פרק 40: החגים הלאומיים (של ישראל כמובן)
- Itamar Satat
- 4 ביוני 2023
- זמן קריאה 5 דקות
קארל צ'אפק כותב ב"שנת הגנן" כי עבודתו העונתית של הגנן בפברואר היא "ציד של סימני האביב הראשונים". בגלל שהחורף הדני ארוך במיוחד אנחנו עוסקים במלאכה זו רק לאחר אמצע מרץ, ועל אף שהגנן הצ'כי של צ'אפק "אינו מייחס חשיבות לחיפושית או לפרפר הראשונים" קארסטן מדווח לי על בומבוס שנראה בחצרו ואני מצביע על כל ניצן תפוח. יש מחלוקת בשאלה מתי מתחיל האביב. יש שטוענים שמיום השוויון האביבי, יש מי שאומר שכשנגיע ל15 מעלות ביום, יש שמסתפקים באמצע פברואר כשמתחילים להרגיש שישנה שמש בעולם ויש שלא מאמינים שהאביב הגיע עד אמצע יוני. אני נמנה עם הספקנים, אך כשנראית שורת נמלים פעילה אני כבר מאמין שהאביב הגיע. ואז ביום אחד מלבלב הערמון ליד הבית, ועלים ירוקים מופיעים בגדר החיה עם העלים החומים. צריך לומר משהו על הירוק של תחילת האביב. הצבע של הלבלוב בשמש של סוף אפריל הוא עז וזוהר והיער כולו נראה כאילו נפלו עליו פיסות צלופן מבריק או פיזרו עליו נורות של רמזור ירוק והכל בצבע יסוד מובהק.
גם עדן מבחינה בסימני האביב וביציאה מהגן הוא אומרת לי "וואו ראיתי חסידה!"
"את בטוחה עדן? את יודעת מה זו חסידה?"
"כן זה ציפור גדולה שעפה ביחד"
"טוב, אולי באמת ראית חסידה… לא נראה לי שהיא כבר הגיע לדנמרק. את יודעת מאיפה היא מגיעה?"
"מאיפה?"
"מישראל, היא טסה אלינו ושולחת לך הודעה מארץ ישראל, אולי סבתא שולחת לך ד"ש"
"וואו, שוב ראיתי חסידה!"
אני מסתובב ולא רואה כלום
"את בטוחה? זה לא עורב? את יודעת איך נראית חסידה?"
"כן. איך היא נראית?"
"שחורה ולבנה עם מקור ארוך"
"כזה ארוך?"
"יותר ארוך"
"כל כך ארוך?!"
"כן." אני אומר בשביעות רצון כשהיא מתרגשת
"וואו! עכשיו באמת ראיתי חסידה!!!"
"תגידי, איפה שמעת את המשפט הזה?"
איך פגשתי לגמרי במקרה את אליהו הנביא
ככל שאני חי את חילופי העונות והחיים שברגע הזה, אני מצליח להתנתק מהחדשות המשתקות מישראל. אני בוחר בשחרור הזה ומצמצם את הביקורים שלי באתרי החדשות למינימום ובורח בדמיוני בארץ אוכמניה שמעבר להרים, ארץ הסוסים (שאליה מגיעים רק על סוסים והכל בה סוסים, העצים הם סוסים והעלים הם סוסים השמים הם סוסים והבתים הם סוסים והכל סוסים, אבל גרים בה אנשים), עם הפיראטים שבלב ים ושאר המקומות שעדן מספרת עליהם, בהם יש יצורים מופלאים כמו חסידה.
"אז איך אתה מתכוון לציין את יום השואה?" מיכל שואלת אותי
"מתי זה?"
"מחר"
"בשבילי כל יום הוא יום השואה, אני חי בעולם מוקף שואה, כל יום אני נזכר בשואה שהייתה וחושב על השואה שעתידה לבוא. אז ביום הזה אני נותן לעצמי פטור. בטח שעכשיו כשאני לא בישראל ראוי שאציין את יום השואה הבינלאומי."
