פרק 30: אושפיזין

אורחים

ספטמבר הוכתר כחודש הביקורים. זה התחיל עם משלחת של ראשי רשויות הניקוז בישראל שבאו ללמוד מהתקדים הדני. לאחר מכן המשפחה של מיכל וחברים. כל אורח לוקח אותנו לסיור מסוג אחרואני משפר את המפה הקטנה שעשיתי עם נקודות שאני אוהב בעיר. מיכל מבלה לילה בארהוס במסע בעקבות תקדימי ניקוז, את המשפחה שלה אנחנו לוקחים לסיור בהלסינגור, טירת המלט ואטרקציות תיירותיות. אבל את חן ומיכאל לקחנו לתקדימים אדריכליים ואתרים שעוד לא ביקרנו בהם, כי כמה פעמים ברצף אפשר לבקר בכל מקום. האמת שגם כשהמשפחה שלי ביקרה היא קיבלה סיור אחר, הורי זכו להרבה ביקורים במאפיות ושכונות יחודיות על המים, יסמין ודור לשוטטות מותאמת תינוקות. אין סיור קלאסי שלקחנו את כולם וכל ביקור הוא הזדמנות לחוויה אחרת של העיר.

אני זוכר ביטוי ששמעתי כילד, לדעתי מקורו ביידיש- "דג ואורח מסריחים אחרי שלושה ימים". בלי להעליב את האורחים, באמת כיף שאתם באים, אנחנו נהנים להראות לכם את העיר, נהנים מאוד לדבר פנים בפנים ולשמור על קשר. שיחה עם מישהו שהוא חבר ותיק, ועוד בעברית, היא לעין ארוך יותר מעניינת ומהנה מהשיחות עם החברים החדשים. אבל ביקור של כמעט שבועיים ברצף משאיר לנו מעט מאוד פרטיות, ומשנה לנו את השגרה. איך אמר אבא של אחד החברים ששב מביקור מולדת - "אני שמח פעמים כשאתה בא לבקר- כשאתה מגיע וכשאתה הולך". עדן מאוד נהנת, אבל הצד האנטיפטי שלי מחכה לסתם יום שבת שאפשר לנוח. זה משהו שהחיים בחו"ל מכתיבים- אם אתה פוגש מישהו, זה להרבה מאוד זמן. כל מפגש הוא יותר אינטנסיבי, ופתאום הוא נגמר ושוב לא נתראה המון זמן וזה מרגיש שזה לא היה מספיק. על כל כך הרבה דברים לא דיברנו, לא עשינו, לא ראינו, ונצטרך לחכות עוד שנה. אז איך פתאום נפרדים עכשיו?

המשלחת 

ראשי רשויות הניקוז בישראל ביקשו מגוף שמנסה להנחיל חשיבה אגנית הוליסטית לפתרונות הניקוז בארץ, לקחת אותם לסיור בדנמרק. ממש במקרה עובדת שם אדריכלית נוף מוכשרת שלומדת בימים אלה תואר שני בקופנהגן. כן, זו מיכל. ובדיוק הם צריכים מישהו שיסגור כמה פינות לוגיסטיות, וממש במקרה יש אחד שם בקופנהגן שמכיר כל מה שצריך ואלוף בלוגיסטיקה. טוב, זה לא באמת מתאר אותי אבל ככה מכרנו להם את הסיפור וסידרנו לעצמנו עוד הכנסה נחמדה מהצד, ולמיכל קשרים בתחומי הניקוז בארץ ובדנמרק. לא מזמן חברתי למדריכת התיירים המקומית והתחלתי להדריך סיורים בעברית בעיר ולקחתי גם אותם לסיור גדול ומכניס עבורי. חבל שבזמן שהסתובבתי במרכז העיר נגנב לי הטלפון ושוב ערער את מאזן המזומנים החודשי.

