עול הזהות

באחד מסיפורי "סינבד המלח" מסופר על זקן המבקש מן הבחור הצעיר להעבירו את הנהר. הבחור מרכיב את הזקן על כתפיו, חוצה במים ומגיע לגדה השנייה. אך בעלותו לחוף - אין הזקן מרפה ממנו, אלא מהדק את אחיזתו בצווארו, וממשיך לרכב עליו ככל שתחפץ נפשו. אם החלטת להרכיב על כתפיך את היהדות והציונות - מה אוכל לעזור לך. אתה עצמך בוחר בגורלך. פרוק מעליך את ציונות ואת היהדות - ולא עוד תיחנק בהן.

יונתן רטוש

דווקא כאן הישראליות רודפת אותך בכל פינה. אנחנו גרים בשכונה של המהגרים. השאלה "מאיפה אתה" נשאלת כל הזמן. גם אם לא ישירות, הרוקח מזהה את הכתב. הערבים מסתכלים במבט חשדני או לא אוהד. על אחת המכוניות יש קונטור של מפת ישראל. כל סמול טוק משווה בין מה שכאן למה שיש בבית. ישראלית שנשואה לאו"מניק מזמינה אותנו לארוחת ראש השנה מוקדמת. כל האורחים פרט אלינו זוגות מעורבים שרק בן זוג אחד ישראלי, והיא מסבירה את המנהגים בגעגוע לצד התנצלות וביקורת. אם לא הייתי פוגש אותה בקופנהגן הייתי בטוח שהיא גרה ברחביה ומנויה לעיתון הארץ ומצקצקת על המצב. בדיוק כמו שהיא עושה כאן כשהיא כבר 4 שנים בקופנהגן. 

אם כבר אני חי בחו"ל , תנו לי את האנונימיות. שלא יבינו ברחוב באיזו שפה אני מדבר. שלא יזכירו לי בכל רגע את הכיבוש, את התשתיות העלובות, המופרטות, את אי השיוויון, את החמסין. אם כבר סקנדינביה, תנו לי אוויר צפוני קליל ומערכת סוציאלית ובלי דאגות. בארץ לא דיברתי כל כך הרבה על החברה הישראלית כמו כאן. ובטח שלא שיחות שטחיות כאלה שצריך להגן בהן על ישראל.

בגן היהודי היה מקום לעדן. ושמענו המלצות ויש שם גם כמה ילדים שמבינים עברית. באנו להתרשם, הגן מהמם, חצר ענקית עם צמחים אמיתיים ואחלה מגלשה. אבל התמונות של ילדים קטנים עם כיפה עושה לי חוסר נוחות. והשוטרים בכניסה וגדרות הברזל… כל הפארנויה הזו עושה לי בחילה. הגנים האחרים מטיילים ברחוב ורק הגן היהודי מוקף חומות של פחד. המקום היחידי שראיתי בו חיילים היה בכניסה לבית הכנסת.

מה אני צריך את כל הפחד הזה? את הפוסט טראומה היהודית הזו? הוזמנתי לארוחת חג בצהרי ראש השנה בבית הכנסת. בחוץ המאבטחים מתחקרים את מטרת הכניסה שלי והאם אני באמת מישראל. בפנים קייטרינג כשר וקר. יושבים שם חבורה של דודים זקנים ומשפחות עם ילדים. אני רואה את כל היהודים הגלותיים האלה דרך העיניים האנטישמיות של יהדות השרירים הציונית: התלתלים הדלילים, הכרסות העגולות, העור הדק והחיוור. למה לא יכולתי להוולד מאורי, לרקוד ריקוד מפחיד לפני משחקי רוגבי ולרוץ עם סירות לים במקום לשבת עם חבורה של תלושים מפוחדים מאחורי חומות ולאכול אוכל קר ותפל?

עדן משחקת לצד הילדים בגן השעשועים של בית הכנסת ואני מרגיש כאן כמו שאני מרגיש בכל בית כנסת. משועמם. לא שייך. עם הילדים הבלונדינים שמדברים דנית זה עוד יותר קיצוני. כולם נחמדים אלינו. לעדן בורח פיפי. אני מת לברוח. לברוח מבית הכנסת, מהיהודיות, מהישראליות, מהזהות הישנה והלא רלוונטית הזו ולהוולד מחדש. מה שהיה מובן מאליו וחסר חשיבות בישראל דווקא בגולה נהיה מרכיב מרכזי בתקשורת עם הסביבה, והאני מצטמצם אליו, דווקא כאן כשהוא מרגיש לא מחייב.

ביום שישי בבוקר המקרר שלנו כבר כמעט ריק. אני ועדן הולכים לסופר. היא מאוד שמחה כי יש שם עגלות קטנות בגובה שלה והיא יכולה לאסוף ולקחת את המוצרים בעצמה. אני קונה יין ופטריות עונתיות ושותף גם כן להתרגשות. הסופר עדיין די ריק מאנשים, בקופה בחור שחום ומנומנם מקבל אותנו בסבלנות. כשאני נפרד ממנו בסוף הקנייה אני מנסה להזכר מה זה הדבר הזה שאומרים כשנפרדים. יש כאן איזו התרגשות,  נו, מה ברכה מתאימה לרגע הזה?

אה כן, שבת שלום.