פרק 41: גל חום

17.6.23

"אבא, בסוף כולם יהיו מתים, נכון?" עדן שואלת אותי ביציאה מהגן ואומרת "מתים" במלעיל כי הרי זה ריבוי של מת.

"כן," אני עונה, "בסוף כולם מתים. אבל בדרך כלל כשהם זקנים מאוד"

"כווולם. כל החיות וכל האנשים ולא ישאר אף אחד בעיר הזאת"

"תראי, כולם ימותו אבל יוולדו גם ילדים חדשים, ככה שישארו עוד אנשים בעיר"

"זה לא מה שהתכוונתי!" היא מתחילה לצעוק. 

יש לה לאחרונה התקפי זעם, בעיקר כשאני אוסף אותה מהגן, ולא בא לי להכנס לאחד כזה

"בסדר, בסדר, בסוף כולם יהיו מתים."

"כווולם. כל העיר."

"כן. אבל אני מקווה שלא ממש באותו הזמן".

מלבד הברקות מורבידיות כאלה היא גם נהנת לצטט משפטים מספרים, כמו למשל "השמש חיממה ברכות את העולם", או "זרם שכזה מרגיע את הגוף ואת הלב". אני מודה שגם אני מוטרד מהאפשרות שכל האנשים ימותו, ומתרגש כמוה מתרבות וספרות, אבל אני בספק אם יש להם איזו משמעות בעולם. בסופו של דבר למבנה החברתי יש משמעות, מה שמארקס קרה לו הבסיס, והתייחס ליחסי הייצור וכוחות הייצור, כל מבנה העל שאנו קוראים לו תרבות הוא תולדה של זה או נועד לשמר את המציאות הזו. יחסי הייצור בדנמרק נשענים על משא ומתן מתמיד בין האיגודים למדינה ולהון ומעצבים תרבות של דיון ושיח ודמוקרטיה אמיתית. מבנה-על עשיר כמו בישראל אין להם, אין שסעים ומגוון תרבויות וסוגיות קיומיות להתעסק איתם. אז אין להם מוזיקה מעניינת, אבל יש להם דמוקרטיה חזקה. והאמת ששניהם חסרי משמעות כי אף אחת מהתרבויות האלה לא מצליחה להתמודד עם הדבר הגדול שקורה כרגע בעולם- שינויי אקלים.

בימים האחרונים הטמפרטורה עולה ל24 מעלות. אפשר לראות על הפנים של הדנים שממש קשה להם, כולם אדומים, יש להם שקים מתחת לעיניים והעבודה בחוץ נהיית מאתגרת. אני לעומת זאת מאושר, שר לעצמי שירים מסתובב מבסוט ונהנה מכל רגע. הי, 24 מעלות זה מזג אויר מושלם! אולי אפשר שיהיה קצת קצת פחות קריר בבוקר. 

בעצם מדובר בבצורת ארוכה מאוד, כבר שישה או שבעה שבועות שלא ירד גשם. כבר למעלה ממאה שנה שלא היתה הפסקה כל כך ארוכה בגשמים. כמות המשקעים השנתית הממוצעת בקופנהגן נמוכה מאשר בגליל המערבי אבל במקום להיות מרוכזת במספר מועט של שבועות, הגשמים יורדים בעדינות כל השנה. הטבע רגיל לכך ותלוי בגשמים האלה. גם הגינון ולכן אין כאן מערכות השקיה וכל הדשא מצהיב. החקלאים שלא מזמן זרעו את הדגנים מודאגים מאוד.  יחד עם עליית הטמפרטורה והיובש מתגלים כתמי שמן על הכביש, הרכבות מאחרות והאנשים נהיים לחוצים, עוקפים ודוחפים. מישהו אמר לי פעם שכל ההבדל בין דנמרק לישראל הוא האקלים. בגל החום לפני כמה שנים הגיעו הטמפרטורות ל28 והם נכנסו לחרדה שהאוכל יתקלקל והתגלו כוליפורמים במים. עוד עליה של 5 מעלות והם ידקרו אחד את השני בריב על חניה. 

