פרק 32: Winter Shift

המדע האומנות והפחד

מרגישים את ההתחממות הגלובאלית בקופנהגן. בשבועות הראשונים של נובמבר דווקא נעים והדיבור ברחוב הוא שזה הסתיו החם ביותר אי פעם (כמה זה היה, 10 מעלות?) איש הרוח שגר בשכנות לטירה מכין את הרכב לקראת נסיעה לבית הקיץ שלו באי מון, הוא מספר שזה מקום ידוע לתצפית כוכבים. אני חושב שכדאי לקחת את עדן לעשות שם קמפינג, כי היא מאוד אוהבת לראות כוכבים ושואלת אותי לשמם. אבל אז מסתבר שהוא ידוע גם ברוחות החזקות והקרות שנושבות בו. טוב, אחכה לקיץ. הוא משוחח איתי שוב על כמה חסרה הרוח בזמננו. (כשקיבלת בית קיץ מתנה מסבא וסבתא ואת הבית שאתה גר בו קיבלת מתנה מהסבים של אשתך, ברור שחומר הוא לא מה שחסר לך…). הימים הקצרים עושים אותי שלילי, ולמרות שכל דיבורי הרוח מרוממים את רוחו אני אומר לו משהו על זה שאם כל הכבוד לרוח, יש צורך בשינוי מבני בעולם. הנה עכשיו יושבים כל האנשים האלה ומדברים לריק בועידת שארם, לא רוח חסר שם, מעשים חסרים. 

הוא מספר לי סיפור. "שתי בחורות נסעו לישון בחוץ באוהל"

"בקמפינג באי מון, איפה שרואים את הכוכבים" אני מוסיף

"כן, לאחת קוראים 'מדע' ולשנייה 'אומנות'. המדע אומרת שנורא קר כאן, אומנות אומרת- תראי כמה יפה. הן הן מדליקות מדורה, המדע רועדת,  היא אומרת שהולכת להיות לילה קר, והיא מפחדת שהיא תקפא, אז האומנות מחבקת אותה, היא נרגעת ונרדמת."

חיוך של שביעות רצון מרוח על פניו. זה החיוך שיש לו כשהוא מדבר איתי על רוח. במיוחד כשיש לו טיעון מנצח או איזו תיאוריה מרוממת נפש "אתה מבין, צריך להקשיב למדע, באמת קר, אבל אנחנו צריכים גם שהאומנות תחבק אותנו ." 

אני לא רוצה להרוס לו את הכיף, אז אני לא מספר שלדעתי יש המשך לסיפור- "האנשים שבאו בבוקר מצאו אותן קפואות. מדע צדקה, היא ידעה לאן זה הולך."

Winter Buddy

אחת מהמשימות העונתיות שלי בעבודה היא כוננות חורף. ברגע שיש כפור או שלג על הכביש הטפלון יצלצל ואני צריך להגיע תוך שעה לפזר מלח בטרקטור קטן. את הכוננות עושים בזוגות כך שאם מישהו חולה או לא יכול להגיע בן הזוג מחליף אותו. אנחנו מתחלקים שבוע שבוע בכוננות. ה- winter buddy  שלי הוא בחור בן 50 שנקרא היינריך. הוא נולד פג והוריו חשבו שלא ישרוד, ולכן טבלו אותו מהר בכנסיה של בית החולים בגבול דנמרק גרמניה, כשהכומר הגרמני לותרני שאל את אמו איך מאייתים את השם הדני הנריק, היא היתה כל כך נסערת שהיא לא שמה לב שהוא טעה וכך היינריך זכה לשם הגרמני שמלווה אותו עד היום. באורח פלא היינריך שרד וגדל יפה והיום הוא נראה כמו ויקינג ענק עם קרחת, זקן והמון קעקועים. הוא החבר היחידי בצוות שיש לו עיניים חומות, והן נמסות מהתרגשות כשהוא מספר על ביתו בת השלושה חודשים. יש לו גם שני ילדים גדולים מהנישואים הקודמים, אבל אז הוא לא היה אבא מעורב ועכשיו הוא חש את ההתרגשות הזו לראשונה. 

