פרק 28: מחשבות על הגינון

האם היפה הוא הטוב?

משימותיו העיקריות של גנן בעיר צפון אירופאית בעונה זו היא גיזום גדרות ואיסוף עלים. כשאני בא לעצב את הגדר החיה עולה בפני שאלה- מה אעדיף, את הגיזום הנכון או הגיזום האסטתי. גיזום נאה ייצר קו ישר וישאיר צבע ירוק על השיח. הגיזום הנכון צריך לשאוף עמוק עד קו הגיזום הראשון, ולתזמן אותו לסוף העונה, כך שנבוא כמה שפחות פעמים. נכון, השיח נשאר קצת חום, אבל אפילו הטאקס, המחטני היחיד שמשמש לגדר חיה (או המחטני היחיד המקומי שמשמש בגינון? אני כבר לא זוכר) משתקם תוך שנתיים. שנתיים?! זה המון זמן! איך אני יכול להשאיר עבודה מכוערת כל כך? 

צריך לשאול מה היא "העבודה הטובה" במקרה הזה. כשעבדתי באינפרם עבודה טובה היתה מהירה ומדויקת, כך שהחברה תרוויח כמה שיותר כסף משעת עבודה שלי. הגינון הציבורי לא מכניס כסף, לכן מחשבה תועלתנית כזו תעלה את התשובה שאני צריך פשוט לעבוד כמה שפחות. כל שעת עבודה שלי היא הוצאת כספי ציבור שלא מכניסה כלום לאיש מלבדי. תוצאה יפה לא מעניינת אף אחד, לרב הציבור אפילו לא מבחין בה. ההמון רואה את הגינון רק כשהוא מפריע לו לעבור בשביל או מסתיר את התמרור. כשרוצים לראות צמחים יפים הולכים לטיול או לגן בוטני. גנן ציבור טוב מצמצם את נוכחותו ונוכחות הגינון בעיר למינימום. אם כן, למה צריך גינון עירוני כלל?

הנצח שברגע והחוסר התוכלת שבגינון הציבורי

העיסוק הגנני, לאמיתו של דבר, הוא התפקיד התפל, הבזבזני והמיותר ביותר שהמציא המין האנושי, בין אם המדובר הוא במדשאות, גינות ירק, גדרות חיות או ערוגות פרחים. הוא לא מייצר דבר שיש בו מין הצורך לציבור אך כמויות רבות של משאבים טבעיים וכלכליים מושקעים בו. שעות העבודה שהושקעו בו והמים שנשפכו יכלו לגדל כמויות רבות של מזון אילו תועלו לחקלאות. הקרקעות בעיר יכלו לשמש למגורים.  ואף-על-פי-כן, מן הדין הוא ומן הצדק, שהחברה האנושית תייחס אל הגינון בעיר ואל הפעילות הגננית כאל שליחות סביבתית וחברתית ממדרגה ראשונה. 

דווקא בגלל חוסר הטעם שבגינון העירוני, שאינו יצרני ואינו עונה על אף צורך פיזי, הרי הוא נוגע ביופי, בנצח, ובנפש. הגינון,  כמו האומנות, אינו מייצר דבר. הצבאי לוקח את הצבע לטובת צורך ממשי- צביעת הבית והגנה על הקיר. לעומתו האומן לוקח את הצבע לטובת דבר מה שהוא אסתטי בלבד, אין בו אלא לעורר השתאות אצל המתבונן. האסלה של מרסל דושן הופכת ליצירת אומנות רק ברגע שהיא מאבדת את תפקידה הפונקציונאלי. באותו האופן גם ערוגת ורדים לא מייצרת כלום. אין בה שום צורך פיזי. כשהיא נמצאת במקום הנכון ובטיפול הנכון היא תהדר את אי התנועה\ גני המלך\ חצר המנזר. היא תהפוך את המקום לכל כך לא שימושי שאין הוא דבר פרט למחזה יפה וריח נעים, שישכיח מאיתנו שיש בכלל צורך מעשי בעולם. 

