פרק 37 : האנשים העשירים - חלק ב

יש בקרים בהם השמש לא זורחת על דנמרק

ענן מכסה את השמים, ולמרות שאור קלוש מבחין בין יום ללילה אין עדות לכך שהשמש זרחה. אי אפשר לראות אותה. בוקר אחד אני עובד לבד בגן השעשועים שלי תחנת הרכבת. אוסף בדלי סיגריות וקקי של כלבים. מדמיין לעצמי שאני מעין מרטיר שנענש על חטאי האנושות כולה, עבור האנושות כולה. אני משלם על חטאם של האנשים שלא אספו את הקקי,  מכפר על כל המזהמים כולם. הרי תמיד העניים נענשים על הזיהום של העשירים. זו חלוקת העבודה, בעל ההון גורף את הרווח, הפועלים את סרטן הריאות. הטייקונים את השפע, העולם השלישי את אסונות הטבע של ההתחממות הגלובלית.

בניגוד למרטיר הנוצרי, אני לא חש זיכוך, שליחות או הצלה של הקדושה. רק את יום הקטנות. הניכור. התחושה שכל אחד אחר יכל לעשות את זה במקומי.  לא רק שהאני לא בא לידי ביטוי, אלא שעלי להשהות את העצמי כדי לבצע את הפעולה בלי  תסכול. 

בגינון יש תמיד מלחמה של האדם בטבע, ניסיון לייצר מציאות קבועה ולא משתנה בתוך עולם דינאמי, להסתיר מהאנשים את העובדה שצמחים מתים ונובלים, שפירות הפיקוס מלכלכים ושהעצים הנשירים מפילים את עליהם. אבל איכשהו הטבע עקשן וחושף את ראשו המלוכלך פעם אחר פעם ואפילו עכשיו, כשכבר חודשים שאין עלים על העצים הפם ממשיכים להופיע מתחת לשיחים ועל המדרכות. ואני אוסף אותם שוב. זה לא ממש גינון מה שאני עושה, זה גיזום וארגון של המרחב כדי לאותת להמון שהעירייה שולטת בטבע, ושולטת במצב. שמוסדות המדינה לא נכנעים לחוסר היציבות הכאוטי שהוא המציאות. לייצר מרחב שעונה על שביעות הרצון של ההמון, כלומר עונה על המכנה המשותף האסתטי הנמוך היותר. ולכן אני לא רק קורבן של המדיניות הציבורית המדכאת את הטבע והאדם, אני גם סוכן שלו. 

המסע האנתרופולוגי שלי אל מעמד הפועלים יוצא ממחוזות הרומנטיקה ומגיע אל עולמו של הניכור.  אני כבר פחות מרגיש את חווית הנוסע ההרפתקן, אלא חווה צמצום וטמטום. כשאתה עושה עבודה כל כך קטנה אתה בעצמך מצטמצם. אני מרגיש את זה. אני מנוכר לעבודה, שאני לא מבין את הטעם שלה, מנוכר לגן השעשועים הסתמי הזה שליד הרכבת, ומעצמי שעומד שם וגורף את העלים. אני רואה את הקולגות שלי. אפילו עבודות הגיזום שאנחנו עושים נטולות מחשבה לחלוטין- גוזמים את כל הענפים או עוקבים אחרי קו הגיזום מלפני שנה והשנה לפניה. כשיש גיזום שדורש מחשבה מביאים את הצוות למשימות מיוחדות, שני גננים שבאמת מזדהים עם עבודתם ורואים יוקרה בעבודה הגננית. הקולגות שאני עובד איתם בשגרה יכלו באותה מידה לעבוד בחוות חזירים או למכור בקפה שעל המעבורת. והם באמת עשו את זה בעבר. כרגע השאיפה היחידה שלהם היא להגיע לפנסיה, כלומר הם מנסים לעשות כמה שפחות עד שיגיעו ליום שבו יוכלו לא לעשות דבר.

