פרק 29: אנשים שמסתובבים בגני טירת מריאנלוסט

לוטה

לוטה היא אישה בת 63. גבוהה, בלונדינית ולמרות שהיא אוכלת המון היא נשארת רזה מאוד. היא גרה באותה עיירה בה נולדה, פרבר עשיר שבעברו היה עיירת דייגים נידחת. היא בת למשפחת פועלים אבל גם חלק מאיזו בוהמה של אנשי תיאטרון ורדיו. הבן הבכור שלה מככב בסדרות טלויזיה, הבת מפיקה בפועל של סדרות ריאליטי. בעלה כתב לתיאטרון ולרדיו והיה מנצל את החופשות כדי להקליט תוכניות רדיו לילדים. כך למשל הם נסעו פעם לחופשה בלפלנד במהלכה הוא ראיין ילדים מהצפון הרחוק או כשהוא פגש סופר ידוע מהעיר הסמוכה הם החליטו להקליט יחד פודקאסט. הבן האמצעי, יוליוס, בחר דווקא בדרך המקצועית שלה, במשך שנים עבדה כאשת חינוך ועבודה קהילתית, עם פגועי נפש, ילדי פליטים, דירות שילוב ועוד. עד שהיא הרגישה שזה יותר מדי. היא רצתה לפרוש אבל היתה צעירה מדי לפנסיה. היא חתמה אבטלה אבל היתה צריכה לגשת לשני ראיונות עבודה בשבוע. כשניגשה לראיון העבודה בתור עובדת קיץ בNSPV (חברת אחזקת הפארקים והכבישים של צפון זילנד) היא אמרה לעצמה- כל חיי עבדתי עם הראש, אילו אתקבל תהיה לי הזדמנות לעבוד עם הגוף. היא התקבלה והחליטה ללכת על זה.

עובדי הקיץ בגינון נקראים "פרפרים" שבדנית זה הלחם המילים קיץ וציפור. לוטה נכנסה לתפקיד והוצבה יחד עם קארסטן, האיש הגס והמשונה הזה, שמעיר הערות בוטות על נשים שהם פוגשים, תוקע גרעפסים רועמים ומשניצ בהפסקות. ממש לא פרפר. הוא מחזיק ברכב בובה של חזיר, איתו הוא יותר מזדהה.  בהתחלה היא הזדעזעה ממנו ולבסוף ראתה את הנפש העדינה שמתחת, ובעיקר צחקה ממנו. יום אחד הגיע גנן נוסף לצוות. בחור צעיר בגיל של ילדיה, שגם הוא עבד בחינוך, וקשור לעולמות של אומנות ורוח. הי, זה אני. ברור לכם שמצאנו המון על מה לדבר. הלכנו לבקר בתערוכה בטירה, ריכלנו על קארסטן, אני סיפרתי לה על ישראל והיא סיפרה לי על המשפחה שלה והחיים בדנמרק של פעם. 

לוטה גדלה בסביבה בה אנו עובדים ומכירה שם המון אנשים. יש למשל בחורה צעירה שעוברת בטירה בדרך לגן הילדים. היא האקסית של הבן של לוטה והיא בקשר נהדר איתה. אחד העובדים בארגון, בחור גנדרן בשם ז'אן, היה חבר טוב של האחיין שלה. (ז'אן הזה הוא גם חתיכת טיפוס, הוא מתגלח כל יום ונראה שהוא גם מסתפר כל שבוע. בזמן שכולם לובשים בגדים מלוכלכים איכשהו הבגדים שלו נקיים וביום העיון המשותף הוא הופיע עם מכנס מהמדים הישנים של החברה בצבע כתום זוהר, חולצת פליז בצבע כחול נייבי ואפודה צמודה בצהוב זרחני. אפשר היה לחשוב שזה לא יום עבודה אלא מצעד הגאווה) ביום אחר עוברים שם חברים קרובים של לוטה שבעבר היא חיה איתם בקומונה כשהילדים היו קטנים. היא דואגת לדבר עם האנשים הבודדים שעוברים שם כמו הגנן שיצא לפנסיה ומאז עובר בגני הטירה כי קשה לו להפרד, ומכסח הדשא המבוגר שעובד כל היום לבד וחי לבד ובכלל בודד עד שלפתע גילה כי יש לו אחות שהוא לא הכיר, או עם נהגת הטרקטור שתמיד יש לה זוג משקפיים אחד על העיניים ואחד על המצח ואיזו דרמה בחייה שמערערת אותה.