אתה מביט בפריחה של חצב מתוך אדמה יבשה בסוף הקיץ. אתה משתהה כיצד הוא מנצח את חוקי הטבע בעצם הפעולה הכי טבעית שלו. כל הגוף מתרגש מהיופי שלו. תמיד אני חושב על המשנה שקובעת כי לשמוע שופר בראש השנה היא מצווה, באותה מידה אני מרגיש כי מצווה ממצוות הסתיו היא לראות את החצב. יש כאן מפגש עם הרוחני. עם הנצח שבחוויה האסתטית. הנצח שאין בו תאריך תפוגה כמו של מוצר בסופר. נצח שברגע הזה, שהוא חד פעמי, כי מחר החצב כבר יראה אחרת כשהפרחים הנוכחיים יקמלו וחדשים יפרחו. נצח שבחזרה האינסופית של החצב הזה בכל סתיו. ואולי האשליה שאומרת שהחזרה הזו נצחית כי גם החצב הזה ימות בסוף, וגם המין סופו להכחד, אבל היופי הוא כל כך רגעי, כל כך מדויק, שלזמן אין נגיעה בו. למעשה הוא הכל חוץ מנצחי. הוא מתקיים אך ורק ברגע הזה. ברגע קצר והמדויק הזה. שבריר השנייה שאנו קוראים לו הווה, שהוא הזמן היחיד שבאמת קיים. ולכן המודעות להוויה בתוך ההווה הנצחי הזה שהוא הוא הזמן היחידי שישנו, והוא ישנו תמיד, היא היא הנגיעה בנצח האמיתי. הנצח היחידי שישנו.

המפגש עם היופי הזמני כל כך שנותן הטבע הוא השירות שמציע לנו הגנן. ואמנם הוא לא נותן לנו אוכל, ולא מייצר כסף לציבור אלא רק מכלה אותו, אך הוא משיב לו בתמורה את הנצח.

האם לשמר את טירת מריאנלוסט? - דיון באתיקה גננית

מספרים כי אחרי אלפיים שנות גלגול סלעים במעלה ההר, סיזיפוס קיבל הקלה בעונש וכעת הוא גורף עלים בסתיו אינסופי. או שהיו אלה נזירי הזן שקיבלו את המטלה הזו מאב המנזר כשביקשו לטעום את טעמו של הנצח. בין כך או כך אני גורף את העלים הנושרים מעצי השדרה על החצץ השחור בטירת מריאנלוסט וכשאני מגיע לעץ האחרון ומפנה את ראשי לאחור כבר כיסו עלים חדשים את הקרקע. בינתיים אני חושב על שיר הייקו

טרנטינו שותה קפה

במרכז המסחרי

ליד קופת חולים כללית.

לא, אני אומר לעצמי, זה לא מספיק מדויק. הייקו אמור לתאר חווית הווה מוחלטת, אולי עדיף:

המגזמת שטה על 

קו האופק

של גדר חיה.

טירת מריאנלוסט היתה טירת הציד של אחד המלכים. אנחנו לא בטוחים איזה אבל שמו היה פרדריק. על שמו אנחנו קוראים גם לרובוט שמכסח כאן את הדשא. באחד הימים אנחנו גוזמים את הגדר החיה שבגן המלכותי מהמאה ה-18. הגן נבנה בהשראת גנים מאותה תקופה כמו גני ורסאי, כיסוח חצי מהגדרות במרחב המרכזי לוקח את יום העבודה של שלושה פועלים. אין ספק שזו עבודה מיותרת. בועז דרומי, אחד מהאנשים שעיצבו את תפיסת האתיקה הגננית שלי, התנגד עקרונית לפעולה הזו. הוא טען כי מעצבי הגנים שתכננו מקום כזה לא רואים שהצמח יצור חי, עבורם הוא רק אוביקט תלת מימדי. אחרי שעשינו את הפשע המוסרי של אוביקטיזציה של שיחי הבוק, שודאי חלמו להיות עץ מפואר, אנחנו צריכים לסלק את כל הגזם, מעמיסים על הרכב ושורפים דלק בשינוע. בזבזני כבר אמרתי, שינוי אקלים אמרתי? 

