פרק 12: משבר חנוכה

פרג'פטי, בורא העולם, קרא "מי שילמד את סודו של האטמאן, העצמי האמיתי, יזכה באושר ושלווה אינסופיים." מיד שלחו האלים והאנטי אלים נציגים שעלו אל ההר הגבוה עם עצי הסקה כמנחה לפרג'פטי וילמדו ממנו את סודו של האטמאן. בתום מאה שנים של לימוד ותרגול אמר להם פרג'פטי- היום אגלה לכם מי הוא האני אמיתי. לכו להתרחץ, להתקשט ולהתאפר ובואו אלי. בחוץ חיכו להם שתי גיגיות מים. הביטו פנימה, אמר פרג'פטי, הדמות הנשקפת אליכם היא העצמי האמיתי. שמחו השניים ורצו מהר אל שולחיהם לספר להם את אשר למדו, אך משהתקרב למשכן האלים חש אינדרה, נציג האלים, כי משהו כאן לא נכון. כיצד ייתכן שאני האמיתי הוא כאשר אני מקושט ויפה? הרי לפעמים אני חולה וחלש, האם אז אינני אני? 

אינדרה חזר אל פרג'פטי ואמר שלא ייתכן שרק כאשר אני בשיאי זהו האני האמיתי. פרג'פטי הסכים ואמר שאינדרה יצטרך להשאר עוד מאה שנים כדי ללמוד את האטמאן. לאחר מאה שנים בא אינדרה מרוגש לשמוע מה הוא האטמאן. אמר לו פרג'פאטי- העצמי האמיתי מתגלה כאשר אני ישן וחולם חלומות. אינדרה שמח ורץ אל שולחיו אך באמצע הדרך משהו הרגיש לו לא נכון. הוא חזר אל פרג'פרטי- כיצד ייתכן שהאני האמיתי הוא האני החולם? הרי בחלום לפעמים אני מישהו אחר. ולחלום אין רצף, האני משתנה כל הזמן? אמת, אמר פרג'פטי, הישאר עוד מאה שנה ואלמדך. וכך אינדרה נשאר עוד מאה שנה שבסופן אמר לו פרג'אפטי כי האני האמיתי מתגלה בשינה ללא חלומות. אינדרה הלך לאיטו חזרה למשכן האלים והרהר בדרך במה שגילה לו פרג'פטי. זה לא הרגיש נכון.

משבר חנוכה

בעולם המושגים של מלווי שנת שירות ישנה תופעה מוכרת בשם "משבר חנוכה" או משבר נובמבר או דצמבר. אחרי המשבר של פתיחת שנה שכולל את ההלם הראשוני והקושי להתחיל, מצליחים להכנס לאיזו שגרה. השגרה עושרת קצת לצאת מהמשבר הראשון אבל אז מתקצרים הימים, נהיה חשוך, העבודה השוחקת והאינטנסיביות של חיי הקבוצה מפילה את כולם למשבר של תחילת החורף- משבר חנוכה. מאפייניו- פסימיות, דיכאון, העצמה של הקשיים. זה בדיוק מה שאנחנו חווים עכשיו כשחנוכה הגיעה לדנמרק. 

אני מתקשה למצוא עבודה. בקורס של מרכז התעסוקה הדני לתושבים זרים הרוב המוחלט באו בעקבות בן זוג שיש לו עבודה או לימודים ולא מוצאים את עצמם. יש שם כאלו ששלחו כבר 200 קורות חיים. רוב האנשים במצבי סיפרו לי שלקח להם בין עשרה חודשים לשנה למצוא עבודה. במקצוע שלי נראה לי שלא אוכל לעבוד. מכשול השפה והתרבות לא מאפשר לי להיות מורה. גם בגינון זה מסתבר כבעיה ממשית. במיוחד שבחורף פשוט לא עובדים בגינון כי הכל קפוא. ובעיקר, יש פער אדיר בין מה שהחזות שלי משדרת כאן לעומת בארץ. בישראל כשרואים או שומעים אותי מבינים מיד במי מדובר- אני מלח הארץ. למדתי בבית ספר קיבוצי, שירתתי בנחל, אני אשכנזי מלומד, בחור טוב. כשאני חובש משקפיים שואלים אותי למה אני לא עובד בהיי טק. בדנמרק אני עילג, מוזר, זר. אני חשוד כרמאי, כרברבן או סטלן. שומעים את האנגלית שלי ולא בטוחים אם אני טיפש או פרובינציאלי. קורות החיים שלי לא אומרות הרבה. בארץ כדי להתקדם צריך להגיד כמה אתה טוב. כאן זו יהירות, צריך להגיד מה השגתי עם הצוות שלי. על כל מכתב מלווה לקורות חיים אני עובד שעות. לרב לא עונים לי.

