פרק 16: סדר יום

בוקר. 

מאבק השיכנועים הסתיים, עדן ואני עולים על האופניים נוסעים לגן. יש שמש מהממת אבל עוד קר. 2-3 שירים והגענו. אני מוריד לה את החרמונית ומלביש נעלי בית. עם שתי הקוקיות, שהיא אומרת שהן כמו במבי, היא כל כך מתוקה שאני נמס. בזמן האחרון היא מוכנה לחבק אותי לפני שהיא הולכת. לפני כן היא היתה נכנסת בלי להסתכל אחורה. 

אחד היתרונות בגן היהודי שבדרך החוצה לרב נמצא מישהו לפטפט איתו. לפעמים אפילו בעברית. על הקליטה שלי או שלהם או משהו אחר. אבל אני חייב לרוץ, יש יום ארוך וגם ככה אני איטי מאוד בעבודה. אני עולה על האופניים למרכז העיר. כשאני חוצה את האגם שחפים עומדים על גלידי קרח . בניסוח נכון זה היה יכול להיות הייקו נהדר.

Frederiksburgade

מנהלי מחלקת הירקות הם כמו אדונים קטנים של הדוכסות שלהם תחת ממלכת הסופר. כאן למשל, לפיליפ יש כל מיני קונספציות על האופן שצריך לסדר את הירקות כדי למכור יותר ואיך להניח את השקיות כדי שאנשים לא יעשו בהן בלאגן. אני פוגש את גד המנקה הגנאי. אומר לו שלום. גד הוא מה שנקרא עובד שקוף. למרות שהוא שחור, או בגלל שהוא שחור. הוא עובד 6 ימים בשבוע, למרות ששבוע העבודה הדני הוא בן 5 ימים בלבד. יש לו ילד בן 9, אבל הוא לא מבלה איתו הרבה כי אין לו כמעט חופשות. לא ראיתי את צוות הסופר מדבר איתו, אבל לנו יש איזו שותפות גורל. יש משהו באפריקאים שהזרות שלהם צועקת כי היא יותר נראית לעין. הם ממש ארכיטיפ של זרות. מסמלים שלה. לא יכולים להסתתר ושקופים בה בעת. המשפחה שלי חיה בפולין 900 שנה, עוד לפני הפולנים כמו שסבתא היתה אומרת, ולכן יש משהו קצת יותר מוסווה בזרות שלי. ודווקא בגלל זה אני מרגיש הזדהות עם העובדים השחורים. הזרות שלהם מובהקת. והרי ידוע ש black+Jews=blues , וכמו שאומר להיט הרגאיי "Are we not son of slaves ? Yes we are. Are we not the children of Israel?" ובתוך המחשבות האלה אני נזכר שאתמול דיברתי עם גד על כך שזה שם של אחד מהשבטים. אוי נו, הייתי כאן אתמול, אני בחנות הלא נכונה. הן כל כך קרובות שזה מטעה…כשהייתי ילד חלמתי להיות אסטרונאוט. חלום שהתגשם.

Norreport

המנהל בנורפורט תמיד מחייך, בהתחלה זה היה נראה לי מאוד נחמד אבל בשלב הזה זה כבר נראה חשוד שהחיוך קפוא על פניו. במיוחד כששוב אני שופך כאן מים. הפעם גם מלוכלכים, מזל שאחד העובדים מביא לי מגב אחרי כמה דקות של רכינה על הרצפה. ואני חשבתי שאין מגב בדנמרק. אני מסדר מהר את הירקות מהארגזים הגדולים לקטנים, קוטף פטרוזיליה ובזיליקום וכוסברה. הכוסברה הכי מלכלכת וגם נדבקת אחת לשניה ותופסת מחלות והיא עבודה מתסכלת באופן כללי אבל איכשהו הדנים משתגעים ממנה ואין יום שלא עובר לקוח בזמן שאני אורז כוסברה בלי להעיר משהו על הריח. בעיני הריח של הנענע והמרווה הרבה יותר נעים וגם לכוסברה שאני קוטף יש טעם של סבון, בעוד שהנענע באמת טובה. למרות שאני לא מבין מה הם אומרים, למדתי ל