הסיור עם המשלחת היה מעיר עיניים, עבורם ועבורי, וראוי שהציבור בישראל ידע מי הם האנשים האמונים על ניקוז מי השטפונות שלו. ציפינו לחבורה של בירוקרטים אפורים, מהנדסים שמרנים שמעוניינים רק בטכנולוגיות תשתית כבדות, נתונים יבשים על ספיקות ועוד מילים שאני לא מבין, ובעיקר פקידים עייפים שממש לא מעניין אותם חדשנות. הופתענו, לפחות אני. האנשים האלה מחויבים מאוד לתפקידם. פגשנו אנשים שממש רצו ללמוד, הסיור אתגר אותם מקצועית ואינטלקטואלית. הם היו סקרנים לסיור על התרבות וההיסטוריה הדנית, לפתרונות ניקוז בעיר, לגישות חדשניות מסוגים שונים והיו נלהבים ליישם אותם בארץ. הם התרגשו עד מאוד לפגוש אנשי מקצוע ברמה גבוהה, במיוחד את מהנדס הניקוז של העיירה ויילה, עיירה שגובהה נמוך מוגבה פני הים, ובעוד מי התהום מאיימים להציף אותה, מתנקז אליה גם נחל. עיר בלתי אפשרית מבחינה ניקוזית, שמהנדס יחיד עובד שנים למצוא את הדרך להציל אותה משטפון. הם יצאו מעריצים  של האיש הזה. אני מדמיין את איש הניקוז ההוא, בעל מקצוע גאון בתחומו, אבל אלמוני, ולפתע, לעת זקנה, מגיעים חבורה של אנשי מקצוע מארץ רחוקה ומגלים את גדולתו. ממש תשתית לסרט מרגש.

מהנדסי הניקוז התרגשו ולמדו, וגם יצאו כל ערב לפאב, מה שלדעתי חשוב לא פחות. הם לרב עובדים לבד, וכאן הם יצרו קשר עם העמיתים שלהם, פיתחו דיונים מקצועיים שהעשירו אותם וחיזקו את הגאווה המקצועית שלהם. אגב, גם הרגולטורים שלהם ממשרד החקלאות הצטרפו ובמקום לראות בהם מכשול, הם התחברו וראו בהם עמיתים למטרה המשותפת. באותו זמן מיכל גם יצרה קשרים עם האחראית המקצועית על הניקוז במשרד החקלאות. מבחינת מינגליג ונטוורקינג- הסיור היה מקפצה מעולה והצדיק את מה שמיכל טענה לפני שטסנו- התואר השני יעלה אותה ליגה. באותו הזמן היא מפתחת קשרים עם המחלקה האסטרטגית של עיריית תל אביב וזוכה למלגת הצטיינות באוניברסיטה שתזכה אותה באותו מימון לו זוכה כל סטודנט דני. גיים צ'יינג'ר רציני לתזרים המזומנים שלנו.

באותו רגע עוד לא ידעתי שהיא הולכת לקבל מילגה. וגם היא. אז אני הולך לקנות טלפון חדש. מסתבר שסצינת הטלפונים הגנובים חזקה מאוד בקופנהגן ובזמן שהטלפון שלי עשה את דרכו לפרברים, החנויות בנורברו שופעות טלפונים גנובים, או "משומשים ללא כל תקלה". עלאק. אז החלטתי לא לתת יד לכלכלת השוד ולקנות טלפון חדש- מה הפרמטרים? קטן, זול, בטריה מאריכת ימים. הוא מציע לי משהו של נוקיה, נשמע בסדר. 