אז למה בכלל לשמר את טירת מריאנלוסט וגניה? זו המורשת שלנו, אומרת לי לוטה, שהיתה עד כה אשת חינוך ועובדת סוציאלית אבל חשבה לצאת לפנסיה מוקדמת והתגלגלה להיות גננית עונתית בהלסינגור. אני תוהה- מה הטעם לשמר את מורשת הציד של המלך? ציד אינו מוסרי, מלך הוא גם תפקיד תפל בזבזני ונצלני, מה כבר המורשת כאן? ובכלל יש כל כך הרבה אטרקציות היסטוריות ותירותיות בהלסינגור. גם אחרי שעברנו בטירת קרונבורג (שהיא הרבה יותר יפה), מרכז העיר עם הבתים הישנים (שמשמרים את סיפורם של רב הציבור, יותר מעניין ויותר יפה ממריאנלוסט), נהננו מהנוף של מיצרי אורסונד, המספנה שהפכה למרכז תרבות, תחנת הרכבת בסגנון ניאו-רנסנס הולנדי, הדיוטי-פרי במעבורת המונעת בחשמל, וציורי הקיר, והמנזר הגדול, אחרי כל זה מישהו בכלל מגיע לטירה שלנו? כמעט ולא. אבל עמותת ידידי מריאנלוסט עובדים קשה כדי לשמר אותה בתודעה, הם אפילו גייסו סכום לא קטן לשימור הטירה. הם הציגו שם תערוכה של אמנים מקומיים, והאמת שהיה יפה מאוד. השילוב הזה של אומנות חדשה עם ביקור בטירת המלך ונוף של הים מהחלון הוא חוויה מאוד נחמדה, במיוחד בהפסקת קפה של יום עבודה. יש שם אגב רק נשים כסופות שיער. רב הציבור לא מבקר גם בתערוכה. אז למה להשקיע כל כך הרבה אנרגיה בשימור הגן הזה? 

הדבר שהכי מטריד אותי הוא עצי השדרה. לאורך השנים הם נגזמו באופן נורא שיצר להם המון פצעים וצלקות, אך גם את אלו מתוכם שמתים אסור לעקור- כי זה נוף מורשת. לעומת זאת את הגננים הטירה משרתת היטב. אחרי הכל, אני אוכל כל יום צהריים בטירת המלך. 

ההגיון היחיד שיש בגינון המוזר הזה הוא עקרון ההכבדה. גן שדורש תחזוקה כל כך גבוהה מעיד כי למלך היו הרבה משאבים- הרבה עבדים ואפילו גננים מומחים, שהיו עוברים עם מזמרת שיחים לחתוך אותם בקו ישר מושלם. אין בגינה הזו אף לא פרח אחד, רק שיחים שדורשים תחזוקה גבוהה, חצץ שדורש גירוף, מדשאות שדורשות כיסוח. גם היום העירייה מפגינה את כוחה ומוכיחה שהיא לא נופלת ממורשת המלך ומסוגלת לשמר את הדר הגנים בכספי הציבור. הציבור המקומי מפגין את כוחו מול ערים בהן אין גינות מושקעות וארצות בהן אין שטחי ציבור. האדם מפגין את כוחו על הטבע בהפיכתו לאוביקט מעוצב בניגוד לגדילה הטבעית של העץ. המאה ה-21 מתעלה על העבר כשכלי עבודה מתקדמים כמו מגזמת חשמלית נטענת של STIHL או הרובוט מכסח הדשא של HUSQVARNA עושים את העבודה מהר מכל פועל זול של המאה ה18.

באיזושהו רובד אני חושב על הגינון כעין מס פרוגרסיבי עולמי. בעלי האדמות נדרשים לשלם לגננים כדי שיתחזקו את אדמתם ובכך מפרנסים את מעמד הפועלים. ערים עשירות באדמה וגנים נאלצות לממן את תעשית הגינון יותר מאשר ערים דלות בשטח. השאלה שנותרת היא מי ימסה את חברות הענק המונופוליות הנזכרות למעלה, ששולטות בענף הגינון המקצועי והחובבני כאחד. ומי נתן להם את הרשות לכוון את הכסף, שנצבר מהקנס על החזקת מותרות בדמות אדמה מגוננת, לטובת הגדלת הענף ומיכונו? לטובת ההוכחה שהאדם חזק מהטבע והמכונה חזקה מהאדם והעתיד גדול מהעבר, בעוד שכבר הזכרנו כי כל קיומו של הגינון הוא הרגע הקטן של ההווה המשתנה. גנים כמו מריאנלוסט מנסים למכור לנו אשליה של ציור, של טבע שהוא פסל, שאינו משתנה ובכל רגע בו נבקר בגן השיח יראה כאוביקט תלת מימדי מלבני וירוק. שוב אנו מגלים כי המורשת של גני מריאנלוסט מפוקפקת במבחן האתיקה הגננית, אבל טוב שהיא מספקת לנו, הגננים, עבודה, פרנסה ותפאורה רומנטית להפסקת קפה.