"טוב. אולי לפחות תרים טלפון לסבתא שלך?"
"כן, זה רעיון טוב…"
למחרת בעבודה אני יושב על מדרגות הטירה לשתות קפה ולחכות המון זמן למענה טלפוני מהבנק. זקן שתום עין עם מגבעת כחולה וחיוך שמציץ מבעד לזקן לבן זורק לי הערה בדנית (כפי שהם נוהגים לעשות) ואני עונה (כמו שאני נוהג לעשות) שאני לא דובר דנית. אז איזו שפה אתה מדבר? הוא שואל
"אתה יודע עברית?" אני עונה לו בדנית.
"באיזו שפה אתה מתקשר" הוא שואל אותי באנגלית
"אפשר גם באנגלית" אני עונה בחוסר סבלנות. ההתחכמות שלי לא הצליחה.
הוא ממשיך ושואל שאלות על ישראל כמי שמכיר אותה היטב, על ההרים הצוננים בגולן והבחורות על חוף כנרת. אני מניח שהוא התנדב בקיבוץ, כמו שרבים מבני דורו עשו,
"אני מבין שהיית פעם בארץ?" אני שואל אבל הוא מתחמק עם החיוך הזה ושואל אותי
"So, are you a Hebrew?”
“Yes I am”
“Are you a good Hebrew?”
השאלה הזו מפתיעה אותי. "מממ… תלוי את מי תשאל"
הוא שואל אותי שוב
“אני אדם טוב. יש שיאמרו שזה שאני חי כאן הופך אותי לעברי פחות טוב. בטח עכשיו. אבל בעומק, אני עברי טוב מאוד."
או קי, הוא הצליח להפתיע אותי. הוא ממשיך לצחוק ומספר לי איך המשפחה שלו החביאה יהודים בשואה. הם עדיין בקשר איתם. הוא היה בן 6, אבל הבין בדיוק מה קורה. הם התחבאו אצלהם כמה זמן עד שאבא שלו מצא דייג שהעביר אותם את הגבול לשבדיה בלילה. שמעתי רבות על סיפור הצלת יהודי דנמרק. האומה הדנית היא היחידה שהוכרה כעם שלם של חסידי אומות עולם, ודי בצדק, הם החביאו את היהודים והתגיסו להעביר את כולם בלילה אחד לשבדיה הנייטראלית. שמעתי על הסיפור אבל זו הפעם הראשונה שפגשתי עד לו. אני מנסה לדלות ממנו עוד פרטים, אבל הוא עובר לדבר על ההווה. מסתבר שהוא גם מכיר את האקטואליה מישראל לפרטי פרטים ודובק בנרטיב הישראלי ולא סובל את הפלסתינאים. לבסוף הוא הולך לשלום ואני נשאר להתקשר שוב לבנק.
מסורת וחידוש
ביום אחר עדן חוזרת מהגן ואומרת לי "אבא, התבלבלת החג הבא הוא לא שבועות!"
"לא?"
"לא, זה יום העצמאות!"
אני בהחלט מופתע שמציינים את יום העצמאות בגן. אני מופתע, אבל אבא של לינה ממש מזועזע. הוא מתעקש שיש צורך להפריד בין החגים היהודיים לחגים הישראליים. אני עונה לו בפילוסופיה של החגים, שכל החגים משתנים, ופעם פסח היה חג העצמאות ולידתנו כעם ושבועות חג הכניסה לארץ, ואחר כך חנוכה היה יום העצמאות החשמונאי ושבועות אחר כך הפך לחג מתן תורה שהוא מעין חג העצמאות החז"לי. וככה גם יום העצמאות יהפוך בגולה, אם ירצה השם, לחג אחר עם משמעות חדשה.
בעיד אלפיטר יש המון שוטרים בדרך לגן. מול השגרירות הטורקית אדם שורף את הקוראן. חשבתי שאולי זה טורקי גולה שמפגין נגד ארדואן אך מסתבר שזה ראסמוס פלאודין, הידוע בכינויו בן גביר הדני, או מארין לה פן של דנמרק. בבחירות הקודמות הוא כמעט עבר את אחוז החסימה. כשזכה לדרכון שבדי הלך לשרוף את הקוראן גם במאלמו וגרם למהוהמות רבות. שתי המדינות לא מונעות בעדו כי מדובר בחופש הביטוי. אני די מופתע.
