פרק 31: היום שאחרי

ביום שאחרי הבחירות

בנובמבר 2022 נערכו בחירות בישראל וגם בדנמרק. הבחירות בדנמרק לא ממש מעניינות, בעיקר בגלל שאני לא דני, אבל גם יש הסכמה על 90% מהנושאים והתוצאות די ידועות מראש. לעומת זאת הבחירות בישראל הם כבר עניין אחר.  כשנודעו התוצאות אני כמו רוב הקהילה הישראלית והיהודית בדנמרק, הייתי שבור. הימין הקיצוני והדתי התחזק מאוד והקים ממשלת ימין "מלא מלא".  אחד ההורים בגן אמר לי "זהו, אין יותר ישראל, זה נגמר". אולי ייאוש היא המילה המתאימה? לא יודע. אני מניח שהרבה אנשים, בודאי מצביעי שמאל, התאכזבו מהתוצאות, אבל אולי זה מרגיש אחרת כי אני בחו"ל. אומרים שמי שבארץ לא היה מופתע בכלל. לא יודע אם ההפתעה היא מה שמקשה עלי. 

זה קודם כל הפער. נקודת המוצא עליה כולם מסכימים כאן היא מדינת רווחה, מיסוי פרוגרסיבי, כלכלה סוציאל דמוקרטית. כשפוליטיקאים מנסים לקנות את לב הציבור הם ממציאים פרויקטים סביבתיים. נכון שזה Greenwash, והכל הצגה. גם כאן הפוליטיקה היא פוליטיקה, אבל סט הערכים שונה לגמרי. מדכאת אותי ההבנה כמה עולם הערכים שלי רחוק מהערכים המובילים את החברה ממנה אני בא. זה התחיל כשהקשבתי לראיונות כלכליים, עם ראשי המפלגות בארץ וכשמתמודדת מציעה רעיונות שכאן מיושמים והם מובנים מאליהם, המראיין, שנחשב פרוגרסיבי בארץ,  מאנפף ופוסל אותם על הסף. הרעיון של מדיניות רווחה, תחבורה ציבורית איכותית, שבילי אופניים, רפואה ציבורית, בתי ספר שילדים שמחים ללכת אליהם, נשמע בארץ משהו בין פנטזיה מנותקת, או נאיביות לסתם טמטום. וזה כל כך חבל. כי בדנמרק זה כבר קורה. 

אבל זה ממשיך הלאה מזה. כשראש אחת המפלגות המנצחות קורא למחנה שלי חיות אדם, כשרק 9 נשים ישבו בקואליציה, כששוב השיח הוא של שנאה וכוחנות, כשציבור רחב כל כך בוחר בערכים כל כך הפוכים לשלי, אני כבר לא יודע מה לחשוב. איך אפשר להזדהות עדיין עם הציבור הזה? אני כבר לא יכול לחוש את הערבות וההזדהות עם החברה הישראלית. שוב ושוב אני מקבל ממנה את המסר שאני לא רצוי- כאשכנזי, כשמאלני, כתל אביבי, קיבוצניק, כל מה שלא נכון להיות בישראל. חיית אדם שחוגגים את ניצחון עליה. 

זה ממשיך עם האשמה. לא הצבענו. לא היינו חלק במערכה. אבל זה גם הרצון לוותר כבר על המערכה הזו. מגיל 16 אני פועל למען דמותה של החברה. כשהייתי מד"צ, וחייל ובן גרעין, איש חינוך ופעיל חברתי. עשיתי את זה בשכונות ובמושבים, עם סטודנטים וילדים ונוער, במכינות ובמאהלים. הייתי פעיל במפלגה, נעצרתי ב2011, הקמתי קואופרטיבים ומטבע חלופי ומה לא? אבל משנה לשנה זה נראה שתמיד אנחנו מפסידים ונחלשים. לא רוצים אותנו. אולי הגיע הזמן לוותר. לוותר על הפוליטיקה. על התקווה שיום אחד חברת המופת עליה חלמתי תקום. היא לא חברת המופת שהרוב רוצה בה. אז בשביל מה להתאכזב. בוא נשתבלל, נסתגר, נתעלם. נוותר.