באחד הימים אנחנו יוצאים ברכב ללמוד את הציר שלנו למקרה של הקפצה. עדיף לראות את זה פעם אחת ביום. הוא סידר את כל הנקודות על הגוגל מפ ואפילו חשב מה הסדר ההגיוני לעשות אותם. בדרך הוא מספר לי איך כשהיה ילד בן 10 טס להתנדב באפריקה (היום הוא לא מצליח להבין איך ההורים שלו הסכימו), והוא גילה שאפריקה בכלל לא פרמיטיבית כמו שסיפרו לו, והוא רואה בנקודה הזו את הרגע שהוא התחיל לפתח מחשבה עצמאית. הוא מספר לי על עבודת חלומותיו שהוא מתראיין אליה בעוד שבוע- להיות יערן באיזה יער מבודד, הוא יקבל שם בית למשפחה ורכב ויהיה אחראי באופן בלעדי לחלקת היער הזו. את אשתו הנוכחית הוא פגש בפייסבוק, משם הם הפכו לחברי עט (ממש עם דף ועט) וכשהם נפגשו פנים בפנים זו היתה אהבה. היא בגילאי השלושים שלה והוא אמר לה שחשוב לו שהיא תוכל לחיות את הגיל שלה, אבל גם הוא רוצה לחיות את הגיל שלו. זה היה לי מפתיע לשמוע איך מי שבגיל חמישים נהיה שוב אבא לא מנסה להיות צעיר אלא רואה את היופי שבגיל חמישים. והוא מדבר על זה הרבה. למשל הגיל לימד אותו להיות מסודר. (מעניין, אצל אבא שלי התהליך הפוך). הוא תמיד שם את הדברים שלו במקום ויודע איפה הכובע והציוד ועובד לאט, ובכל זאת מסיים ראשון. מקווה שאני אלמד את זה יום אחד, רגע היינריך, תעצור דילגנו על נקודה…

כאן הדברים התחילו להשתבש.

שינוי תוכנית על המקום זה משהו שהוא לא יכל להכיל. הרעיון הזה של לשנות את המסלול אותו הוא תכנן מראש, הוציא אותו מריכוז והוא כבר לא זכר לאן הוא נוסע והיה חייב לעצור בצד. אפילו שהנקודה היתה ממש צמוד אלינו בדיוק הנתיב שלנו, הוא לא יכול לשנות את התוכנית שלו.

"לא משנה, כבר עברנו אותה, נחזור אחר כך" אני אומר לו אבל הוא כבר בלופ שלו מנסה להסביר לי למה הוא תכנן כפי שתכנן ושאני לא יכול לשנות לו את זה בזמן שהוא כבר נוהג לנקודה אחרת, ואני כבר לא יודע מה עוד הוא אמר שם, רק שיסע כבר לאן שהוא רוצה וישחרר אותי. חוסר היכולת הזו להתגמש די מעצבנת אותי. וגם החפירות שבאות בעקבותיה. קצת נגמרת לי הסבלנות אליו. במיוחד כשאני יורד מהרכב ומגלה שאיבדתי את המפתחות. לו זה לא היה קורה, נכון?

בסוף השבוע מיכל ואני מתכננים טיול לשבדיה לכבוד יום ההולדת שלה. אמא שלה תבוא לשמור על עדן, ולראשונה נישן שני לילות בלעדיה. הכל כבר סגור, מצאנו מלון שהוא איזון בין הנופש שאני רוצה לזה שהיא אוהבת- מקום מפנק, אבל לא יותר מדי, בלב היער. הרגשתי שהכל מסודר פיקס, הבייביסיטר, הרכב, שבת שאני לא בכוננות. בישיבת הצוות השבועית ביום שלישי אני מדבר עם היינריך הwinter buddy על החלפת שבועות בינואר לקראת הביקור המתוכנן בישראל ומגלה דבר נורא- ספרתי לא נכון את שבועות הכוננות. בכל השבועות שחשבתי שאני חופשי מסתבר שאני בכוננות. אוי לא- גם בסוף השבוע הקרוב! טוב, נו, עדיין חמים, בטח לא תהיה הקפצה בסופ"ש, אני מסתכל בתחזית- צפויה התקררות. יש סיכוי מסוים להקפצה. טוב, אני אשאל את היינריך אם הוא יכול להחליף איתי גם את סוף השבוע. 

הוא עונה מיד "לא".  אני מתחיל לחשוד שהA בתוך עיגול המקועקעת על הצוואר שלו היא מייצגת אנאלי ולא אנרכיה.

"פשוט אח של אשתי גוסס. יש לו סרטן ריאות"

"וואו… מצטער לשמוע" 

"כן, בגלל זה גם ויתרתי על העבודה ההיא… משפחה לפני הכל"

המממ… אני בבעיה.