זה מייאש. וגם נהיה נורא קר. רב השבוע היה 0 מעלות מרגיש כמו מינוס 10. (מכירים את ה"מרגיש כמו"? באתרי התחזית משקללים את עומס הקור בגלל רוח וכד' ואומרים כמה זה מרגיש. איכשהו זה תמיד לרעתך- 30 מרגיש כמו 1000 או 0 מרגיש כמו מינוס 10 אבל אף פעם אין 30 מרגיש כמו 24). לא כיף להיות בחוץ. וזה מפיל אותי הכי חזק- הדבר הכי בסיסי שאני יודע על עצמי- זה שטוב לי להיות בחוץ, משתנה. אני מתחבא מהכפור ולא יודע מה לעשות עם עצמי בתוך הבית. אני מרגיש בכלא. מוציא את עדן מהגן בדמדומים, מחכה שהערב ייגמר.

האפשרויות שלי כרגע לעבודה הם פועל ייצור במפעל פטריות או שליח על אופניים. חברת השליחויות "גורילז" היא אפליקציה של שליחויות אופניים מהסופר עם דאווין של חברת סטארט אפ. הם מתחייבים להביא את המוצרים תוך 10 דקות ובראיון העבודה בודקים שאני באמת יכול להגיע ליעד על האופניים בזמן הנדרש. התקבלתי לשם אבל אני אתחיל לעבוד רק כשאסיים את הבירוקרטיה הדנית. זו עבודה שלא דורשת שום הכשרה ויכולתי לעשות אותה גם בתור חייל משוחרר. השכר בהתאם. זה די מדכדך להיות במקום הזה. במיוחד כשעוד אין לי כפפות מתאימות לשלג. אבל כל עבודה מכבדת את בעליה, אלך על זה עד שאמצא משהו אחר. 

איתמר סתת - המורה לתושב"ע

בית חב"ד מחפשים מורה לעברית. לא ממש מורה, לבוא לשעתיים בשבוע לשחק עם הילדים, לספר סיפורים ולדבר איתם עברית. התשלום- שליש ממה שהייתי מקבל בארץ. אני מרגיש שזה מתחת לרמתי, אבל כל עבודה מכבדת את בעליה, לא? אני מגיע לשם. דירה בבית ישן במרכז העיר. רוחל מנהלת שם מעין sunday school. היא גרה בקופנהגן כבר 25 שנה (מאז שהיתה בהריון עם הילדה הראשונה. מאז ילדה שמונה ילדים). לפני כן חייתה בארה"ב. מדברת עם הילדים שלה דנית, אנגלית עברית ויידיש. עברית היא מתחילה בגיל יותר מבוגר כדי שתהיה לה ולבעלה שפה שהילדים לא מבינים. בקומה התחתונה יש מרתף המשמש מועדונית לנוער. למעלה משחקיה ולידה בית מדרש. העין נמשכת לספרייה. בבלי. המבט נתפס על התלמוד ומדגדג לי בידיים, חם לי בלב. אני מתגעגע. כל כך רוצה לשלוף אותו וללמוד. 