אני לא בטוח שההבדל טמון באקלים. לי הוא יותר מזכיר את המשל הזה על האדם שמגיע לגיהנום ורואה שולחן ערוך מלא מטעמים אך ליושבים סביבו מזלגות ארוכים מאוד והם לא מצליחים להביא את האוכל לפה ולכן עסוקים בהרחקה של אחרים מצלחתם. בגן העדן ערוך אותו השולחן עם אותם מזלגות, אך שם הצדיקים מאכילים זה את זה. יש לציין שצדיקי הצפון זקוקים למדינה שתסדר את העניינים שמה ותכוון כמו מנצח תזמורת לאן יש לשלוח איזה מזלג. ואולי באמת גם הקרירות של הצפון מרגיעה את הגוף ואת הלב.

בינתיים שאר הגננים מתבשלים בחום ומודים לאל ששם אותם בטרקטור ממוזג לכסח את הדשא, ואני חולם ומתענג על השמש, מתחרדן בהפסקות על הדשא הצהוב, ומודה לגורל ששם אותי לעבוד בחוץ ביום יפה כל כך. אני נהנה ממזג האויר אבל סובל משינויי האקלים. זה בעיקר סבל אסתטי. העצים קומלים. הדשא הצהוב הזה נתלש עם חתיכות אדמה מתפוררת כשאני מעשב במתחם של מה שהיה פעם מועדון של "איגוד עובדי הכפיים". אולי "בעלי המלאכה" הוא תרגום נכון יותר. כך או כך אני חושב על המשפט של אמורא כלשהו שחלשה דעתו בגלל היופי הכלה בעפר. העפר מתעופף ברוח והקסם של הקיץ הדני מצהיב. עצוב לי על העולם היפה הזה שילדי לא זוכים לראות ועל העולם שאני לא זכיתי לראות. התחלתי לקרוא ספר של פוקואוקה בו הוא מתאר את שיטתו למנוע מדבור בעזרת "חקלאות טבעית", חקלאות של אי עשייה. כזו שמבססת את עקרונותיה על התבוננות מעמיקה בטבע וחיקוי הדגמים שלו. אני רואה כיצד עצם המנגנונים המחזוריים בטבע משתנים ונראה שהחקלאי המקיים של ימינו זקוק לקשב עדין עוד יותר, קשב מסוג חדש, קשב דינמי לטבע שמשתנה תדיר ואין בו כל דבר צפוי. האדם של האנתרופוקן צריך להתאמץ שבעתיים להקשיב לטבע, המסורות שקיבל מספרות לו על טבע כבר אינו קיים, והוא מוקף ברעש שמפריע לו להתרכז ולהקשיב.

כל זמן שאני לא עוסק בשינויי אקלים זה כמובן בגלל שאני נמנע מכך. הרי אין לתאר עד כמה הנושא מטריד אותי ולצד זאת עד כמה אני חסר אונים מולו. באמת שניסיתי לכתוב פרק על כמה נחמד לי בשמש הנעימה הזו, אבל יצא עוד פרק מהסיפור שמיכל קוראת לו "איך אשתי לקחה אותי למקומות נפלאים ולא הפסקתי להתלונן".

בין העשבים המגרפה שלי נתקעת בציפור שיר. קלה כמו שק של נוצות. היא מתה. נוצותיה בצבעי חום צהוב וכבר אין לה עין, ובכך זאת היא כל כך יפה. פתאום משהו מתחיל לזוז בתוכה והיא נעה כמו גלים בכוס רועדת. איכס, המוני רימות. אני מיד שומט אותה ושוקע מחדש במחשבות, על תרבות ועל חקלאות טבעית ואיך להציל את האנושות, כששמש חמסינית של 24 מעלות מחממת ברכות את העולם.