אוי לא! איזה טלפון זוועה. שבוע חיכיתי שישלחו לי סים חדש כדי לגלות שקניתי את הטלפון האיטי בעולם. אפליקציות קורסות, מסך שחור עולה בכל פעולה, ואחרי שבוע, עם תמונה אחת בגלריה, כבר 98% מהזכרון מלא. אני מחליט לקנות טלפון קצת יותר טוב, ומרגיש את הכסף נוזל. מתפשר על הגודל, כבר לא יודע במה לבחור, מתייסר על כל הזבל שאני מייצר, ומאבד קשר עם העולם. הסים הישראלי אבד ונותק. לכמה ימים יש לי עוד ווטסאפ על המחשב, עד שהוא מתנתק. אי אפשר למצוא אותי מישראל. טלפונים שהכנסתי לאחרונה לאנשי הקשר נמחקו. אנשים מפעם לא יכולים לתפוס אותי, עם קשרים חדשים קשה לי ליצור קשר.

מדהים איזה אפקט יש לאובדן הטלפון על היומיום. ההרגל לבדוק האם מחפשים אותי בווטסאפ חסר משמעות. הסידורים שהייתי עושה ברכבת נעלמו. מצד אחד אני הרבה יותר חופשי וגמול, מצד שני אני קצת מחוץ לקצב וההתנהלות של העולם, דווקא כשאני אמור להיות איש הלוגיסטיקה של סיור אנשי הניקוז.

לא בפעם הראשונה

ואם כבר בניקוז מדובר, אחת התופעות המעיקות של האקלים הדני הוא שבר ענן פתאומי. באמצע יום סתווי בהיר יכול להגיע שבר ענן מאסיבי שנמשך כמה דקות אבל מרטיב אותך כהוגן. לרב התחזית לא תדע לצפות אותו. עכשיו אני בבית, כשעדן משניצה ומיכל לקחה את החברים לראות אתרי ניקוז יחודיים שאולי היא תחקור בתיזה שלה, ופתאום - שבר ענן. מעניין אם הם יחזרו ספוגים. בשנה שעברה שברי ענן כאלה מנעו ממני לצאת מהבית. היום יש לי מעיל גשם טוב, ומחכים לי בעבודה בגדים להחלפה. אז כשבדרך לרכבת אני נרטב עד לעצמות זה לא כל כך מטריד אותי. ההבדל בין לחוות דברים בפעם הראשונה לשנייה הוא עצום.

כשהמשפחה של מיכל היו כאן לקחתי אותם לסיור בהלסינגור, העיר בה אני עובד. אחרי שקארסטן ולוטה הכירו לי כל פינה בעיר והרעיפו עלי סיפורים והמלצות, אני יכול להדריך שם סיור כמו מקומי. האמת, אני נהנה ממש, אני אוהב את העיר הזו. היא יפה, יש בה מוזיאונים מסקרנים, שוק אוכל חמוד, אתרים ארכיאולוגיים מדהימים ואפילו שיפוע. העיר בנויה על גבעה עם נוף. שזה ממש נדיר בדנמרק. לצד כל זה, אני לוקח חלק באחזקה של הגינון בה, אני מטפל בה, היא קצת העיר שלי. לוטה השוותה את זה ליחסים בין השועל לנסיך הקטן. 

זה גם הבדל בין שנה ראשונה  לשנייה. עכשיו אני באמת מכיר את האיזור הזה של דנמרק. אני פוגש במקרה מכרים ברחוב, אני מכיר את האטרקציות הבאמת מעניינות, המקומות השווים לאכול, סיפורים שמתחברים לתמונה רחבה- איך דרך המלך היתה בעצם רק של המלך ואסור היה לאף אחד אחר להשתמש בה, אבל איך לאחר הרפורמציה, כשהמלך הלאים את הכנסייה, שהחזיקה 30% מאדמות דנמרק, המלכים התחילו להבין שהם צריכים גם לדאוג לאזרחים. במיוחד בתחומים שהכנסיה מלאה לפני כן, כמו דאגה לעניים. ומכאן קל לראות את הדרך למדינת הרווחה. או איך העשב הזה שמכסה כל פינה הוא כשות, התבלין שהביאו הנזירים הקתולים כדי להכין בירה, והפך למין פולש. ושהבירה בכלל היתה בשביל לטהר את המים המזוהמים בערים הצפופות עד שבא יעקב יעקובסון והוכיח שאפשר לעשות בירה טעימה. הוא קרא לה על שם בנו- קארל, וזו קארלסברג, אחת החברות הגדולות והעשירות בדנמרק. ועוד סיפורים משתלבים זה בזה ואם בהתחלה הרגשתי שאני לא מבין בכלל איפה אני, עכשיו השאלות ששאני שואל הרבה יותר מורכבות וכבר אני מסוגר להכיר את המקום לאחרים ומתאפק לא להפוך כל הליכה לסיור מודרך. 

