פרק 17: סיור בפרברים

משנכנס אדר

חילופי עונות בדנמרק קורות בבת אחת, כאילו מישהו לחץ על מתג. אחרי שחשבתי שהאדמה בדנמרק רטובה תמיד פתאום הפסיק הגשם ובמקומו באה הרוח. וזהו, אין גשם כל החודש והאדמה יבשה. ביום אחד פתאום יוצאת השמש. היא מאירה כל כך יפה ומוציאה את האנשים החוצה. כולם יותר פתוחים ונחמדים, ומזמינים אותך ללאנצ'. פקעות מוציאות עלים ואז פורחים כל מיני כרכומים תרבותיים, ואחר כך נרקיסים גדולים מדי או צהובים מדי, אבל משהו משתנה. היום אפילו אחד העצים פרח. ועדיין, האביב נראה גם כמו סוף הקיץ בארץ. הכל יבש מהכפור, הדשאים צהובים והעצים ערומים ושאריות של ענפי עשב צהובים חומים אפורים ניצבים ליד הכביש. לפעמים ההוא של מזג האוויר לוחץ על המתג של השלג, אבל רק ליום אחד ברוך השם. 

במקום להמשיך להנות מהרגע הדרמטי הזה  על האופניים, אני רואה אותו מבעד לחלון המכונית. וזו חתיכת מכה. אבל צריך להתחיל חודש ומשהו אחורה כדי להבין את הסיפור. התחלתי את העבודה החדשה בחפיפה עם בחורה בשם פראיה. בהתחלה חשבתי שהיא אנטיפטית ואחר כך סתם מוזרה. בין כה וכה הבחורה לא יצאה לחופשה כבר למעלה משנה, ובארגון לחצו עליה לנצל את ימי החופש שהצטברו כבר לארבעה שבועות. קיבלתי את המסלול שלה על אופניים במרכז העיר, אבל אחרי שהתרגלתי אליו הסתבר שהיא חוזרת מהחופשה ואני עובר למעמד העלוב של ממלא מקום החולים. בנוסף לכך, בגלל שאני אחד הבודדים שיש להם רישיון נהיגה בקרב ה- field growers אני נאלץ לעשות את מסלולי רכב של העובדים החולים. (יש לציין שהמושג field לא מציין שדה ממשי אלא את ההבדל בין אלו שמגדלים את הירק בhub שהוא המפעל, לבין אלה שקוצרים אותו בשטח, שהוא הסופרמרקט)  מדובר בהרעת תנאים רצינית. קודם כל צריך לסוע באוטו בארץ זרה. נהג בינוני שכמוני צריך לחנות וואן ברברס בלי מראה אחורית. אבל יתרה מזו, ימי העבודה במכונית יכולים להגיע ל10 שעות פלוס נסיעה למתחם הגידול והאריזה בו הרכב חונה. כל כיוון לשם הוא בערך 50 דקות בתחב"צ, על חשבוני.

הרעת התנאים הזו מורידה לי את מצב הרוח. בינתיים עדן עולה לגן של הגדולים ומיכל לקראת הגשות בעבודה ובלימודים. העומס והמתח גוברים. זה מרגיש יותר מדי. בניסיון למצוא את החיובי שבמצב הזה אני הופך את המסעות ברכב לסיור היכרות עם דנמרק. אמנם אני משלם על כך בשעות שינה ובזמן ארוך יותר לביצוע המשימות, אבל בהחלט יוצא לי להגיע למקומות נפלאים. אז עכשיו כשהנזק הצטמצם לנתיב קבוע בו יש רק יומיים בשבוע עם הרכב, אני מזמין אתכם להצטרף אלי לסיור בפרבריה של קופנהגן. בואו נצא לדרך!