זה ממשיך עם היאוש והמבוכה. כשאנחנו צופים במדגמים מיכל מטיחה בי שוב את השאלה- לכאן אתה רוצה לחזור? אני כבר לא יודע איך לענות לה על השאלה הזו. למה אני רוצה לחזור לארץ? לגדל את הילדה שלי במדינה שכך נראה העתיד שלה? שאלו הערכים שלה? אלימות וגזענות ,הומופוביה ומיזוגניה?

מה אני אגיד? בגלל שלעגבניה בארץ יש טעם? זו סיבה? כי יש שמש בחורף? כי זו השפה שלי והתרבות שלי? וכי אני לא יכול להפסיק להשוות הכל לארץ ולהתגעגע לאדמה ולנוף שלה, שגם ככה הולך ונעלם, לאקלים שלה שהולך ומתדרדר? למה אני מתגעגע- נמלי אש ויתושים וחתולי רחוב? אבל מה לעשות שאני מתגעגע. גם אם הצד הרציונלי לא יכול להסביר. אין בזה הגיון. באמת שיותר נעים לחיות בדנמרק. המיסים מתורגמים להטבות והאנשים מחזיקים בערכים דומים לשלי. גם הזרים שבחרו בה על פני אמריקה ודומותיה עשו זאת בגלל הערכים האלה. ברור שגם בדנמרק לא חסרות מגרעות, לא שיש לי אשליות לגבי דנמרק. אבל היאוש יותר נח.  הרבה יותר נח.

ביום שאחרי הבחירות

מיכל אומרת לשותפותיה ללימודים שהתוצאות כל כך גרועות שהיא לא יודעת אם יהיה לה לאן לחזור.

"באמת?!" הן שואלות "ומה יהיה עם המשפחה שלך?"

היא מנסה להסביר להן שזה לא ממש ככה, זה דרך דיבור לתאר את ההרגשה, אבל זה כבר מסובך מדי.

קארסטן שואל אותי אם אני עייף או ירוד. גם בדנמרק היו בחירות אתמול אבל אף אחד לא ממש מתרגש. המפלגה שקארסטן מצביע לה איבדה כמה מושבים, אבל "הבלוק האדום" נשאר בשלטון ואף התחזק. גם ככה המפלגה הזו לעולם לא תהיה בקואליציה, הם אנרכיסטים מדי, ומתנגדים לכל. נו, שמאל קיצוני.  נראה שלאף אחד לא כל כך אכפת מהבחירות שלהם, שגם ככה היו על כלום. אני לעומת זאת, בודק כל שעה אם מרצ עברו את אחוז החסימה. 

ביום שאחרי סוכות

פגשתי את השכן של הטירה. סיפרתי עליו, זה הבחור הזה שהוא בן למשפחה יהודית, מורה אנתרופוסופי שכותב ספר על תחילת העולם.

" אתמול היה לנו חג" אמרתי לו

"כן כן, יש הרבה חגים בדנמרק"

"רגע, על איזה חג אתה מדבר? התכוונתי לסוכות"

(רגע רגע, נדמה לי שכבר היינו בשיחה הזו)

הוא התכוון לחופשת האביב, הוא בדיוק בחופשת כתיבה, אז אני מזמין אותו בהפסקה לשבת איתי לכוס קפה. כשאנחנו מדברים אני לא יכול להפסיק לצחוק. למרות שהוא לא קורא לעצמו יהודי, הבחור הזה (ששם משפחתו קאופמן) כל כך יהודי שאין לתאר. הוא כאילו מצטט את רבי נחמן ואת ביאליק בלי להכיר אותם. במיוחד כשהוא אומר לי על העוצמה שהוא חש כששמע את המילים העבריות בלוויה של סבא שלו, או שמעולם לא חש בית בשום מקום,  או כשהוא מתאר את הרעיון שלו על בריאת העולם, שנראה ממש מתוך הספר על תורת הספירות.