אחרי המפגש הזה עם הנפש יהודי, שמסתבר שהומיה בי, אני מרגיש שבעצם אני לא רוצה להיות מורה למחשבת ישראל, זה תחביב, או נטייה. אני אוהב ללמוד את זה לדבר על זה. מתחשק לי לשמוע ארמית. לחפור בשקלא וטריה, עוד תא שמע, עוד משנייה, עוד מעשה ברבי עקיבא. זה לא אומר שצריך לעשות מזה מקצוע. אני רוכב על אופני המרוץ שלי. מצד ימין פסל של דמויות ענק ערומות צועקות לשמיים. משמאל מודעה ענקית של הגורילז. עצים בשלכת. אני מרגיש בסצינה מסרט.

בבוקר למחרת ביציאה מהגן אני פוגש את יאיר, הרב של קופנהגן. יאיר מלכיאור הוא דמות מעניינת בפני עצמו. גבוה עם תווים דנים אבל שיער שחור מאוד. אבא שלו, הרב מיכאל מלכיאור, היה פוליטקאי ישראלי מתנועת מימ"ד, אבל סבא שלו היה הרב של קופנהגן. וגם סבא רבא שלו, ו- 7 דורות אחורה היו כולם רבנים בדנמרק. אז גם יאיר חזר לשמש כרב של קופנהגן. הוא מבוגר ממני רק במעט, למד במכינה קדם צבאית מעורבת לדתיים וחילוניים, שירת גם הוא כלוחם בנח"ל ומהרגע הראשון יש לנו אחלה דיבור. עוד מאז שהתקשרתי מהארץ וביררתי אם תהיה עבודה בקהילה. למרות שהוא דני הוא בלאגניסט כמו ישראלי, מה שמייצר התנגשויות עם הקהילה, מצד שני הכריזמה שלו עובדת וביום כיפור כשהוא עולה לדרוש מפסיקות ההתלחשויות והשיחות ושקט שורר בבית הכנסת עד שהוא מסיים. הוא אומר שהאבטחה מוגזמת בבית הכנסת, שהחיילים הדנים שמאבטחים שם מסתובבים עם כדור בקנה וזה יותר מסוכן מהסיכוי שיהיה שוב פיגוע. הוא אומר שהאנטישמיות לא גברה אלא רק הדיבורים והמחקרים עליה. הוא גם אומר שלא שמעו בדנמרק ש"תלמוד תורה נגד כולם", הם אוהבים את החיבור למסורת ולעם היהודי אבל למדנים הם לא.

אז אני תופס אותו ביציאה מהגן בבוקר- יאיר, שמע, הייתי ב…" (פתאום אני חושב שאולי החב"דניקים מתחרים שלו אולי זה סתם סיפור ארוך מדי), "קיצר, בוא נקבע חברותא."

יאללה, ביום שני הוא מסיים תפילה בבוקר בבית הספר היהודי ואפשר כבר להמשיך משם. 

"מצוין" אני אומר לו "תביא לנו איזה ספר אצלי אין כלום"

"גם לי"

"אתה עובר בבית הכנסת כל יום, נכון? תביא משם"

"טוב, אז תחליט מה נלמד ואביא משם."

"אני אחליט? אתה הרב"

"ואתה המורה."

מי שעקב אחרי הפרקים הקודמים, זוכר שלפני כמה שבועות התחלתי לחפור בזהות המקצועית שלי. כבר דיברתי על הרבה כיוונים ואיכשהו דווקא על הצפוי ביותר, מה שאני עושה מגיל 16, לא כתבתי כלום.  למה? אולי כי אני לא מתעסק כאן בחינוך, אבל גם כי אני מנסה להפרד מהזהות הזו. אני מורה. אני יודע לעשות את זה, יש לי תעודה וניסיון. אני אפילו טוב בזה. בשנת ההוראה הראשונה שלי בחינוך הפורמאלי ילדים אמרו שאני המורה הטוב ביותר שהיה להם, השתמשו בתכנים שהם למדו בשיעור כדי להודות למחנכת שלהם ביום הולדתה, ושיתפו אותי בהתלבטויות משמעותיים מחייהם. די מהר נהייתי גם בקרב המורים ה"מומחה" להוראת מחשבת ישראל. בניתי תוכניות לימוד לבתי ספר, הצלחתי בקלות לעבור בין הוראה של מקצועות שונים וגילאים שונים. כל שנה בחינוך, ואני עושה את זה כבר 20 שנה, השתפרתי ולמדתי עוד כלים. ובכל זאת בשנה האחרונה עשיתי את זה רע. לא היה לי חשק. לא זכרתי את שמות החניכים. הם גם לא עניינו אותי. הם הכעיסו אותי. פערי הגילאים נהיו נוכחים. עדיין היו כמה שנוצר עמם קשר והיו רגעים משמעותיים, אבל משהו אבד. אולי כי אני מרוכז יותר בילדה שלי, אולי העייפות, הקורונה, השחיקה. 