יש משהו מצמצם בהתנהלות בשפה זרה. בהתחלה אנשים חשבו שאני מטומטם פשוט כי אני לא דובר דנית (וגם האנגלית שלי לא מדהימה). היום כבר השתפרתי באנגלית, אבל גם הבנתי מה אני לא מסוגל להגיד. אני מוותר לרב על הניסיון לספר סיפור שקרה, זה מסובך מדי. לרב גם לא באמת מעניין. אני מוותר על הבעת רעיונות מורכבים ומוצא שגם בעברית אני שוכח איך מסבירים רעיון או מחשבה. משהו ביכולת הביטוי שלי מצטמצם ומתבלבל ומתוך כך גם ביכולת המחשבה שלי. אני הולך ונעשה המטומטם הזה שהם חשבו שאני.

כנראה שמארקס צדק והוויה מעצבת תודעה. לצערי התיאוריה המארקסיסטית לא מנחמת את הפועל במצבי אלא מצמצמת עוד יותר. אם המצב שלי הוא תוצאה של מצב חברתי ויחסי הייצור, אני משוחרר מהאחריות להיותי כל כך קטן, זו לא אשמת הפועל שהוא חי חיים כאלה. אבל מתוך כך זה ודאי לא בכוחי לצאת מהמצב הזה, הוא גזירת גורל שאצטרך לשאת בה עד שהדבר בלתי נסבל כל כך ששווה לי לפוצץ הכל, מהפכה. הגדילו לעשות ההוגים הניאו מרקיסיסטים, שזנחו את רעיון המהפכה שלא קרה ומסבירים עד כמה השיטה הקפיטליסטית משוכללת ובלתי מנוצחת. מי שינסה לקרוא את הרברט מרקוזה או סלבוי ז'יז'ק יחוש ודאי שהחירות בלתי אפשרית עבור האדם המודרני.

ומצד שני החלום הקפיטליסטי לא מיטיב יותר עם הפועל. לכאורה כל אחד יכול להגשים את החלום האמריקאי, ג'ימס בראון למשל היה מצחצח נעליים ונהיה לכוכב ענק. אבל רב האנשים לא. ואז אם לא הצלחתי זה כנראה כי לא הייתי מספיק בעל יוזמה\ חכם\ יצירתי חרוץ ונחוש. לגבי שני האחרונים כנראה שזה נכון. אבל יש צמצום אדיר בתחושה שאתה תקוע במצב הזה כי אתה לא מספיק טוב.

הפועל בארצות המערב אינו עני מרוד הנאבק על פיסת לחם לילדיו. (ועדיין יש לא מעט כאלה בעולם). נראה שהדבר הגדול ביותר שנגזל מהפועל הוא החופש לחלום. לחלום על מציאות אחרת. ותחושת הערך. אולי זו הסיבה ששירי מעמד הפועלים מרחבי העולם עוסקים כל כך הרבה באהבה נכזבת. אני לא מאמין באהבה נכזבת. אהבה היא רגש שקשור בהדדיות ותקשורת. אהבה נכזבת היא קונספציה רומנטית בוסרית של בני נעורים, ובכל זאת היא מככבת ברומנים למשרתות ופזמונים מהמוזיקה המזרחית עד לרוקנרול, פאדו, רמבטיקו ולייקה, לאן שלא תסעו. האהובה הבלתי מושגת היא כעין פרסונליזציה של התחושה הזו- שהחלום ומושא התשוקה תמיד מעבר להישג יד. האהובה הבוגדת היא המחשה של המציאות העגומה בה החיים הנחשקים, החלום, תמיד שייכים למישהו אחר.  ובגלל שהפועל אפילו לא מעיז לחלום או לדמיין עצמו יוצא מהמציאות בה הוא כלוא, הוא גם לא יכול לשיר עליה, אלא להזכר בתחושה של אהבה בלתי מושגת. חלום שלא יתגשם. אפשרות אחרת שלעולם אינה מתקיימת, בעוד שהמציאות המאכזבת קיימת בעוצמה בלתי ניתנת לערעור.

