פרק 18: לא מצאתי שם מוצלח לפרק הזה.

אושר

"האושר הוא כמו הליכה על חבל. יש רגע שאתה יכול לאחוז בשיווי המשקל הזה של האושר, אבל אז הוא נאבד, אתה מחליק וצריך להרים את עצמך מחדש. במבט לאחור אתה זוכר את התמונה הזו של האושר, אבל זו נוסטלגיה. האושר הוא לא תמונה סטטית, הוא תמיד רק רגע של איזון."

משהו כזה בערך אמר הסופר למראיין בתוכנית בוקר על נוסטלגיה שדיויד אוהב לשמוע ברדיו הצרפתי. ויש בזה משהו. 

ביקור הורים

ההורים היו אצלנו, סיימנו כיכר לחם וחבילת לקס כל יום (בעיקר אבא שלי, שכבר מצא מתכון ללחם שיפון דני ובילה בכל המאפיות החשובות בעיר, בחלק מהן פעמיים). פתאום לצאת לטייל עם מי שבא כתייר מאפשר לי לראות את העיר אחרת. היה קר אבל בכל זאת הלכנו לטייל בפארק היפה בנורברו, ואיך שיצאנו מהרכבת התחתית התגלה לנו שהכל מושלג. זה היה מהמם, ולהכנס למאפייה לאכול מאפי שמרים מתוקים זו הוגה אמיתית. או למשל לתפוס את המעבורת הקטנה שנוסעת בין האיים של קופנהגן ולגלות שכונת תעלות מהממת (שמיכל אומרת לי שהיא הציעה שנגור שם ואני לא רציתי ובהתחלה אני מנסה לשכנע את עצמי שהיא לא באמת שכונה טובה ובסוף אני מתבאס שהייתי יכול לקפוץ מהמרפסת לים הצלול הזה, בימים הבודדים בשנה שלא קר מדי).

בספר "חיי אליקום" של בנימין תמוז, הדמות הראשית מתפלספת על המחשבה מה היא עיר יפה. הוא אומר שעיר יפה היא כזו שאתה סקרן לראות מה מסתתר מעבר לפינה הבאה. אני לא זוכר אם הוא אמר שתל אביב בה הוא גר יפה לפי המבחן הזה או לא, אבל קופנהגן בהחלט כן. וגם במובן הקלאסי. 

רוסקילדה

כשעבדתי בJYSK היה שם בחור אחד מהילרוד שעבר לא מזמן לקופנהגן. הוא סיפר לי איך הרבה תיירים באים לראות את הארמונות שיש ליד העיירה, ושאל אם נסעתי לשם. אמרתי שלא, המקום היחיד בדנמרק שראיתי מחוץ לקופנהגן עד אותו היום היה הסביבה של רוסקילדה. "רוסקילדה, מה יש לך לחפש שם?" הוא שאל מופתע. היום, כשכבר יצא לי לראות את דנמרק אין לי ספק שהוא אמר את זה מתוך לוקאל פטריוטיזם בלבד. הילרוד עיירה משעממת להחריד, שהצעירים בה מעבירים זמן נכבד מחייהם ברכבת לקופנהגן. ברוסקילדה יש כנסיה ענקית שזכתה למעמד של אתר מורשת עולמי של יונסקו, ועוד הרבה מבנים יפים בלב העתיק שמקיפים את הסופרמרקט אליו אני נוסע. יש לידה גם פיורד קטן ויערות. אפילו יש בה פיצריה מצוינת. 

הסופרמרקט של רוסקילדה נראה כמו פריק שואו בקרקס. יש שם גמד וגיבן, בחור על הרצף האוטיסטי שרק מנקה סלים, עובד מבוגר שחולה במחלת העליזות ואנשים שכאילו יצאו מסרט של האחים כהן. וגם את מרסל האחראי על מחלקת הירקות שלדעתי סובל מOCD . מרסל כל כך אוהב לסדר את המחלקה שלו, כל שבוע הוא משנה את הסדר. אפילו האסיסטנט שעובד איתו שם כל יום לא יודע איפה הבזיליקום נמצא. יום אחד הוא חושב שזה רעיון מבריק להעמיד אותו ליד העגבניות, וביום אחר הוא נותן לו מעמד כבוד משל עצמו וביום שלישי הוא מפוזר בארבע מוקדים שונים. 

