להיות מעל לזמן ולמקום. קח את הגן שלך למשל, הוא נמצא רק פה, על האדמה עם העצים והשורשים שלהם, ורק מי שיבוא לכאן עכשיו יראה את הגן כמ

איש הרוח מעשן בחצר ביתו. הגנן עוצר את הרכב ויורד לפתוח את השער שבחומה. "בוקר טוב" אומר לו איש הרוח. "בוקר אור. לא כותבים היום?" "דווקא כן. הרגע הזה הוא חלק מהכתיבה. לפעמים צריך לעצור רגע ולחשוב על הדברים, לבשל אותם. כמו שהאנרגיה שהיתה סגורה בעץ כל החורף צריכה זמן להיות לניצן לפני שהעץ ילבלב" "אז על מה אתה חושב כרגע?" " על ניידותה של התרבות. יכולתה להיות מעל לזמן ולמקום. קח את הגן שלך למשל, הוא נמצא רק פה, על האדמה עם העצים והשורשים שלהם, ורק מי שיבוא לכאן עכשיו יראה את הגן כמ

"אני לא בטוח שגינון הוא דבר טבעי. כלומר, או שכל גינון הוא טבעי או שאף גינון אינו טבעי." "תפרט בבקשה" אומר לו איש הרוח. "אני מתערב במעשה הטבע. אני לא מאפשר לצמח לגדול היכן שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה. זה מעשה אנושי. אני כופה את הרצון שלי על הטבע.  ומצד שני, בסופו של יום העץ גדל מעצמו, נכון? אז זה מעשה טבעי." "ברמה פשטנית אתה צודק," אומר איש הרוח, "אבל כאן בטירה אתה מכפיף את הטבע לרצונך, ובמסלעה אתה מצמצם את רצונך לרצונם של הצמחים שהנחת שם, או שמא אומר, מכפיף את רצונך הפרטי לרצון

* בשוליים הדרומיים של העיר יש פארק גדול, לפני שנים זה היה שטח אש, אחר כך נשאר פשוט שטח פתוח שהתפתחה בו צמחיה פראית, הסדירו בו את הביצה...