כשאני נכנס לגן אני רואה את אבא של לינה מדבר עם אבא של תיאודור, על יום העצמאות כמובן. אבא של תיאודור שואל אותי אם גם לי נראה מוזר שחוגגים את יום העצמאות בגן.
"כן" אני עונה, "מאוד הופתעתי". הוא לא חשב מעולם שזה מוזר, הם תמיד חגגו את יום העצמאות , גם כשהוא למד בבית הספר היהודי. אבל באמת, הוא תוהה, אולי זה קצת משונה?
כי מה בעצם חוגגים? הם בחרו לא לחיות במדינה, ובכל זאת הגננת מסבירה לאבא של לינה שזהו גן ציוני. מה שמטריד את אבא של לינה עוד יותר, הוא שלח את הילדה לגן יהודי, לא לגן ישראלי, ואף אחד לא שאל אותו אם הוא ציוני, כמו שזה לא גן סוציאליסטי או כל אידיאולוגיה אחרת. ואני תוהה איך יהודים מספרים את הסיפור הציוני בגן יהודי בגולה? הרי הסיפור של יום העצמאות כפי שאני גדלתי עליו הוא שהיה ליהודים רע מאוד בגולה, ולכן הם עלו לארץ, בנו אותה והקימו מדינה. איך מספרים את זה לילדים שלא גרים במדינה הזו? זו יום הולדת למדינה מסביר לי אבא של תיאודור ואני עדיין מופתע ולא מבין. אז ביום החגיגה אני שולף את המשקפיים האנתרופולוגיות ומנסה להבין, מה זו החגיגה הזו?
אז בואו נראה, מה היה שם? כל ההורים באו לגן, הילדים שרו שיר, כמו בכל חג, אבל הפעם האירוע לא התרחש באודיטוריום אלא בחצר. האם זה בגלל מזג האויר הנעים או בגלל שזה לא ממש חג? או חג מסוג אחר? הם שרו שיר על ישראל (בדנית כמובן). מסביב היו תלויים דגלים ואז אכלנו עוגה שהילדים הכינו וכל הילדים קיבלו שקית עם ממתקים. רגע… אני זוכר באיזה אירוע מקשטים עם דגלים, אוכלים עוגה ומקבלים שקית הפתעות- יום הולדת! זה באמת פשוט יום הולדת למדינה!
באחד באפריל לינה חגגה יום הולדת ונפרדה מהמוצץ. כבר כמה זמן שעדן הצהירה שהיא גם תפרד מהמוצץ בגיל ארבע, אבל לפתע היא החליטה שהיא רוצה להגמל מיד. הלילה היא רוצה לישון בלי מוצץ! אבל עדן, אני לא בטוח שאת מוכנה, זוכרת מה היה אתמול? ומיכל מוסיפה שצריך לעשות טקס פרידה מהמוצץ, המקסימום שאנחנו מצליחים לדחות את הפרידה הוא ליום רביעי, אחרי מסיבת יום העצמאות בגן. אז אחרי החגיגה, אנחנו רוכבים שלושתינו לפארק, לטרול של המוצצים. עדן לרב רוצה לקחת לו מוצצים אבל עכשיו היא מוכנה עם השקיק היפה שבתוכו המוצצים העגולים, אלה שצריך להחליף כמה פעמים בלילה כי הם חמים, אחד לפה, אחד לאף ושניים להתקרר על החלון. היא מגישה בגאווה לטרול את המוצץ ואנחנו הולכים לקנות לה מתנה בובת חיבוק.
האמת שזה היה קל. אחרי כמה ימים היא אומרת לי "אבא, זה כיף להיות גדולה. אפשר לעשות הרבה דברים לבד." והנה, באמת יום העצמאות קיבל משמעות חדשה.
תגובות