הגנן ואיש הרוח

צמוד לטירה חייה משפחה צעירה, והם המשתמשים האינטנסיביים ביותר בגניה. הם ממש צמודים למטבחון שלנו, צריף הגננים בו אנו לוקחים הפסקות. הבחורה יוצאת יום יום עם התינוק במנשא לסיבוב בגן. היא צועדת לאט בבטחון ולא מפנה אלינו את פניה. אני מרגיש כאילו היא המלכה של הטירה ואנחנו המשרתים המחזיקים עבורה את הגן. האבא הוא בחור בן גילי, גם לו שיער חום מתולתל, הוא קצת קטן ורזה עבור דני, ובעוד המראה שלו ממש לא דני, משהו בשפת הגוף וסגנון הלבוש מאוד מקומי. לוטה ואני מסתקרנים מאוד לגביהם. היא מנסה להבין האם הם דנים ומאין הם הגיעו. אני מנסה להבין איך זה שהם בבית כל היום ומאיפה הכסף, כי לפי המיקום של הדירה והבגדים הנקיים העלאק-פשוטים ברור שהם טחונים בכסף.

לוטה מנחשת שהאישה היא בחופשת לידה, כמובן, והבחור בטח עוסק בכתיבה. זה ניחוש צפוי כי היא מוקפת בסביבה של אנשים כותבים, כשאנחנו עוברים ליד הספריה העירונית היא מספרת לי על פינת עבודה בקומה העליונה, שמתאימה לדבריה , למישהו שכותב ספר. יום אחד האישה עוברת לידנו ולוטה עוצרת אותה. היא שואלת אותה כמה שאלות, אני צוחק על זה שאנחנו מרגישים שהיא בעלת האחוזה עבורה אנחנו עובדים והיא עונה שגם היא מרגישה מלכותית כשהיא צועדת כאן. תוך רגע הקרח נשבר. הניחוש של לוטה מדויק- הבחורה חצי אנגליה, לא לגמרי מכאן. היא בחופשת לידה והוא מורה בבית ספר אנתרופוסופי שבדיוק כותב ספר על תחילת העולם. 

איך קוראים לילד? לוטה שואלת, נועם. זה שם מקובל בדנמרק? אני שואל, לא, הוא די ייחודי. אני מוסיף שבארץ הוא מאוד נפוץ, אבל אני מרגיש נבוך לתחקר אם הבחור, שתכלס נראה כמוני, הוא ישראלי. בין כך או כך לוטה ואני מאושרים שפתרנו את החידה וניחשנו נכון ונהנים מאוד מהמשך היום, שהוא גם יום שישי שלפני ראש השנה, ואני מזמזם לעצמי באושר את השיר המטופש בחצי עברית חצי דנית משובשת שעדן למדה בגן

"אפלה הונינג אינדה הונינג, סי ברכה, אוי דו קלאט, לשנה טובה ומתוקה, האר אה-גוט או-סוט-נו-אור"

המפגש הזה וערב החג ממלאים אותי בהשראה ומצב רוח טוב. אני מתחיל לכתוב לעצמי דיאלוג בין איש הרוח והגנן. שתי דמויות שהן השתקפויות של העולם הפנימי שלי והמחשבות שלי אבל איש הרוח מעוצב בדמותו של אותו מורה-סופר מסתורי שגר ליד הטירה ונכנס רק כדי לזרוק את בדל הסיגריה בפח האשפה ליד השער. בכלל הם כאלה חמודים הזוג הזה שהקשר החצי דמיוני מתהדק ושניהם נהיים דמויות ספרותיות בסיפור שאני כותב לעצמי, ולמרות שהוא בכלל כדי לעבד מחשבות פנימיות, אני מרגיש שאני ממש אוהב את השניים האלה ואנחנו עושים זה לזה שלום מרחוק בחיבה של מכרים ותיקים. 