הוא אומר משהו בסגנון "ההתחלה של העולם הוא רצון וצורה, שזה השמשים והארץ"

"אתה מתכוון השמים והארץ?"

"כן, איזו עוצמה יש במילים האלה- השמשים והארץ"

"השמים"

"כן, וגם יש את המילים אלוהים מ- רצ'פה"

 "לא, את המילים האלה אין" לוקח לי כמה זמן להבין שהוא ניסה לומר "רוח אלוהים מרחפת על פני המים". הוא מצחיק איש הרוח הזה. הוא מדבר על המחסור ברוח בעולמנו, ושהפוליטיקאים רק מדברים לקראת בחירות על להזיז את הכסף מכיס אחד לאחר, אבל אין רוח. והוא שם לעצמו מטרה להכניס לאנשים רוח. "תאמין לי, אם הייתי מגלה שמישהו אחר כותב את הספר הזה הייתי מפסיק מחר, אבל יש צורך בספר הזה בעולם. אז אין לי ברירה אלא לכתוב אותו." אגב מסתבר שזו פואמה של 200 עמודים, אותה יש לקרוא בקול רם, כי למילה יש משמעות כשהן נגות ממש. וכשהוא אומר את זה הוא משתמש בביטויים ששמעתי קודם אצל הבעש"ט ואצל רבי נחמן. הוא כזה חסיד הבחור הזה, רק שהצדיק שלו הוא הוא רודולף שטיינר.

אחרי הפגישה שלנו אני שולח לו אתר שמופיעה בו התורה בתרגום לאנגלית וגם הקלטה עם הקראה של בעברית. אם יש משמעות לאופן בו מילה נהגת, כדאי שלא יאמר השמשים, עם כל הכבוד. וגם תרגום לאנגלית של גילוי וכיסוי בלשון של ביאליק. הוא עונה לי בצורה פורמאלית ואני חושש שהוא חושב שאני מנסה להחזיר אותו בתשובה. אבל כבר למחרת הוא הספיק לקרוא את ביאליק וכמובן שהוא חולק עליו . וביום שאחרי הוא עוצר אותי שוב לשיחה מעבר לגדר, כי בעצם המאמר הזה גרם לו להרבה מחשבות. ואני שוב לא יכול להפסיק לצחוק ממנו. בפעם הבאה אני כבר עולה אליהם לקפה.

ביום שאחרי הבחירות יהדות הגולה נראית נוצצת

אני רואה מעבר לחלון בסוכת הגננים שאיש הרוח מעשן בחצר, אבל לא בא לי לצאת לדבר איתו. אתמול בערב מיכל ואני רבנו. בדרך כלל אנחנו רבים אחרי הבחירות. אנחנו עצבניים. היא מפחדת ואני מיואש. לא שאני חושב שמשהו ישתנה, לא מהממשלה אני מיואש, אלא מהחברה הישראלית שבחרה בה. נמאס לי ממנה. אך עול הזהות והשייכות התרבותית לא נותן לי להשתחרר. כמו הקאופמן הזה שיכול לספר שהוא "בא ממשפחה יהודית" אבל הוא יהודי עד העצם. והוא יכול לכתוב בדנית ולרפרר לדנטה והוגים ימי-ביניימים אבל המילים שלו הם רבי נחמן לעילא ולעילא.