זהות מתי הם אומרים משהו על הריח ומתי שואלים אותי שאלה שממילא לא אדע לענות כי אני לא עובד סופר, ולפי זה אני בוחר אם להנהן בחיוך מאולץ מתחת למסיכה או להגיד שאני לא יודע דנית ואם השאלה לא נוגעת לכוסברה עדיף שתפנה לעובד של אירמה.

borgergade

בורגר-גייל בדנית זה רחוב האזרחים אבל באמת יש ליד הסניף הזה את אחד הבורגרים הצמחוניים הטעימים ביותר- Gasoline Burger. יש להם שלושה סוגים של המבורגר אורגני או חופש או משהו כזה ואחד צמחוני מהמם. טעמתי אותו ביום הראשון בו עבדתי ללא חונך כשהמנהל בא לבקר עם המבורגר כזה בשבילי לארוחת צהריים. מומלץ מאוד (לקבל צהריים מהמנהל וגם ההמבורגר) ואם כבר המלצות, המסלול שאני עושה ביום הזה מתחנת נורפורט לבורגר גייל ומשם להמשיך לאוסטרפורט עובר בכמה מהמקומות היפים בעיר ופשוט תענוג לרכב בו. בסוף היום אני קופץ לפעמים לתת את שאריות הבזיליקום לחבר שעובד בParis 90 . זו חנות עם המון סוגי יין צרפתי אורגני, והיא ממש פריז הקטנה. שני מוכרים צרפתיים מלאי דאווין ובשירותים תמונות של ידוענים צרפתיים משנות ה-90. זיהיתי את סרג' גינצבורג אבל אין לי מושג מי הוא שחקן הרוגבי שמככב שם. בעל החנות פגש את אישתו בפריז ב-1990 ולכן נבחר השם הזה לחנות. רומנטי מאוד. אז למבקר בדנמרק אמליץ לבקר גם שם, ואם כבר יצאתם לטיול בעקבותי, את הפסקת הצהריים כנראה אעשה ליד החפיר בקאסטלט או בנורברו ב people plads, שזו כיכר עם גן שעשועים שנראה כאילו נבנה משאריות בשיתוף ציבור. או ליד מה שעדן קוראת לו הפארק של הסירה, שהוא מדשאות הענק שחוצות את השכונה. את הלחם הכי טעים אכלתי בMEYERS ובמיוחד אני ממליץ על המאפה עם התפוד והגבינה. למי שרוצה לשמוע כמה מטופשת נשמעת הדנית אמליץ להכניס לתרגום גוגל את המשפט "דייסה אדומה עם שמנת" ולשמוע איך הוא נהגה בדנית. 

בכל מקרה, בבורגרגייל מנהל מחלקת הירקות נקרא מוסלם. כשהיה בן 4 משפחתו עברה מעיראק לשבדיה ומדי יום הוא חוצה את הגשר ממאלמו לקופנהגן כדי לנהל את מחלקת הירקות בסניף אירמה. הוא נראה ממש כאילו הוא בא ממושב של עירקאים בלכיש ושולט בשבדית דנית ואנגלית מצוין. את הערבית שלו לא בחנתי. 

רנצאומשהו

לא תפשתי את השם של המקום הזה אבל אני מחבב אותו כי כאן קוטפים מרווה. וכי מנהלת המחלקה, דילק, עוברת כל היום ורושמת ברצינות תהומית באיזה לוח כמה ירקות יש ומסבירה כל הזמן דברים בדנית לאסיסטנט שלה. בשבוע שעבר היא היתה בחופשה והחליף אותה בן אדם מבוגר עם שיער אפור וחיוך קטן של שביעות רצון מעצמו. אני חשבתי שהוא מנהל הסניף אבל מסתבר שהוא הסו-שף. כן כן, בסופר מרקט אירמה יש שף. וגם סו שף. והוא מסביר לי בטון מלא חשיבות עצמית שהוא מחליף את דילק כי חוץ ממנה רק הוא, בתור סו-שף, יודע להעריך את הפחת הצפוי של הירקות.

 אני אורז את הבזיליקום היפה ושם בצד את אלו שקטנים מדי ומציע לו לקחת, כי לי באמת אין כבר צורך בעוד פסטו. הוא מסרב כי הוא כבר תכנן משהו אחר לארוחת הערב. וממשיך ומספר לי על הדגים שהוא דג באי mon, שיש בו צוקים לבנים וכבר מילדות היה הולך לשם עם אביו לדוג sea trout. הוא מכוון לדגים במשקל 5 קילו. הוא הולך לאורך החוף עם החכה ביד קילומטרים עד שהוא מזהה תנועה או סנפיר במים, מטיל את החכה עם פתיון דמוי חרק וקרס קטן כדי לא לפגוע בדג יותר מדי, וכשהוא נאבק איתו הוא מעיף את הכובע וכדי להיות דרוך בכל החושים.