הרבה פעמים אני שואל את עצמי האם בגלל שאני טוב בזה אני צריך לעשות את זה. כלומר, אני יכול לתרום הרבה כי אני מורה טוב, אבל אני כבר לא נהנה. תמיד זה מלחיץ אותי להגיע מוכן לשיעור, להתארגן מראש, אני שונא לקחת את העבודה הביתה, שהיא אף פעם לא מפסיקה, לראות מעט מאוד תגמול- גם כלכלי וגם רגשי. תוצאות החינוך נראות לעין רק זמן ארוך מאוד אחרי שהוא נעשה, והמחנך לא תמיד זוכה לראות אותן. 

אז האם איתמר סתת הוא איש חינוך, כן. אין ספק. האם אני מורה? כבר לא. בכל אופן, זה לא צריך להיות ראשון ברשימה. מה אני כן? 

לא כיף

השבוע החלטתי להשקיע בעצמי. להקדיש את הזמן ב"לעשות כיף" כדי להתגבר על הקושי. כמעט כל יום פגשתי מישהו- את יאיר לחברותא, לאנצ' אצל אלחנדרה מהקורס בלשכת התעסוקה, התנדבות בחוות הגג אוסטרגרו, פליידייט עם לעדן, קניתי בגדים חמים, סוף סוף יש לי מספיק מכנסיים, כפפות וסוף סוף אפשר לכבס את הסוודר העבה, כי קניתי עוד אחד. אבל זה לא עוזר. עדיין לא כיף לי. דצמבר הארור והקר. מעייף אותי לפגוש אנשים, אני לא מכיר אותם באמת וזה תמיד כמו דייט שני. הייתי רוצה לפגוש את החברים האמתיים, אלה שהולכים איתי שנים ותמיד מרגיש שלא נפגשים מספיק. אני מרגיש בזבוז זמן כשאני "עושה כיף". בטוח יש משהו יותר יעיל שיכולתי לעשות עכשיו. עוד וי ברשימת המשימות. קמתי קצת תפוס הבוקר, הייתי צריך לעשות יוגה במקום, או לרקוד, לשחרר את השרירים. בסוף אני אוסף את עדן מהגן לעוד אחר צהריים חשוך בבית. 

מה נעשה היום? כבר נמאס לשחק לי בלגו, בואי נרקוד. אני שם מוזיקה בטלפון ואנחנו משתוללים, צנובר מצטרפת, אני זורק לה את הכדור תוך כדי ריקוד, עדן מביאה את הכדור שלה גם, שלושתינו צוחקים ורוקדים. זה כיף.

אינדרה נשאר אצל פרג'פטי עוד שנה. יום אחד פרג'פטי היה צריך ללכת לסידורים והשאיר את אינדרה להשגיח על הבית, אחרי הכל, הוא שם כבר ארבע מאות שנים, הוא כבר מכיר הכל. לא ידוע מה בדיוק קרה שם אך כשחזר פרג'פטי הוא מצא את אינדרה עם מזוודות ארוזות. "האם גילית את סודו של האטמאן?" שאל פרג'פטי.

"כן" ענה אינדרה

"אם כן, מה הוא?" 

 "האני האמיתי הוא האני המשחק. הוא זה המשתטה  עם נשים, ילדים וכלבים." 

"טה טוואם אסי אינדרה. טה טוואם אסי."