כרכומים בשולי הדרך מבשרים על תחילת האביב

עיירות שינה ועיירות פועלים

בתחנת הרכבת של Hoje Taastrup מתנגנת תמיד מוזיקת מעליות. אותה נעימה של חצי דקה בלופ אינסופי ואני מתאר לעצמי את עובדי הקיוסק עוברים עינוי בסגנון התפוז המכני כשעליהם לשמוע אותה שוב ושוב. אבל באמת שלא זו הבעיה הגדולה ביותר של העיירה הזו. היא כל כך מכוערת ועצובה, לא ראיתי בה נפש חיה צועדת ברחוב. היא כולה מבואה לאיזור התעשייה וקשה להאמין שמישהו גר בה. לולא הלבנים האדומות או הצהובות מהן בנויות הקופסאות הללו הן לא היו נבדלת מהבלוקים הקומוניסטים של מזרח אירופה. כך ארגזי האנשים האלה מונחים בתוך שדה קפוא. בכיכר הגדולה נבנה פסל עצום ומכוער. באמת שהעיר הזו בוגדת בעקרונות היסוד של העיצוב הדני שדוגל בדיוק, קומפקטיות ואלגנטיות. במקום זאת יש כאן חוסר פרופורציה, שטחים ריקים, חוסר חן וחוסר סדר. ועוד המקום הזה תוכנן על ידי אומן?! לפעמים אני חושב שמתכננים בונים בכוונה מרחבים מכוערים לפועלים. הרי אפילו אם היו מעתיקים תכנון קיים ממקום אחר זה היה עובד טוב יותר. ולצד זה עלי לפרגן. גם כאן במקום העלוב הזה יש שביל אופניים שמוביל מהרכבת לאיזור התעשייה. אפילו למרכז התחבורה של המשאיות. אני יורד כאן בדרך לhub לאסוף את הרכב. רוכב על האופניים בכפור, כי גם אם השמש מאירה היא לאו דווקא מחממת בטח לא בבוקר. 

דנמרק היא ארץ סופר מתוכננת. רב הקרקעות שבה שוטחו לצרכי חקלאות, בכל פינה בדרך שאני עובר ברור שמישהו מתחזק את הגינון, גם אם זו סתם צומת, אפילו אם זה יער. לפני כמאה שנה תוכננה גם הצמיחה הפרברית של קופנהגן בתוכנית שנודעה כ"תוכנית האצבעות".דמיינו את קופנהגן כמרכז כף היד, ממנה יוצאות ארבע אצבעות של ישובים לאורך פסי הרכבת ובין האצבעות שטחים ירוקים ושמורות.   למעשה היא מעולם לא אושרה אבל בגלל שכותביה היו אנשים משפיעים מאוד, היא נעשתה למציאות בפועל (מה שמראה שלא רק שיש בדנמרק עיירות מכוערות, יש גם מקרים של חוסר תכנון ושני הדברים האלה מפתיעים אותי מאוד).

 ביום הראשון אני יוצא לאצבע השניה ממזרח. אפשר לזהות שמדובר בפרברי שינה כי כל המרכזים המסחריים צמודים לתחנות הרכבת. אם כבר מישהו יוצא מהבית בוירום או בהולטה זה כי הוא בדרך לקופנהגן. נהוג לומר שלא משנה לאן טסים בעולם נוחתים בקריות. אז בקופנהגן זה לא ממש ככה, נוחתים בעיר חוף קטנה, ותוך 15 דקות ברכבת כבר נמצאים במרכז העיר. במבט ראשון על מסלול הנסיעה שלי אני מאמין שהפעם הגעתי לקריות. סניף של איקאה, מרכז מסחרי עם רשתות בלבד, מאפייה של זקנים. אבל אז מסתבר שבצד השני של תחנת הרכבת יש אגם מקסים ובחניה גובלת חורשה והשביל בה מתחיל כאן בין חנות משקפיים לוואן, והוא קורא לי לצאת אליו. אבל אין זמן ואני רץ הלאה לעוד חממה שמחכה לקציר. אני בלחץ של זמן וגם ממש עייף, וגם מרגיש כפרולטר מדוכא. אני נזכר ביומנים של הרצל מראה מקום לביוגרפיה של הרצל בהם הוא מתמרמר על מנהליו כשהוא חוזר מהקונגרס הציוני לתפקידו כשכיר בעיתון. אני מחליט לשמוע משהו שמתאים לאדם ממעמד מוחלש, מוצא מוחלש, שגם רוצה קצת אנרגיות מרימות. אני שומע פודקאסט על היפ הופ ומגלה באיחור שקנדריק למאר הוא גאון. ובכלל שלהיפ הופ יש כח מנחם.

הכיכר המכוערת בהויה טאאסטרופ

עיירות חוף

ביום השני אני יוצא לאצבע המזרחית ביותר שהולכת מזרחה לאורך החוף. אני מוכן לעוד יום פרברי, אך כשאני מכניס לוויז את התחנה הראשונה אני חוטף חום- שעה נסיעה ל- Gilleleje, העיירה הצפונית ביותר באי. אתמול סיימתי בחושך, בלי לקחת הפסקות אפילו לא לאכול. מה יהיה היום?? 

