פרק 42: Møn

תמונה: שדה חיטה ירוק. הרוח מניעה בקצותיו גלים של חום וזהב, לגבעולים גוון סגלגל. שני ראשים של שתי ילדות מציץ כשהן רצות בתוכו לעבר שורת שיחים פורחים בלבן. באופק מאחורי העצים אפשר לראות חתיכת ים.

האי מון. כבר הרבה זמן שידעתי שאני צריך להגיע לכאן. שמעתי על המצוקים הלבנים, על הטרוטות שהם מעין פורל ענק שחי בים ומאתגר בגודלו את הדייגים, על חתיכת הטבע השקטה הזו שבמרחק של בסך הכל שעה וחצי נסיעה מקופנהגן. לא ביקרתי במצוקים ולא טעמתי טרוטה ובטח שלא יצאתי לדוג. אבל ראיתי שדות של לפחות שלושה זני דגנים  שונים בצבעים שונים וספגתי את השקט. 

הריגוש מהחופשה הזו התחיל עוד בשלב ההזמנה. איש הרוח שגר בסמוך לטירה (סיפרתי עליו פעם, חצי יהודי, אנתרופוסוף אדוק, מורה לתיאטרון שכותב ספר שהוא שיר ארוך על בריאת העולם כסיפורו של ילד שזה עתה נולד) הזמין אותנו להצטרף אליהם בבית הקיץ של הוריו באי מון.  אני רואה את זה כהישג אישי. נהוג לומר שדנים לא נוטים להתחבר. זה לא כל כך הוגן כשזה נאמר על ידי זרים, הרי לכמה מאיתנו יש חברים שלא מדברים עברית כלל? אם כי כבר שמעתי מדוברי דנית שלא העבירו בדנמרק את שנות נעוריהם שהם מתקשים ליצור בה חברים ואפילו דנים שגדלו באלבורג ועברו לקופנהגן מרגישים דומה. לכן כשהוזמנתי להעביר סוף שבוע דו משפחתי בבית הקיץ של איש הרוח, הרגשתי הישג. מה שנקרא, תואר שני בסחבק. 

לפני שנסענו דמיינתי שאכתוב בעקבות הסופ"ש הזה פרק על פערי תרבות, על הרגעים שאני משתדל לנהוג בנימוס אירופי או על המתח מלהיות כל כך הרבה זמן עם אנשים שאנחנו לא ממש מכירים. על הקנאה בטיפוס הזה שחי עם מעט מאוד שעות עבודה והמון זמן פנוי, יש לו בית שמחלונו האחד משתקפים גני הטירה ומחלונו האחר היער, ואם מסתכלים מעבר לעצים רואים את הים ואם זה לא מספיק יש למשפחה בית קיץ במון. שים את כל זה בבית קטן על אי קטן בים הבלטי, וקיבלת סרט אירופאי. בפועל לא היה חומר לסרט דרמתי, כי היה פשוט מצוין. אירחו אותנו בשמחה, הבינו את האנגלית, הם אפילו רצו שנשאר עוד לילה. רב הזמן עדן שיחקה עם אמבלה, הילדה, ולא הסכימה להפרד ממנה גם בערב כשהגיע זמן לישון. אמבלה, טום בוי ויקינגית בת 6, נצמדה לעדן ולא עזבה אותה, ושתיהן רצו בשדות, צעקו כמו זאבות (זאת אומרת אמבלה כמו אריה ועדן כמו חתלתול) שחו בים וצחקו המון. בהתחלה עדן לא רצתה לדבר דנית. היא מפחדת לטעות, למרות שהיא מבינה הכל היא לא אומרת מילה. אני מראה לה איך אני מדבר דנית שבורה עם ילדים והם מבינים

"נו עדן, איך הדנית שלי?"

"לא משהו."

אבל מהרגע שהקרח נשבר הסתבר שהיא יכולה לדבר דנית שוטף. הייתי מאוד גאה בה, על האומץ וגם על זה שתמיד כל כך אוהבים אותה. החברות בגן מתגעגעות כשהיא לא נמצאת ומספרות להוריהן שעדן היא החברה הכי טובה שלהן. אפילו הילדה הישראלית החדשה הציעה אחרי שבוע בגן שעדן תהיה החברה הכי טובה שלה. את כל האנרגיה החיובית של עדן לא ברור לי מאיפה היא הביאה, כי זה לא אנחנו, את הכשרון להתחבר אני מבין מאיפה היא הביאה. גם אנחנו כאלה. עובדה, הוזמנו לאי מון.

אז הגענו לבית המקסים הזה מרחק הליכה מהים, בו הכל מעוצב מדויק כמו שהדנים אוהבים ואפילו הבגדים שלהם משתלבים בסקאלת הצבעים של כל הטקסטילים בבית, השדות, הקירות, הכל. גם מיכל ועדן הצליחו להשתלב יפה עם הצבעים, כאילו להכל יש את אותו פילטר קרמי שכזה. רק הבגדים שלי בצבעים עזים עם פילטר של יושן ואבק. וכך עבר לו סופ"ש מושלם עם נוף מהמם, בית חווה עתיק בשיפוץ מלא טעם, מסוייד באדמה המקומית עם גג קש. הילדות מעסיקות את עצמם והשמש שוקעת בקושי בשעה מאוחרת מאוחרת בסופ"ש שאחרי היום הארוך בשנה.

תמונה. 

שדה חיטה בשולי יער. שמש חזקה. שני גברים עומדים על גשרון מעל תעלה ירוקה מעדשת המים, מדברים על התמונה היפה הזו שאי אפשר לקלוט במצלמה, כי לא רואים אותה דרך העיניים, חווים אותה דרך הלב. הם מסתכלים מעלה בשביל, בו הילדות מתחבאות מתחת לשמשיה לבנה. שתי נשים עם שמלות פשתן כובע רחב שוליים ובטנות הריון.

אה כן, מיכל בהריון, שבוע 32 בלי עין הרע. והנה ללמדכם על ההבדל בין הכתיבה למציאות. אני יכול לספר לכם על פורלים ומינים של חיטה , על הפוליטיקה בדנמרק ומזג האוויר, אבל את הדברים הגדולים של החיים שומעים בעל פה.