כשקמיליה, אמא של מיכל, היתה כאן באחת הפעמים הראשונות לקחתי אותה איתי לסיבוב סידורים בנורברו. שיא הסיור המודרך דאז היה ביקור אצל הירקן הכורדי שאני קונה ממנו טחינה. הם הצליחו איכשהו לדבר בשברי השפה הכורדית שהיא זוכרת מהמושב. בביקור האחרון התקשר אליה אחד האחים שלה ושאל מה שלום הירקן הכורדי. אני לא ראיתי אותו כבר כמה חודשים טובים, ונסיעה לירקן זה לא אתר חובה למבקר בעיר, בטח לא יותר מפעם אחת. מה גם שלרב יש שם ירקן אחר, שלא כל כך רוצה לדבר איתי.  ודווקא בשבוע שקמיליה ביקרה הירקן הכורדי חזר לעבודה וכשנסעתי לקנות טחינה ודיברתי איתו בערבית שבורה הוא שאל מה שלום חמתי ואמר לי למסור לה ד"ש. 

לפעמים אי אפשר להאמין לצירופי המקרים האלו, אבל ככה זה קרה.

ההופעה

את גל הביקורים נעלו חברות של מיכל שבאו לראות הופעה בקופנהגן. של מי? קנדריק לאמאר. כן, אותו ראפר שגיליתי השנה, ולאחר מכן הוא הוציא אלבום שמתעסק בטראומה הקולקטיבית של השחורים באמריקה ולקח אותי למסע התמודדות עם הטראומה הקולקטיבית הישראלית. אז ברור שאני הלכתי איתם ומיכל נשארה עם עדן. 

בכניסה להופעה של קנדריק פגשתי מישהו שאני מכיר, הוא מנהל את מחלקת הירקות באחד הסופרים בהם עבדתי באינפרם. קוראים לו מוסלם, והוא ערבי ממאלמו. הנה אנחנו מפטפטים בתור, ישראלי שחי בדנמרק ועיראקי שחי בשבדיה, בדרך לראות זמר ראפ שחור מאמריקה בהופעת ענק, עם קהל של צהובים שצעירים מאיתנו ב10-15 שנה.

עדן נהנת מאוד מחברתן של שלוש הבחורות ומרגיש בחבורה של הבנות. הן רוקדות יחד וצוחקות. וכשהן הלכו, אחרי כמה ימים של כביסות וסידורים חזרנו לשגרה. לא הופעות ענק ולא ערימות של מזוודות, לא טיולים מי יודע מה, פשוט השגרה שלנו. שבאופן מוזר, אפילו שכל כמה חודשים אני מחליף עבודה, יש שגרה. השגרה שלנו, שלמרות שהיא בדנמרק, והיא כמו מסע גדול וארוך, גם למסע יש את השגרה שלו, ולנו יש את השגרה שלנו. בלי חגים ובלי אורחים.

"אבא", עדן שואלת אותי, "איזה יום היום?""יום שני , מתוקה."

"והיום הולכים לגן?"

"כן, היום הולכים לגן"

"ואבא, איזה אורחים יבואו עכשיו?"

"אף אחד"

"אז מתי יבואו עוד אורחים?"

"עוד הרבה הרבה זמן."