האם כולם צריכים להיות גננים? על הטעם הנסתר שבגינות מרפסת

כשגידלתי כמה שיחי עגבניות ועץ לימון במרפסת בתל אביב, תהיתי עד כמה יש טעם בגידול גינת ירק בעיר. התוצרת קטנטנה לעומת המשאבים שוהשקעו. חקלאות עירונית לעולם לא תספק לנו כמות מזון משמעותית. בטח כשהסתכלתי על הגינה העלובה הזו בשלומציון המלכה 42, שמלבד מקום לזרוק אליו את את שאריות האוכל שלי ובית מחסה לג'וקים, היא לא נתנה כל כך הרבה. למעשה, גיליתי כשאף עגבניה לא גדלה בעציץ, אין האבקה בגינת המרפסת שלי. על אף שאני צמוד לפארק הירקון, אין לי מאביקים במרפסת. ואז חשבתי לעצמי- ברור! הרי פארק הירקון הוא מדבר עבור הדבורה. רק דשא וקנים, אין אף צמח צופני. להבנה הזו היתה חשיבות כפולה. ראשית שתלתי צמחים מושכי מאביקים במרפסת והגינה הגדילה תפוקה (בקצת). אבל יותר מכך, היה לי רגע של חיבור לטבע. רגע של הבנת המערכות האקולוגיות בסביבה בה אני גר. זה לא היה קורה לי אילמלא ניסיתי לגדל ירקות בעיר. 

הצטרפתי לא מזמן לפרויקט של גינות רחוב בשכונה שלי. אפשר לקבל איזו חתיכת אדמה מסביב לעץ ולגדל בה פרחים. כל כך התרגשתי, ערבבתי את הקומפוסט ממרכז המחזור, שתלתי וזרעתי, ולא ירד גשם. פתאום הבנתי שעל אף שאני בקופנהגן, עיר שלרב לא חסר בה גשם , וכולם מתפללים ליום שמש, אני מחכה לגשם. אני חייב גשם בשביל נביטה לפני שהחורף יקפיא לי את הגינה. הגנן מודע הרבה יותר לצרכים של הטבע משאר אנשי העיר, הם הופכים להיות צרכים אישיים שלו. אני מייחל לגשם בבצורת בקופנהגן כמו שייחלתי לדבורים בתל אביב. 

וזו הגשמה מסוימת של הרעיון הגורדוני של חיים בתוך הטבע. שהאדם זקוק לטבע כמו שדג זקוק למים, להיות מוקף בו מכל עבריו, להיות כלול בתוכו, לחוש בו בכל אטום מאטומי גופו. לטבול בטבע לא כמבקר, אלא כמי שחי בו יום יום שעה שעה. וזו כנראה הסיבה שפקאווקה, האיש שפיתח את החקלאות הטבעית או חקלאות של אפס מעשה, אמר לעיתונאים שלדעתו כל האנשים צריכים להיות חקלאים. זה יהיה הרגע בו גינון כבר לא יהיה עיסוק תפל ובזבזני של כספי ציבור אלא מציאות אוטופית של ציבור מחובר לטבע, שלוקח אחריות מלאה על המקום בו הוא חי, מתמסר לאסתטי, מתעלה מעל הצרכים הפיזיים ומתחבר לאתי ולנשגב, הוא יחיה בתוך הטבע, יתחבר אליו, אל לעצמו,  אל הרגע הזה בדיוק שהוא נוכח בו, אל הנצח.