Winter Body

אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה של אנשים לאהוב מאוד ערים. ממש כאילו הן היו ישות. יש כאלה שמדברים ככה על פריז או ניו יורק, אלתרמן כתב שירי אהבה לתל אביב ודורות חלמו על ירושלים. לראשונה אני מרגיש את זה בעבודה בהלסינגור. אני ממש אוהב את העיר הזו. כשאני נשאר מאוחר ומריח את אח העצים המעשן מהארובות, ורואה את האורות של שבדיה בצד השני, הטירה, החושך, השדרה עם הבניינים הצבעוניים, המנזר, הכל כל כך יפה. אפילו הדרך ברכבת בה אני זוכה לראות את היער משנה את צבעיו ככל שהסתיו מתקדם. כל שבוע אני מגלה סמטה חדשה או עוד חצר פנימית מהממת. נראה כאילו הכל כל כך יפה בהלסינגור, חוץ מהגינון. ודווקא עליו אני אמון. 

העץ הנפוץ ביותר בגזרה שלנו הוא התירזה (Tilia בדנית). הוא משיר המון עלים, סובל מצלקות גיזום מכוערות ובאופן כללי הגזע שלו חסר חן. רב העצים זקנים, חולים, חלולים ואכולי פטריות. בניגוד לאלון המקומי שמזדקן כל כך יפה, או האשור שלא רואים עליו את הגיל, התרזה הזו די מכוערת. תוסיפו על זה את סגנון הגיזום המיושן- מדי חורף מורידים לה את כל הענפים שצמחו באותה השנה ומשאירים רק גדמים עירומים. קארסטן  ואני מעבירים ימים שלמים על המיכלזון גוזמים את כל הענפים. זו עבודה מטופשת, ומקפיאה במיוחד כשמדובר על החנייה שמול הים. הרוח בגובה קרה יותר, וחזקה יותר. לכאורה מדובר ביום של 8 מעלות, או 4 מעלות אבל עם הצ'יל פקטור זה קור בלתי נסבל. השבוע הקודם היה סביר אבל השבוע נושבת רוח קרה. האצבעות מתאבנות והאף נוזל. קארסטן צמוד אלי במרפסת שבראש כלי הגובה מספר בדיחות קרש ותוקע גרעפסים. לאט לאט נגמרים לנו נושאי השיחה. מדי פעם הוא פולט "וואו", לעיתים זה כי הוא מחווה את דעתו על עבודת הגיזום החובבנית של הצוות שעשה זאת בשנה שעברה, לפעמים כי עוברת בחורה יפה ברחוב ולפעמים כי יצא לו פלוץ נוראי במיוחד. פעם אחת עברה מיכלית בתעלת האורסונד, וזו גם היתה סיבה טובה ל"וואו", לשיחה של כמה דקות על תולדות הימאות בדנמרק, ועומק המים בכניסות השונות לים הבלטי. לזכותו יאמר שיש לו חוש מוזיקלי טוב משל רב הדנים ומדי פעם הוא מאזין להופעה של פינק פלויד בפומפיי או לביצועים חיים של דייב ברובק וזה מגוון קצת את האווירה.

חילופי העונות בדנמרק קורים בבת אחת. בארץ עונת מעבר היא מעין מאבק בין החורף לקיץ כשכל יום עונה אחרת מנצחת. בדנמרק יש ארבע עונות מובחנות, שמפנות את מקומן זו לזו בחיתוך חד. זה מרגיש כאילו האחראי על מזג האוויר סובב כפתור והעונה התחלפה. עד עכשיו חשבתי שאני מתמודד עם הקור יותר יפה מבשנה שעברה. אני לא פוחד ממנו כי אני יודע מה מגיע, לבוש יותר טוב, ופשוט מקבל את זה שקר. ככה זה. אבל ביום רביעי הכפתור של החורף עבר למצב ON והקור מתגבר. רוחות קפואות נושבות וקארסטן אומר שהן מגיעות מרוסיה. אנחנו מוצאים תירוצים לבלות קצת מחוץ לכלי הגובה. מובילים עלים למזבלה כמה פעמים ביום למשל. אני כל הזמן בודק את התחזית וכל פעם זה נראה יותר ברור שיהיה כפור בשבת. קארסטן בכוננות באותו שבוע איתי. אני מתלבט מה לעשות, אולי אתחיל להתקשר לכל חברי הצוות שאני מכיר? אני בקושי מצליח להקליד על הטלפון עם האצבעות הקפואות, ואת רובם אני לא מכיר. טוב, אין ברירה, האפשרות היחידה היא להגיד ביום שישי שאני חולה. היינריך יתמודד, זה לא שהגיס שלו עומד למות דווקא בסופ"ש הזה נכון? מקסימום הוא יגיד שהוא לא מגיע, הוא יודע להגיד את זה טוב מאוד וגם בדנית.