הנוף יפה, אבל אני כבר עייף והיום עוד לא התחיל. משלים את ההשכלה המוזיקלית שלי עם טופאק, ומבין שוב שקנדריק הוא תופעה. בגיללאי אני מתחקר את אחת המוכרות בסופר ומסתבר שהים ממש קרוב. אני קופץ לשם. החוף בקופנהגן מוזר. רובו נמל לשעבר או תעלות או מעבר צר בין איים. הוא שקט מאוד ולא כל כך מלוח ובכלל מרגיש כמו אגם. לראשונה בדנמרק אני רואה את הים הפתוח, ומעבר אליו ערפל. כאילו נגמר האי ואחריו הלא כלום. 

אני ממשיך ומגלה שבעיירות הדניות אין פיאצה מרכזית ואין פרלמנט של זקנים שיושב בפארק או על ספסל בדרך ומדבר על עניינים ברומו של עולם. אפילו אין טברנה או פאב הומה. אבל בעיירות החוף יש ספסלים המביטים על המים ובאופן קבוע אני רואה שם זקן בודד יושב על ספסל, מכונס במעיל ומתבונן למרחק. 

האצבע המזרחית היא פשוט מהממת. יערות נשפכים אל החוף ועיירות ציוריות. הנסיעה ארוכה אבל יש גמול וכשאני עושה את הדרך שוב ביום שישי אני גם קונה לעצמי מקרל מעושן ומחליט להכנס למים, בכל זאת יש שמש ואיזה 8 מעלות, מזג אויר נעים, באופן יחסי, אבל כשהרוח מצליפה עלי את החול, אני טס החוצה בצווחות ומקווה שלא אחטוף התקף לב מהכפור.

ערפל בחוף הים ב Gilleleje

התחלתי להנות מהמסע הארוך הזה, אבל הוא באמת ארוך מדי. לכן אני לא מצטער כלל כשמחליפים לי את המסלול אחרי שבוע. עד שאני מגלה עד כמה המסלול החדש מאכזב. האצבע הדרום מערבית מוכיחה שגם כאן יש כמה עיירות מכוערות עם תכנון לקוי. למשל בעיירה התעשייתית Koge, כדי לרענן את המרכז האפור ציפו את כולו בפלדה חלודה. את הקירות, העמודים והקורות, האמפי, הפחים, הרגליים של הספסל, הכל. אגב, החלודה לא יצרה אווירה רעננה יותר. כשמעבר לבתים בGreve ניבט הים אי אפשר להאמין. העיירה הזו היא רצף אינסופי של בתים חסרי ייחוד לצד חוף בלתי נגיש. 

בKoge הכל מחופה בקורטן

ביום שישי הזה מצטרף אלי המנהל החדש. מאז שהתחלתי לעבוד כאן בסוף ינואר כבר פרשו שלושה עובדים והמנהל. הבחור החדש מתלוה אלי כדי להכיר את העבודה והעובדים. הוא נחמד מאוד אבל כל הדרך הוא מדבר איתי באנגלית במבטא בריטי. הוא מצליח למצוא בתוך הכיעור הזה פה ושם בית עם מעט חן ומצביע עליו ומדבר על נדל"ן. על איך אפשר לשפר את הכלכליות של הארגון. על יין שהוא קנה בסופר, 6 בקבוקים במחיר מבצע ואז כשאחד היה חמוץ הוא בא לסופר והם החליפו לו אותו, אבל אם היה קונה שניים בטח לא היו מחליפים לו. על הבדלי מזג האוויר באיזורים שונים בבריטניה. על האנשים שעוזבים את הארגון. על תקינות פוליטית שלא היתה קיימת בעבר, משווה מחירים בין סניפי הסופר השונים, ועל עוד דברים שאני כבר לא מסוגל לשמוע כי הראש שלי מתפוצץ מהצורך להתרכז בנהיגה, בעבודה מדויקת וברבורים אינסופיים באנגלית. בבוקר חשבתי לחבר את הטלפון לבלוטוס של הרכב ולשאול אותו אם הוא מעדיף ביטלס או ביסטי בויז. עכשיו ברור לי שהייתי הולך על הביסטי בויז, ספציפית על השיר- Funky boss get off my back. אבל הטלפון לא מתחבר והוא לא יורד ממני וממשיך לדבר ואני רק רוצה להגיע חזרה ולהוריד אותו.

האיזור שאנחנו נוסעים בו מאוד תעשייתי. ארובות הענק של רוסקילדה נראות מרחוק, תחנות ענקיות של רכבות משא, נמלים ישנים. אבל יש בו קטע כביש שמחבר בין רוסקילדה ל Koge ולכל אורכו ניצבים עצים עירומים עם גזע לבן. הם גדולים ויפים וגזומים מושלם.