גרשום שולם כתב ש"אלוהים לא ישאר אילם בשפה בה השבענו אותו לחזור לחיינו" ושהשפה העברית טומנת בתוכה את המיסטיקה והמשיחיות ולבסוף היא תתהפך על מחדשיה ותחיה את המשיח. כנראה שהוא צדק והפונדמנטליזם חבוי בה. ש'הלכות המלך' של הרמב"ם ו'גזל הגוי מותר' של התלמוד וחלומות הגאולה של חמש מאות דורות, מתפרצים מכל מילה בה. כמה עוצמה יש במילה הזו "ירושלים". לפחות כמו בשמשים והארץ. 

לאחר הבחירות והמפגש עם איש הרוח של הלסינגור אני תוהה -אולי הקיום היהודי הנקי ביותר הוא היהודי הגלותי? האם זו אפשרות מתקבלת על הדעת? שהרוח היהודית נשמרת רק אם היא לא מטמאת בכח ובחומר? יתכן  שהטקסט היהודי החשוב ביותר אינו תקציב המדינה? 

אולי הקיום היהודי האמיתי הוא בגולה וכמו שהיהודי החילוני האולטימטיבי הוא דתל"ש, היהודי המתבולל הוא האינטלקטואל היהודי האמיתי. הרי היהודי הגלותי האוניברסלי הוא פסגת האינטלקט המערבי, מספיק לחשוב על  לאונרד כהן ובוב דילן, מארקס ושפינוזה ואיינשטיין, ונילס בוהר והיינה וקפקא ופול סימון ופול אוסטר, לוינס ואריך פרום וולטר בנימין ובערך כל אסכולת פרנפורט ועוד רבים וטובים. אה, וגם הרצל. כן גם הרצל.

אבל הוא גם טועה, איש הרוח. אין מקום לרוח בפוליטיקה. הרוח לא מצילה את הפוליטיקה מעצמה. היא רק יותר מסוכנת. לרב קוק היתה רוח, ומי הם ממשיכיו? בן גביר וסמוטריץ? לעובדיה יוסף היתה רוח ומי הם ההולכים בדרכו? מצד שני פוליטיקה בלי רוח זה לגמרי ביבי ולפיד. אז מה עדיף? 

אולי נגזר על איש הרוח לחיות תמיד מחוץ לעולם המעשה. ליהודי להיות תמיד גולה בעולם הזה, עולם החומר, עולמא דשיקרא, והנה שוב השפה היהודית מתהפכת עלי ומימרות חסידיות על העולם הבא וגאולה יוצאות מבין שפתי. אני מוגבל בדרך החשיבה שלי לשפה ולתרבות בה גדלתי. מדבר את שפת החומר והיום-יום עם הקולגות הדנים, לא יכול לדבר ערכים אלא עם בני העם שלי. 

אני חופר והולך במחשבות האלה בדרך. אומר לעצמי שאחזור הביתה ואכתוב מניפסט לשמאל האבוד. חברים, הגיע הזמן לוותר על המדינה. נקים לעצמנו מדינת רווחה רק למי שרוצה, עם אוטובוס בשבת, וחופש וכו'. משלמים דמי חבר לפי אחוז מהכנסה ומקבלים את השירותים. והיא תהיה מלכ"ר וכל תשלום פטור ממס וככה לא נצטרך לשלם מס למדינת ישראל, ממנה ראוי לפרוש. זה לא עוזר לי. אני עדיין בין יאוש לדמעות וכעס.

כשאני מגיע לגן, עדן עצבנית. היא רוצה לשחק אבל קשה לה להחליט איפה. אנחנו מגיעים למסקנה שגן השעשועים של האורות הוא הטוב ביותר. שכחנו את הקסדה לאופניים בבית, אני מנסה לשכנע אותה ללבוש את שלי, היא לא רוצה ובוכה. אחרי כמה מהלכים היא מסכימה, כי את הקסדה שלי אפשר ללבוש על הכובע עם הפונפון. בדרך הקסדה זזה או שהיא חונקת אותה וכל רגע צריך לעצור והיא בוכה ואני מתעצבן. 

"טוב עדן מספיק. נלבש את הקסדה שלי בלי הכובע וזה מה יש."