אני קוטף פטרוזיליה מסולסלת ושואל אותו בתור סושף וחובב דגים, מה ההרינג הכי מומלץ בדנמרק.

הוא עונה שאם כבר הרינג, עדיף לקנות טרי, ולעשן אותו. יש מעשנת קטנה שאפשר לקנות בזול ולשים במרפסת. וכשהוא מתאר לי איפה לקנות את הvרינג או המקרל, ואיך מכינים את הדג ואת כל המנות שהוא מתכנן, מזל שאני לובש מסכה כי אני כבר מזיל ריר. אולי אפילו יש לו מעשנת אחת לתת לי, הוא חושב שיש לו ספייר במחסן! וגם כמה עצים כדי להדליק אותה! הוא יבדוק ויביא לי בשבוע הבא.

אני מתרגש מאוד ומדמיין איך אקשור אותה לאופניים. אבל גם תוהה על עניין המתנה. אין ספק שאני רוצה את המתנה הזו, אבל משום מה רב עובדי אירמה מסרבים לקבל את הבזיליקום שאני מציע. האם הם יכולים לקחת מכאן מה שהם רוצים חינם? או שאולי מתנה היא הבעה של כח, ולכן רק הקופאית הקטנה רצתה את הצרור,  אבל סו שף בן 55 לא מעונין בשקית של בזיליקום, לא, הוא יתן לי מתנה הרבה יותר גדולה, כי הוא יותר עשיר ויש לו משרה מבוססת. אפילו שהוא רק סגן השף. הוא יביא לי משהו שמסיעים באוטו. ויש לו עודף של מעשנות, המחסן שלו מלא מתנות לאביונים.

בסופו של דבר הוא לא מביא לי מעשנת. הוא אומר ששכח שנתן אותה כבר למישהו אחר, אבל בפנים שלו אני רואה את אשתו נוזפת בו על כך שהוא רוצה לתת את זה למישהו שהוא רק פגש, ושיפסיק לבזבז כסף על שטויות כמו שלוש מעשנות, ואולי בכלל הילד שלו מעוניין בה? או משהו כזה והוא עמד מולה נבוך כמו שהוא עומד מולי עכשיו אבל מנסה לשמור את החיוך המרוצה מעצמו על הפנים עם הזיפים המאפירים. הוא שוב הסו שף ולא מנהל מחלקות ירקות הזמני.

סוף היום

אני עובר בעוד כמה תחנות קטנות יותר ומהרהר לעצמי אם רובוט יכל היה לעשות את העבודה שלי. אם היו בונים את החוות בצורה המתאימה לו אני לא רואה שום סיבה שזו לא תהיה עבודה לרובוטים. גם אין באמת סיבה שבן אדם לא יזמין את הכוסברה באינטרנט ורובוט ישלח לו אותה ברחפן. האמת שאני לא בטוח אם הבן אדם צריך לאכול את הכוסברה אולי גם את זה יכול לעשות הרובוט. וכך אני שוקע במחשבות, מנקה את הארגזים ומסדר את הירקות. קוטף, אורז, מדווח באפליקציה, מאשר את המשלוח באפליקציה אחרת ואת הלו"ז באפליקציה שלישית.

בסוף היום אגיע הביתה ואטייל עם צנובר בחצר הפנימית שבין הבניינים, אין עננים אז אני מסתכל בשמים לחפש את כוכב הצפון. או שאלך עם עדן לחוף הים ונסתכל על הברבורים ואיך שהבאגר מוציא אבנים מהמים. בלילה מיכל ואני נשתה את היין הצרפתי האורגני שנשאר מיום שישי ונביט בענפים מהעץ שכרתו לידנו ועכשיו הם יושבים על השולחן שלנו בתוך אגרטל, מנפחים את ניצניהם, ונתהה אם יצא מהם עלים או פרחים.

בניסוח הנכון זה היה יכול להיות שיר הייקו נפלא.