מגיע יום שישי. אני מודיע למנהלת שאני חולה. היא מבקשת שאודיע להיינריך. אני שולח הודעה והוא לא עונה. יום העבודה עומד להגמר, להתקשר אליו? לא, עדיף להשאיר לו הזדמנות להתחמק. הקטנת הראש הזו ממש לא מתאימה לי, אבל אני לא מצליח לחשוב על פתרון טוב יותר. אני בודק שוב בתחזית, הצפי לשבת הוא קר עוד יותר. כל הזמן סביב האפס- קצת יורד קצת עולה, תנאים מושלמים לקרה על הכביש. עם תחושת אשמה קלה ואי נוחות, אני עובר את הגשר לשבדיה וטלפון העבודה מאבד קליטה. אני לא מגלה עדיין למיכל, אבל החשש ממה שיקרה הורג אותי. ממה אני כל כך מודאג? הרי מה כבר יקרה, או שיקראו לו והוא יבוא ויתבאס, או שהוא לא יבוא, זו גם לא בעיה שלי. מקסימום, תהיה חתיכת מדרכה בהלסינגור עם קרח, לא סוף העולם.

אנחנו מגיעים בערב למלון. המקום כל כך יפה, ליד אגם, בין העצים. בבוקר הוא עוד יותר יפה, כשהוא מתכסה בשלג. אין ספק שזו הנאה מהולה בייסורי מצפון על מה שקורה בדנמרק, בטח בהלסינגור כבר הקפיצו את החבר'ה. ככל שמתקדמת החופשה אני מצליח לשחרר את זה יותר אבל לא באופן מלא. אני מפחד שיעלו על השקר, שהיינריך יטור לי טינה ולא יסכים להחליף לעולם, או סתם שיהיה לא נעים. אנחנו מטיילים בשלג ואוכלים טוב, ראינו איילים וביזון. היה כיף, והיה נפלא לחזור ולגלות שבקופנהגן לא ירד שלג בכלל. 

העיקר

מיד כשאנחנו חוזרים אני מתקשר להודיע שאני בריא ויכול לחזור למשמרת. מסתבר שלא קראו להם אתמול (ב"ה) אבל כנראה יקפיצו אותנו בעוד כמה שעות. אני מתארגן. לא הקפיצו אותי. וזה מוזר כי היום השלג הגיע לדנמרק. אולי כי הטרקטור שלי לא מוכן, אולי סתם היה לי מזל. בבוקר אני מגיע להלסינגור. היא מכוסה שלג. קארסטן עדיין על הטרקטור שלו מפזר מלח ומפנה שלג, ואני צריך לרכב באופניים להביא את המכונית של העבודה. בדרך אני פוגש את היינריך שמפזר מלח עם את חפירה. הוא נראה שמח ולא כועס עלי ולא חושד בי בכלל. טוב, כנראה הכל בראש שלי, אולי איש הרוח צדק, וצריך איזו נחת רוח שתחבק אותנו אני חוזר לכלי הגובה וגוזם את העצים מכוסי השלג. זה קר ורטוב, אבל פחות מבימים עם הרוחות הקפואות ממזרח.

בערב, כשעדן באמבטיה היא שרה שיר שהיא למדה בגן- "כל העולם כולו גשר צר מאוד" אני מצטרף אליה "גשר צר מאוד גשר צר מאוד" 

"ומה העיקר עדן?"

"לא צריך לפחד בכלל"

"נכון!" ואנחנו שרים בשמחה את הפזמון "והעיקר והעיקר לא לפחד כלל!"

"אבא, למה לא צריך לפחד בכלל?"

או אה… הסתבכתי. איך מסבירים את השיר הזה…. לא יכלו ללמד אותם משהו פשוט יותר, כמו השפן הקטן?

"מממ… תראי, כל העולם כולו הוא גשר צר מאוד נכון… אה… ולפעמים זה נראה שאפשר ליפול ממנו למים הקרים, אבל לא צריך לפחד, כי יש מעקה…ואם הולכים ישר ובזהירות מגיעים לצד השני בבטחה. זה לא מסוכן, מבינה?"

"כן."

ברוך השם.