אלחנדרה

מריה אלחנדרה קאסטרו היתה נחושה מספיק כדי לשנות אל הגורל שלה. למרות שהיא באה מקבוצת הרב בפרו (צאצאי נישואין בין ספרדים לאינדיאנים), ומשכונה טובה בלימה, היא לא התכוונה לחיות במדינת עולם שלישי, בעוני ובאלימות. האמת שלימה נשמעת די גרועה גם הודות לאקלים שלה - 100 אחוזי לחות רב השנה, ערפיח תמידי מכסה את השמש. אמא שלה צאצאית לאנוסי ספרד ובאיזה אובססיה לישראל חלמה לעבור לכאן, ואלחנדרה מכירה את הערים העיקריות בישראל, מה שממש מוזר. היא גדלה במעמד בינוני גבוה, למדה בבית ספר אנתרופוסופי והגיעה לאוסטריה בחילופי סטודנטים, עברה לתואר שני בקופנהגן. פגשתי אותה בקורס עבור מהגרים אקדמאים שמחפשים עבודה. כתלמידה מצטיינת היא מצאה עבודה לפני שהקורס הסתיים. מהר מאוד קלטנו ששנינו סביבתנים עם ראש דומה והתחברנו. היא גם סידרה לי את העבודה באינפרם ורגע לפני שהכל התשתבש שם היא עזבה לטובת עבודת חלומותיה (לא לפני שהיא העבירה אלי את מסלול האופניים המצוין שלה). גם בעבודה החדשה היה נראה שהכל עובד לפי התוכנית, היא מהנדסת יערות בפרויקט למגוון ביולוגי, קיבלה את השכר הגבוה שדרשה, ויש לה תוכנית ל10 שנים קדימה, בהן, אם הכל ימשיך לפי התוכנית, היא תחסוך כסף ותקנה דירה בקופנהגן.

אבל כאישה מהעולם השלישי, העולם לא מרחם עליה. בן הזוג שלה, דני עם נטיה לדיכאונות, התגלה כפסיכי מסוכן והיא נאלצה לברוח ממנו כשזה נעשה מפחיד. זוגיות רעילה כמו בסיפורים מהחדשות. ברור שהחבר'ה האלה נטפלים לבחורה בלי משפחה או מעטפת בסביבה. היא שכרה דירה באחת השכונות החדשות בעיר והתחמקה מהניסונות שלו לגלות איפה, שבועיים לפני קריסמס היא פוטרה מעבודת החלומות. קיצוצים, והיא הצטרפה אחרונה. מילא הכסף, אבל בעוד חצי שנה נגמרת לה הויזה. וזה הפחד האמיתי, אם היא לא תמצא עבודה בתחום שלה בזמן הזה, היא תאלץ לחזור לפרו. אז היא שלחה את החוזה הישן שלה לבקשה להארכת הויזה, אבל אם יגלו שהיא פוטרה ושיקרה בעצם לרשויות, תשלל ממנה הויזה במקרה הטוב. במקרה הרע היא יכולה למצוא עצמה בשנתיים מאסר.

היא אופטימית, אישה נחושה וחזקה. לא נשברת מכל יום אפור כמוני. היא תמצא משהו, זה בטוח. בינתיים גם היא נאלצת להתמודד עם הבעיטות של החיים. 

הערפל מעמיק

ומכסה את הלסינגור המסך לבן ובולע את העולם כמו הלא כלום בסיפור שאינו נגמר. אני וקארסטן יושבים ברכב העבודה, מתחבאים מהגשם. פעם גננים היו חוזרים הביתה ביום גשום, אבל גנני הדורות הקודמים ניצלו את זה לרעה וחזרו על כל טפטוף ולכן גנני ההוה נאלצים להעביר את היום במכונית אם הם רוצים לקבל עליו שכר. הוא מצא קצת עצים להסקה אז הוא ייתן לסאלי את הבקבוקים לזיכוי. אנחנו מדברים על הרינג ושנאפס וחדשות מהעולם. אני מודאג מישראל ואחר כך אנחנו גולשים לאסון בטורקיה ואיך מספר המתים הולך ועולה. אנחנו יושבים ברכב עם החימום, מסתכלים על הגשם הדק נוחת על אגם הברבורים,  ומודים בליבנו על כך שלמרות הכל, אנחנו בכל זאת נמנים על האנשים העשירים.