פרק 43: כל כלב בא יומו

אופניים חשמליות , אידיאולוגיה וכסף

החבורה של הורי הילדים הישראלים בגן דובים מגיעים לגן באותה שעה. כולנו עם התלת אופן הסגור, כי יורד גשם כל הזמן, אבל לשלושה האחרים יש אופניים חשמליות. "חייבים את זה, גם אתה תשבר ותעבור לכאלה, אתה תראה" הם אומרים. האמת שתפוסים לי שרירי הרגליים כמעט כל הזמן. לפדל כל היום עם ילדה שרק הולכת וגדלה, נשמע סיבה טובה לעבור לחשמלי. בטח כשצריך לרכב בעליה או למקום רחוק. 

"אבא, למה לנו אין אופניים חשמליות?" עדן שואלת כשאנחנו בדרך הביתה.

"כי אני מספיק חזק כדי לרכב בלי החשמל. וגם אנחנו לא אוהבים לרכב מהר, נכון?"

"אני דווקא רוצה פעם לסוע מהר"

"טוב, אז יום אחד נקנה חשמליות…"

האמת שאני לא מתנגד רק כי יש לי איזה אידיליזציה של לואו טק, ורכיבת אופניים "אמיתיות". בעצם גם כי תלת אופן חשמלי יקר מאוד, וההוצאות גדולות עלינו גם ככה. התארגנות ללידה, יוקר מחיה שעולה גם כאן, ושכר דירה מטורף. לא פעם אנחנו מצטערים שלא שכרנו דירה זולה יותר, ואפילו חושבים לחפש במקום אחר. האנשים בעבודה אמרו לי שלאנשים בשכונה בה אני גר יש "Speltmolle" שזה בתרגום חופשי "טחנת קמח כוסמין", והכוונה שיש להם כל כך הרבה כסף ספייר שהם יכלו להקים לעצמם טחנת קמח נפרדת לקמח הכוסמין שלהם. לא מצאנו דירה שקרובה מספיק לגן והיא במחיר סביר- בגלל צנובר. קשה מאוד לשכור כאן דירה עם כלב.

אני מוריד את עדן מהאופניים ומנקה אותה מכל השערות הלבנות שצנובר משאירה בכל מקום. אפילו באופניים, למרות שהיא לא נסעה בהם חודשים. כדורי הפרווה ממלאים את כל הבית, מתחת לכסאות, לספות, למיטה, מאחורי העציצים, בפינות. כל יום אני מטאטא וכל יום מצטבר מחדש. טוב, אני לא באמת מטאטא כל יום, ויתרתי. אני חי בערימות פרווה ועם שטיח מסריח שצנובר הפכה למיטה שלה, למרות שהבאתי לה מיטה מפינת הקח-תן וגם קניתי לה אחת והיא לא משתמשת באף אחת מהן, אז הם סתם תופשות מקום במחסן יחד עם כלוב הטיסה הענק שהיא באה איתו. חצי מחסן לרשות הכלב.

לפני חצי שנה העלו לנו את השכירות על הדירה. יחד עם העלייה בהוצאה, התנאים הורעו. יש חוק בדנמרק שמחייב בעל דירות להשכרה להחליף את החלונות אחת לכמה שנים. הגיע תורנו, למרות שחוץ מגומיה אחת, כל החלונות עדיין במצב מצוין. הבית מוקף פיגומים ובשבע בבוקר כבר מתחילים לדפוק עם פטישים. הזרם במים החמים חלש להפליא אבל הם לא מטפלים בבעיה מהשורש כי עכשיו מחליפים את החלונות, אחרי שיסיימו (בעוד שנה) יחליפו את הצנרת. אך מעל לכל- מה עושים עם צנובר כשהפועלים יכנסו לבית מהחלונות? היא תשתגע.

האמת צריכה להאמר- היא כבר משתגעת. בשנה האחרונה היא מתבלבלת לפעמים ומעירה אותי באמצע הלילה שאוציא אותה לטיול. איכשהו היא מצליחה להתאפק עשר ואפילו שתיים עשרה שעות במהלך היום אבל בלילה ארבע שעות הן יותר מדי בשבילה. אני גם ככה לא ישן מספיק ואלה הלילות האחרונים שלי לפני שהניובורן מונעת ממני שינה באופן מלא. אני מוציא את צנוב לטיול ונשבע לה שבפעם הבאה שהיא מעירה אותי אני מרדים אותה. שיגעת אותי. 