אבל העניין העיקרי ברוסקילדה הוא כמות כפולה של עבודה- שתי חממות, המון ארגזים. אני חייב לסיים היום מהר כי הימים האלה בפרברים ממש ארוכים מדי. אני נחוש להיות מהיר, אבל מה אעשה כשאישה מבוגרת פונה אלי בדנית עם שאלה? כמובן שאני אומר שאני לא מבין דנית ומנסה לחזור לעבודה בנימוס, אבל האנגלית שלה מצוינת והיא מנסה להסביר לי מה הוא הצמח שהיא מחפשת, לפני שנים היא גידלה אותו בגינה שלה, היא כבר כמעט בת 90, באמת? כן, בת 89! כל הכבוד, לא הייתי מנחש, פעם היא היתה עושה פילינג אבל עכשיו היא מוכנה שיראו את הקמטים. ברוך השם נפטרנו ממנה ואז מגיעה אישה עם פרצוף חמור סבר- זה יפה מאוד מה שאתם עושים. תודה. חשוב לשמור על העולם שלנו. נכון. כל הפלסטיק הזה הוא פשוט מזעזע. הופ, לחצת על נקודה- כן זה באמת הזוי שעוטפים שני פלפלים בחתיכת ניילון המיותרת הזו, הכל ארוז, אני אומר. ואז היא מתחילה סיפור- אבא שלה נלחם במלחמת העולם השניה נגד הנאצים, לא בצבא, במחתרת, נו איך קוראים לזה באנגלית (לא משנה, הבנתי אותך תתקדמי), והיום שוב העולם, איך לומר, לא יציב. כן… אתה יודע, היא שוב מתחילה, אתמול ישבנו בארוחת ערב והנכד שלי שאל את סבא שלו, כלומר בעלי, סבא, האם יכול להיות שתהיה מלחמה בדנמרק? והוא ענה שכן. עברה בי צמרמורת.

תסלחי לי גברת (אני חושב לעצמי) אני לא מרחם עליך. גם הסבים שלי היו במחלמת העולם השנייה, אבל לא במחתרת, במחנה ריכוז. הבת שלי לא תשאל את סבא שלה אם יש סיכוי שתהיה מלחמה בישראל, היא עוד לא בת שלוש וכבר ברחה מטילים למקלט. לפחות אצלנו לא עוטפים של שני פלפלים בחתיכת ניילון שאי אפשר להשתמש בה שנית. 

אבל כן, חשוב לשמור על העולם שלנו, וזה מאוד יפה מה שאנחנו עושים. להתראות.