עדיין יש חידה אחת שלא פתרנו- מאיפה הגיע הבחור. ביום העבודה האחרון של לוטה, אני אומר לה שאני מניח שהוא יהודי, ומבטיח לה שאם אתפוס אותו לשיחה אבדוק ואדווח לה. היום גוזמים את הטקס, זה השיח העקשן ביותר וצריך כמה פעמים ביום להשחיז את המגזמת. הבחור שגזם בפעם הקודמת עשה עבודה לא טובה, ויצר לגדר צורה גלית. אנחנו מתאמצים מאוד לשמור על סטנדרט גבוה. מלינה, עובדת חדשה ומסורה, נחושה לעשות את זה הכי טוב שאפשר, להוכיח שאנחנו צוות טוב, ושנשים יכולות לעשות את העבודה הזו. אני רוצה לעשות את זה מצוין, רק כי זה יותר מעניין ככה. אני הולך להשחיז שוב את המגזמת ורואה את איש הרוח מעבר לגדר. הוא מנופף לי לשלום ואני הולך לתחקר אותו.

הוא שמע שלאשתו היתה שיחה מאוד נעימה איתנו. ואני אומר שבאמת היא מאוד נחמדה ואגב, תהיתי על השם נועם, ולפני שאני מסיים את המשפט הוא מספר לי שהוא בא ממשפחה יהודית. ברור, כשאני מסתכל עליך מקרוב אי אפשר לטעות, אתה נראה בדיוק כמוני. 

אז חגגתם השבוע?

כן חגגנו אתמול

אבל ראש השנה היה ביום שני

אה, לא את ראש השנה, חגגנו את סנט מיקלס די.

מה זה סנט מיקלס די? זה משהו שחוגגים בדנמרק?

אז מסתבר שלא. הבחור מחדש חג לכבוד קדוש נוצרי שאף אחד לא שמע עליו אבל הוא זה ששחט את הדרקון, והדרקון הוא (לדבריו) הסמל לאגואיזם, שזה מסר שאנחנו כל כך צריכים כיום, לכן הוא גם העלה עם התלמידים שלו מחזה מימי הביניים על סנט מיקל, אני שואל אם זה אחד מאותם מחזות אנתרופוסופיים שלוקחים שלוש שעות ושנינו צוחקים. ואז הוא נזכר שבאמת עוד מעט יום כיפור. הוא זוכר את התאריך כי זה היום שסבא שלו ברח מגרמניה.

לפעמים המציאות עולה על כל דמיון. הוא מחדש חגים ומסורות, הוא מורה וכותב, ומנהל קשר משונה עם העבר הפוסט שואתי של משפחתו. זה לא רק שהבחור הזה הוא בדיוק הטיפוס שדמיינתי שהוא, הוא אני. ברגעים האלה אני כבר לא יודע אם אלה באמת החיים או חלום. זאת יכולה להיות שיחה מעולה בין הגנן לאיש הרוח.

היום האחרון של הפרפר

אני חוזר לגדר החיה, מנסה לייצר קו ישר. מלינה עשתה עבודה מהממת בצד השני, אני מוכן להסתפק בקצת פחות אבל נענה לאתגר. אפשר לעבוד לאט כי אנחנו עבדנו מהר בימים שקארסטן לא היה וכבר אין הרבה משימות בגזרתנו. אני קצת חושש לפעמים שאנחנו מהירים מדי ולא יצטרכו אותי. אני גם מנסה להוריד את הקצב של לוטה כי היא עובדת קשה מדי לגילה. היא חוזרת הביתה עייפה מאוד ולפעמים נתפסים לה השרירים, אבל משהו באופי שלה מחייב אותה לעשות עבודה טובה והיא לא מסוגלת לפחות מזה. או שהיא באיזו תחרות מול עצמה להוכיח שהיא מסוגלת לא פחות מאיש צעיר.

קארינה המנהלת באה לטירה כדי להפרד מלוטה. היא מרוצה מהעבודה שלנו, וזה עונה על הצרכים של שלושתנו- מלינה הוכיחה את הנקודה, אני חש ביטחון במקומי בעבודה, ולוטה פתאום מתקשה להפרד, היא אומרת לקארינה שהיא חשבה אולי לדחות עוד קצת את הפרישה ומבקשת להמשיך במשרה חלקית גם בקיץ הבא. קארינה עונה שהיא תשמח מאוד שהיא תחזור.

אנחנו גורפים יחד את מחטי הטקס שנפלו מהגיזום ולוטה מקבלת הודעה בנייד. היא קוראת אותה נרגשת. היא אומרת שהיא קיבלה הודעה מחברה טובה, שיודעת תמיד לנסח מדויק, והיא ממש נגעה לליבה. אז מה היא כתבה? אני שואל

"שהיא ממש גאה בי, " לוטה עונה בקול רועד, "על כך שעשיתי את העבודה הזו". 

ופורצת בבכי.