הגוזמים הדנים עושים עבודה מופלאה. יש פילוסוף של החינוך שטוען כי היות והעבודה החינוכית היא אומנות, ביקורת החינוך כמוה כביקורת אומנות וכדי להעריך מעשה חינוכי טוב צריך לפתח מידה של אנינות טעם. הדבר יפה גם לגינון. הגיזום שנעשה כאן כל כך מקצועי שאני נדהם. העצים נראים בריאים ומסודרים למופת בצורה סימטרית אבל לא מהוקצעת מדי. אפשר היה להאמין שהעץ צמח כך בעצמו מתוך שאיפה לשלמות. פצעי הגיזום כמעט לא נראים, רק ערימה של ענפים בגודל בינוני חושפת שנעשתה כאן עבודה. באמת שהגנן הדני ראוי להערצה. הוא למד משהו משהו בארבעה שנות ההכשרה שלו. אבל בכל הנוגע לשתילת הפקעות הם די חובבנים. פרחי תחילת האביב מסודרים בשורות או בגושים רשלניים ובבחירת צבעים וולגרית. אני מרגיש כאילו הם פשוט רוצים לשפוך צבע וכל מה שיכול לפרוח בעונה הזו הם יזרקו לתוך הגוש המציץ מהאדמה היבשה. אך זהו יוצא מן הכלל, כי בסך הכל יש כאן אומנות מופלאה, וכשאני מנסה להבין למה לא מתחשק לי ללכת למוזיאונים, אז גינות מופתיות כמו בכמה פרויקטים חדשים בIsland brygge שמשתמשות יפה בצמחי בר מזכירות לי את זה. יש משהו במוזיאון שהוא אומנות קפואה, מתה. אומנות מעניינת צריכה פרופמנס, הפתעה. גנן טוב מייצר נוף דינמי ובלתי צפוי. הטבע פועל בגינה שלו, היא משתנה עונתית ומשנה לשנה, הצמחים גדלים, מתים, חדשים צומחים במקומם, הם מחליפים ביניהם מקומות בהזרעה עצמית, הם מערכת אקולוגית שעובדת מעצמה והגנן מתערב רק מעט, איפה שצריך, בשותפות עם הגנה שלו. יש משהו מרגש בגינות האלה שכל הזמן משתנות וחיות והן כל יום מופע חדש של של הגנן המג'נגל עם הכדור החי הזה של הטבע. זו אומנות מרגשת, שכל יום ויום מפתיעה מחדש. הגנן ששתל את הפקעות יודע שהן יצאו בעונה אבל הוא חשב עליהן כצבע שהוא קונה מהפליטה שלו במשתלה והוא מורח בתמונה שאמורה לייצג את הצבעוניות של האביב. אבל היא לא האביב בפני עצמו. כשהגננים של רב הערים בארץ ממלאים אי תנועה בכרוב נוי או רקפות צבעוניות אין בזה שום חן ושום עבודה עם הטבע. זה למרוח צבע בתמונה שאמורה לשדר מצג סטטי של שפע, צבעוניות ו"תראו איך השקענו בכם עם הרקפת הסגולה". 

סוף היום

בסוף היום אני חוזר לHoje Taastrup , מרוקן את הרכב מהארגזי הפלסטיק הריקים והמלוכלכים. אני אחרון כאן. אולי כי שמתי את עדן בגן והתחלתי מאוחר, אולי כי אני איטי, אולי כי זה פשוט יום ארוך מדי. מחזיר הכל למקום, עולה על האופניים ושוב חוצה את עיירת הפועלים. בתחנת הרכבת מחכה לי מוזיקת המעליות המרימה ואני חושב שהיא הייתה יכולה להיות פזמון מעולה אילו הייתי שר ראפ על חיי הפועל הדני. כבר קיבלתי דו"ח חניה כי לא זכרתי לסמן כמה זמן אני חונה. קיבלתי דוח ברכבת כי לא הבנתי איך משתמשים ברב קו המקומי. אני משתדל לזכור את הפרטים הקטנים- לתקף את הכרטיס, לסגור את החווה, לדווח באפליקציות, להפעיל חנייה, להחזיר את כל הציוד, לא לאבד את הכובע, לכתוב כמה ק"מ נסעתי, להחליף כפפות. בבית מחכה לי ילדה שמתמודדת עם מעבר גן, שפה זרה וגמילה אינספית מחיתולים, התמודדויות שועושות אותה עצבנית ועייפה. מחכה לי כלבה שצריכה לצאת לטיול, אישה עסוקה ובטח גם כיור מלא. ואני הרוג. לזה סבתא שלי הייתה קוראת שנות השלושים העייפות. 

לפחות חזרה השמש.