עבודת פרך

פעם שאלו את הילד של מי שהיה הבוס של מיכל במה אבא שלך עובד, והוא ענה- בפרך. היות ואבא שלו היה אדריכל ועצמאי כנראה שזו היתה באמת עבודה קשה ומפרכת. אני רואה את מיכל יושבת בלילות לקראת תיק מכרז שהיא צריכה להגיש , גם כשהיא כבר חולה, ובאמת בקושי ישנה, וזו לכאורה חופשת הסמסטר שלה. זה קשוח, אבל האם זו עבדות, ומה היא עבודת פרך? חז"ל אומרים על הציווי לא להעביד עבד בפרך, שאסור לתת לו משימות חסרות מטרה רק כדי לטרטר אותו. בסופר באמר סנטר היה למישהו רעיון מבריק איך לסדר את כמות המשלוחים העצומה שהם קיבלו לכבוד החג. השיטה המוזרה שלו דרשה ממני הבאה אינסופית של מיכלי מים מהמטבח למחלקת הירקות, ולשפר את האילתור הבינוני שהוא עשה. באמצע העבודה אני מוותר- זו עבודת פרך מיותרת. אז אני רוצה לחתוך וללכת הביתה אבל שוב נופל עלי איזה קשיש נודניק, מה הולך כאן? לבחור הזה יש שיער לבן ארוך, ושפם לבן ארוך וזקנקן תיש קטן והוא סותם אוזניים ואומר לי משהו בדנית. שוב אני מנסה לנפנף אותו בתירוץ של אי ידיעת השפה, אבל הוא שולט גם באנגלית ומסביר לי על התופעה שממנה הוא סובל. צפצוף באוזניים, הרופאים לא יודעים בדיוק מה גורם לזה, קוראים לזה טנטון. כן אני מכיר, יש לי חבר שסובל מזה, אבל הוא ממשיך להסביר שזה כנראה מרעשים שהוא שמע בעבודה כשהיה צעיר יותר, היה שם רעש כמו של קונצרט רוק, יש את זה לרוקרים הרבה פעמים, הוא עבד בבית מטבחיים.

תשמע אדוני, אני לא מרחם עליך. אם כל מה שהקארמה סידרה לך משחיטה המונית זה צלצול באוזניים יצאת בזול. ואתה יודע מה, החבר שלי שסובל מזה צעיר ממך בשלושים שנה, והוא קיבל את זה מהפגזים של הטנקים, כן גם שיריונרים סובלים מזה. אז אני לא מרחם עליך ולא על הבחורה מרוסקילדה, קצת על מיכל שעובדת כל כך קשה, אבל היא הביאה את זה על עצמה, וגם על עצמי אני לא מרחם. 

לא מרחם, רק מקטר. העבודה קשה אבל אני ראש קטן, ואולי אני קצת חולה ואולי קר ממש גם באפריל, ואולי אני לא מצליח להשכיר את הדירה בחיפה ומרגיש שאני עבד שלה או של הבנק אליו היא משועבדת שממשיך לקחת משכנתא למרות שאין לי הכנסה משכירות. ואולי הכסף בורח ואני לא מצליח לעקוב,אולי אני רץ בדרגנוע היורד וכמה מהר שאני רץ אני נשאר במקום. ואולי החיים הם משטח חלקלק ודווקא אם ארוץ מהר מדי אפול. ואולי אני לא מבין את החיים למרות שאני כבר בן 36 וחצי, ועדיין אין לי מקצוע נחשק או הישגים משמעותיים בחיים, ואני עובד בעבודות דחק, ויכול להחליף אותי רובוט, ולא מחכה לי שום דבר מי יודע מה גם כשאחזור לארץ. אולי אני מריח את משבר גיל ה40 מתקרב וניצנים שלו מראים רמזים. אני לא מרחם על עצמי. רק מקטר. הרי בני ישראל עבדו בפרך במצרים, ואלוהים לא שם לב. טוב ברור, היה צריך לנהל את העולם, אני לא מתלונן. אבל רק לאחר שהם צעקו, הוא שמע והוציא אותם לחופשי, שנאמר "ונצעק אל אדוני אלוהינו, ויוציאנו"

אז אני ממשיך לצעוק ומקווה שבקרוב אהיה חופשי. 

*אחרי שכתבתי את הפרק הזה ענה לי חבר מהארץ. אחד עם חוש נבואי. אולי כי קוראים לו משה. הוא כתב שלא יפה שאני מתנשא על הזקנים האלה, הם באים עם חוכמת חיים והם מביאים איתם אזהרה שאני לא מוכן לשמוע. מבחינתי באותו רגע מלחמה בסדר גודל של ישראל בשנת 2021 היא דבר שאני מורגל אליו, מלחמות כמו באוקראינה לא קורות אצלנו. באותו רגע לא הבנתי, וכואב להבין עד כמה הם צדקו, ואיך לא שמענו את האזהרה.