וזה בלי לדבר על נביחות במעלית. צנובר- נביחות במעלית, או בחלל הקטנטן שבין השתי דלתות הכניסה לבנין, זה לא מוסרי. זה כל כך רועש שזה מכאיב. היא בטח לא שמה לב לזה כי השמיעה שלה נחלשה, יחד עם החושים האחרים. קטרקט מתחיל לכסות לה את העיניים. היא נוחרת כשהיא שוכבת על הרצפה גם אם היא לא נרדמה. לא מוצאת את החטיף שאני נותן לה. המצב שלה התדרדר מאוד בשנה האחרונה והיא נראית כל כך זקנה. ולפעמים בוהה באויר פתאום. אין סיכוי שאתן לה להגיע למצב של אי שליטה בסוגרים או משהו כזה. אני מייחל בלב שהיא תמות לפני שהיא מגיעה למצב כזה, ואם אפשר לפני שנחזור לארץ כדי שלא אצטרך לשלם עליה את הטיסה חזרה. באמת שהייתי מרדים אותה, אבל כואב הלב, אל תשליכני לעת זיקנה וכל זה. כן, זו המשמעות האמיתית של חיי כלב- חיים שערכם נמדד במאזניים שעל כפם עלות כלכלית מול רחמים.

הרדמה

חשבתי לכתוב את הפרק הזה הרבה זמן. התכוונתי לסיים אותו עם פסקה בידיונית בה אני צועד עם צנובר אל הוטרינר בדרך להרדמה, היא מקשקשת בשמחה מהטיול הארוך ומסתכלת בי בעיניים החומות מלאות האמון שלה. איך אני מחבק אותה בקבלת הזריקה וכל חיינו המשותפים חולפים לנגד עיני: ביום שאימצנו אותה (בכלל בשביל מיכל) והתיישבתי להכין חצילים על המדורה, היא התיישבה לידי במעין אמירה- אנחנו הולכים להיות החברים הכי טובים. הלילות במדבר אני בשק שינה והיא על המזרונית שהבאתי בשבילי והיא דחקה אותי ממנה. משחקים בים והריצות. איך היא הפכה לכלב טיפולי במקלט בעין זיוון. המון שעות של נחירות, טיולים בשבילים של חזירי הבר בחיפה או נתיבים סודיים שלנו. הטיול בו היא ניסתה לתפוס טרמפים, הריצה שהיא כבר לא הצליחה לעשות, היום שבו הבנתי שאת שביל ישראל כבר לא נעשה ביחד.

בקיצור, התכוונתי לכתוב משהו כזה, אבל המציאות הקדימה אותי.

כבר כמה זמן מיכל אומרת לי שהיא מפחדת מהקשר של צנובר ועדן. עדן מאוד רוצה בקרבתה של צנוב, מלטפת אותה ואומרת כמה שהיא חמודה. באותו יום צנובר היתה מבולבלת מהבוקר. פתאום משום מקום היא נשכה את עדן. זו היתה נשיכת אזהרה, חלשה, אבל מי יודע מה יהיה בפעם הבאה? למחרת נסענו לחופשה במון וצנובר היתה בפנסיון. דחינו את היציאה שלה מהפנסיון, לא ידענו מה יהיה כשהיא תחזור הביתה. מיד כשהיא חזרה לקחתי אותה לוטרינרית. חשבתי אולי משהו כואב לה אז היא עצבנית והוטרינרית תמצא דרך להקל עליה. אולי יתנו לה וליום או איזה כדור הרגעה. והכי טוב- אולי ירדימו אותה וזהו.

הוטרינרית בוחנת את צנובר. היא לא מוצאת כלום. יש ירידה במסת שריר, יש איזו בלוטת שומן נפוחה, אבל לא נראה שמשהו כואב במיוחד. היא תיקח בדיקות דם, ואם הכל תקין בבדיקות זו כנראה דמנסיה.

או קי, ואם זו דמנסיה מה עושים?

היא אומרת איזו מילה באנגלית או לטינית. מה זה אומר? להרדים אותה.

