הגנן ואיש הרוח: שיחה 9

איש הרוח מעשן בחצר ביתו. הגנן עוצר את הרכב ויורד לפתוח את השער שבחומה.

"בוקר טוב" אומר לו איש הרוח.

"בוקר אור. לא כותבים היום?"

"דווקא כן. הרגע הזה הוא חלק מהכתיבה. לפעמים צריך לעצור רגע ולחשוב על הדברים, לבשל אותם. כמו

שהאנרגיה שהיתה סגורה בעץ כל החורף צריכה זמן להיות לניצן לפני שהעץ ילבלב"

"אז על מה אתה חושב כרגע?"

" על ניידותה של התרבות. יכולתה להיות מעל לזמן ולמקום. קח את הגן שלך למשל, הוא נמצא רק פה, על

האדמה עם העצים והשורשים שלהם, ורק מי שיבוא לכאן עכשיו יראה את הגן כמו שהוא, אתמול הוא היה

אחר, בעוד שבוע אולי העצים ילבלבו, מי שלא כאן עכשיו לא חווה את הגן. התרבות, לעומת זאת, ניידת. אני

יכול לקחת איתי את הספר לכל מקום ולקרוא אותו בכל זמן."

"מעניין, במיוחד שאומר את זה מי שהוא כל כך איש של העיר הזו. אני דווקא חושב שהתרבות נעלמת

ונשכחת כשאתה עובר לארץ אחרת, מאבד את הקהילה שלך והשפה שלך. הטבע לעומת זאת הוא אותו

טבע בכל העולם. וגם בכל זמן."

"גם הטבע משתנה עם ההגירה, לא? הצמחיה, האקלים, שונים ממקום למקום" אומר איש הרוח, שואף

מהסיגריה ומצטער שלא יצא עם מעיל, עדיין לא התחמם מספיק.

"חוקי הטבע הם אותם חוקים בכל העולם. מי שמכיר את הטבע, עובד איתו ומקיים איתו דיאלוג, יכול לשמוע

אותו גם כשהוא נודד. זה סוג של קשב."

"אולי גם לאיש תרבות יש את הקשב הזה לתרבות, והוא יכול למצוא את מהותה ונימיה בכל מקום אליו

יהגר"

"אולי"

"זו סתם מחשבה, אולי זה לא משנה," איש הרוח מציע "מי יש לו קשב יכול לשמוע את התרבות בכל מקום

ואת הטבע בכל מקום, הלוא כן?"

"כן, הרעש של התרבות מכסה את הטבע בכל מקום. גם בגן"

"אתה אומר שהגן הוא רעש התרבות המכסה את הטבע?"

"אני משתדל שהוא יהיה השער של התרבות לטבע, אבל כן, לפעמים הוא גם רעש, שגורם לאנשים לחשוב

שהם בטבע, בלי הלכלוך והיתושים והכאוס"

"אבל גם בלי המילים" אומר לו איש הרוח וקורץ ומצליח לחלץ מהגנן חיוך.

רוח קרה נושבת, איש הרוח רועד.

"קר לך" אומר הגנן, "כדאי שתכנס פנימה"

הם נפרדים לשלום. איש הרוח נכנס לביתו. הגנן מסיע את המכונית אל תוך הגן וסוגר את השער מאחוריו.