"אבל אני רוצה את הקסדה שלי!"

"אי אפשר היא נשארה בבית"

"אז אני רוצה כובע, יהיה לי קר"

"תלבשי את הכובע של המעיל"

"לא רוצה!!!"

"זה מה יש".

היא בוכה וצועקת, אני מלביש לה את הקסדה על הכובע של המעיל, נותן לה מוצץ ומלמד אותה את השיעור החשוב ביותר באזרחות- מי שיש לו כח הוא הקובע. וגם את השיעור המתסכל של החיים- יש את הפנטזיה בה הדברים מסתדרים ממש כמו שרוצים, ויש את המציאות. אבל למעשה יש רק את המציאות. 

הפנטזיה היא עולם האמת, רק אם את מאמינה לשקרים של אנשי הרוח.

בשבוע שלפני הבחירות

סיימתי ספר שמציע פתרון למשבר האקלים. איזה שטויות. פתרון אין שם. אני הולך למצעד האקלים ויודע שכבר הפסדנו. המשבר בדרך. המשבר כבר קורה. הדבר היחיד שיעצור את המשבר הסביבתי הוא המשבר עצמו. האנשים לא ישנו את הכלכלה, או הפוליטיקה. ההון רוצה את המשבר. המדינה משרתת את ההון. בסדר, יש במצעד 30 אלף איש? צריכים היו להיות חצי מיליון. בעל הון אחד עם אינטרס בדלק פוסילי שווה יותר כח פוליטי מכל המפגינים כאן. ואולי בדנמרק צעדו 30 אלף, אבל בארץ אלפים בודדים. נכון יש עליה משנה לשנה, אבל איטית מדי. ומי מדבר סביבה בפוליטיקה בארץ? אף אחד. המדינה רק משרתת את בעלי הכח, ולנו אין כח. אז למה באתי למצעד? לעשות מה שאפשר, מה אפשר לעשות?

אחרי שאני מנסה לשבור את רוחו של דיוויד החיובי עד אינסוף, הוא אומר לי שעוד מעט נפגוש את אחד מהחבר'ה שהתנדב לעזור בארגונים. טוב, אני אומר לעצמי, אנסה להראות פחות שלילי לידו, בכל זאת, מבחינתם זו הצלחה. אני מסתיר את הייאוש ומפרגן מאוד. בסוף כולם חוזרים הביתה, דיוויד עולה על מטוס לסקוטלנד לפגוש את המשפחה. מזיזים לשעון חורף והשמש שוקעת מוקדם מאוד.

ואולי הייאוש עמוק יותר

בערב שאחרי הבחירות שוב מיכל ואני רבים. אני כבר לא זוכר על מה. אני משכיב את עדן לישון וחושב על הביקור בארץ וכבר יוצא לי החשק. אין לי מאיפה לגייס כוחות חיוביים. אולי זה כי חטפתי יותר מדי מכות מהחיים, אולי זה כי השמש כבר כל כך חלשה. אני טיפוס סולארי. אני לי מאיפה לגייס כוחות. 

"תשמעי," אני אומר למיכל "הבחירות האלה הקדימו לי את דיכאון החורף. כדאי לך להתרחק ממני עד אפריל, אנרגיה טובה לא תצא מכאן". 

כן, היא רצתה להכין את הבית לחורף, שיהיה יותר "הוגה", נעימי כזה. המחשבה על עוד דברים בבית רק מעלה לי את הסעיף. אני מתאפק. עזבי אל תציעי לי פתרונות, זה רק מעלה לי התנגדות. 

אבל בכל זאת אנחנו מסתכלים באינטרנט על מנורת UV. אני שומע מוזיקה נחמדה באוזניות ומכין מרק אפונה ושותה את האוזו שנשאר. אני יושב לכתוב את המכתב הזה.

בלילה שאחרי הבחירות התחילה ההתמודדות עם החורף.