מה?! אני מזועזע. מוזר, כי זה מה שרציתי, לא? חשבתי שאני אצטרך למצוא תירוץ ופתאום הוטרינרית ממליצה לי להרוג את הכלב. ובכל זאת עכשיו זה נשמע לי נורא. טוב, אז נעשה את בדיקות הדם… ואני כבר לא יודע לאיזה תוצאות לקוות. אנחנו יוצאים משם, צריך לשלם על הבדיקה ובדיקות הדם. שולחים אותם לגרמניה. זה יעלה 1500 שקל. אוי לא… בדרך חזרה יורד גשם ושערה של צנובר תקועה לי בגרון.

בהמשך השבוע אנחנו מחכים לתוצאות, צנובר מדגימה דעיכה עם שלשול ועיניים שמתנפחות מעקיצת פרעוש. אני רואה את הסוף שלה ונמלא צער. אין כמו אהבה של כלב. הכלב אוהב אותך בלי גבולות, אהבה על מלא. הילדים בסוף עוזבים אותך, מורדים, מתחשבנים, כלב לא עושה דברים כאלה. הוא יכול לבדוק גבולות, בעיקר כשהוא צעיר, אבל בסופו של דבר, כלב זה התמסרות מוחלטת, נאמנות אדירה, אהבת עולם. אהבה של כלב היא לנצח והאדם הולך וממית אותו במו ידיו.

בעוד שלבני אדם אנחנו מתייחסים כאל בעלי ערך אינסופי, המוסר בין האדם לחיה הוא תמיד תועלתני. כשהכלב נהיה עול הורגים אותו, כאילו הנפש והחברות כבר לא נספרים. כאילו אנחנו אלוהים שנבחר מתי ראוי לו לחיו ומתי עליו למות. בכלל בכל הנוגע לכלבים המוסר מתעוות. מספרים לך שעיקור בגיל צעיר הוא לטובת הכלב, לבריאותו, למזג, למין הכלבי. שמי שלא מעקר אולי אוהב את הכלב שלו אבל לא אוהב כלבים. שהרדמה היא הדבר הנכון לעשות, כי הכלב לא צריך לסבול, והרי הדמנסיה לא נעימה גם לכלב. לחסוך ממנה את הסבל זה התחשבות בה, זה הדבר החברי לעשות. אבל באיזה עולם להרוג את חברך הטוב ביותר הוא הדבר המוסרי לעשות?! רק בעולם האהבה החד צדדית של הכלב לאדם, הכל מותר ודמו של הכלב מותר ומותר האדם מהבהמה.

*

בקיצור, כבר הייתי נחוש להרוג את צנובר וברגע האמת הרגשתי נורא וליבי נשבר. כשהבדיקות חזרו לא טובות והיה חשד לסרטן הייתי שבור עוד יותר. למרות שבינתיים צנובר החלה לחזור לעצמה והרגישה יותר טוב. המחלות החלימו ועלה חשד מצד הוטרינרית שהבדיקה נפגמה וכדאי לעשות עוד אחת (בחינם ברוך השם). וגם אולטרסאונד (לא בחינם בכלל). לאחר התלבטות ארוכה החלטתי לחכות לתוצאות בדיקת הדם החוזרת לפני שאני משלם על עוד בדיקה במחיר מופקע. במיוחד לאחר שהסתבר שהם בכלל לא מתכוונים לטפל בסרטן אלא לשלוח אותה למרפאה אחרת. למזלי נחסכה ממני ההוצאה הכספית המופרזת שהייתי עושה רק מתוך רחמים ורגשות אשם, הבדיקה חזרה תקינה. מה שאומר שצנובר דמנטית. היא לא גוססת. מי שיוביל למותה יהיה אני- ועכשיו עלי להחליט- מתי יהיה הרגע שבו אני מרדים את צנובר. מה יהיה הסימן שהכלב הזה בא יומו.

אפילוג

בדרך חזרה מהגן עדן שואלת אותי אם אני עושה ספורט.

"אני לא צריך, אני עובד בעבודה פיזית  וגם רוכב על האופניים לכל מקום"

"אבא של לינה אמר שנתפס לו הגב כי הוא לא עשה ספורט"

"טוב, אבא של לינה צריך לעשות ספורט. יש לו אופניים חשמליות."