פרק 15: הבל החן, שקר היופי.

בידוד

שלושה ימים אחרי שהתחלתי עבודה חדשה חליתי בקורונה. למיכל היתה סתם שפעת ולעדן לא ברור מה, כך או כך שלושתינו היינו חולים במשך שבוע וחצי וזה היה די מתיש. בסוף הבידוד הבית התמלא בחברים דמיוניים, עדן ישבה עם מיכל לשולחן והצביעה על הכסאות "כאן יושב חבר, וכאן תינוק, וכאן סבתא קמיליה, וכאן סבתא נעמי, אה לא… בעצם זה רק אני ואמא".

באחד הערבים עולה לי החום ואני הולך לרכון מעל הרדיאטור בחדר ומסתכל מהחלון אל הבניין שממול. כמה עצובים החיים הזעיר בורגנים הנשקפים מהחלונות. ברוב הדירות האנשים נראים לבד. אור הטלויזיה מרצד על הקירות. הם מנערים את הסדינים, מנקים את החלון, מוציאים בירה מהמקרר, הולכים הלוך ושוב מהמטבח לפינת האוכל. אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה. בדירה שבה מרבים לארח יש היום רק גברים. כנראה חברים שלו מאיזה קלוב, והיא צריכה להעביר איתם את הערב. לרגע הם מתגוששים, או רוקדים משהו שנראה כמו קונטקט ישבנים אבל רב הזמן גם הם באותה תנועה של מקרר - שולחן. עוד אורח מהמדרגות עולה ביעף ושוב נקטע עם ליל, של איש יושב ואיש עומד ואיש אוכל.

לחצי דקה משהו משתנה. בחלון צדדי האישה שעובדת במטבח רוקדת. האיש יושב תחת מנורה חמימה וקורא משהו, בטח את מוסף השבת. הרוח לוקחת פח זבל לטיול עצמאי במדרכה. וובר טעה כשאמר שפג הקסם מהעולם. עדין רב הנסתר על הנגלה, ולפעמים יש רגע מתוק כזה של פלא.

סופר מרקט אירופאי

אירמה היא רשת סופר מרקטים יוקרתיים. הכל שם נראה יפה וטעים ונפלא. זה כמו מעדנייה גדולה עם שפע של סופר מרקט, זה כמו סופר שהכל בו איכותי ומפתה, זה כמו ביקור בארץ השפע. אבל שפע אירופאי, שפע של איכות, לא אכול כפי יכולתך בבית מלון, לא אוטו גדול, אלא גרגרי קפה ומטחנה שתטחון בעצמך איך שאתה אוהב. יינות מכל העולם, עוגיות-מותג-הבית שהן ממש טעימות, לחם מחמצת ממאפיה שכנה, קמבוצ'ה בפחית, ירקות אורגניים ופטריות מיובשות ממיני סוגים. בכל סופר בדנמרק אפשר למצוא לקס טוב ויין מאיטליה, אבל רק באירמה* יש גם אננס וסנדוויץ' טרי ארוז וגם ארון שהוא חממה שמגדלים בה פטרוזיליה מסולסלת, בזיליקום, מרווה, עירית ועוד עשבים. פעמיים בשבוע הסופר הופך לבית אריזה ולמשך שעה מתמלא בריח של כוסברה טריה, כשהחממה נפתחת ועובד של InFarm אורז עשבי תיבול בשקיות נייר חומות. העובד הזה הוא אני. 

אני מזמזם לעצמי את סיימון וגרפונקל "Parsley, sage, rosmary and thyme" או "פטרוזיליה, your braking my heart" כשאני קוצר את העשבים, מנקה את החממה, שותל, אורז,מנסה לשמור על סדר, ולענות בנימוס שאני לא יודע דנית וגם לא עובד של הסופר ולכן אני לא יודע אם יש כאן גם סכו"ם. לא הייתי אומר שאני ממש לומד משהו על גידול הידרופוני או על חידושים בתחום המזון. גם לא הייתי אומר שהתקדמתי מעבודה של פועל פשוט למשהו מכובד, אבל לפחות צריך לדעת קרוא וכתוב בשביל העבודה הזו, וכשהראש בתוך הארון שומעים את המים זורמים ומריחים בזיליקום ונענע. ובין לבין אני רוכב על אופניים בעיר יפה, וסביבת העבודה שלי היא סופר מרקט אירופאי יוקרתי עם מכונת קפה ופירות יער.

הסופר הזה הוא התגשמות החלום האירופי. עוף חופש וביצים אורגניות וחלב שיבולת שועל. לקצב ההיפסטר יש שפם וג'ל או זקן ג'ינג'י (תלוי בסניף) והוא מלא קעקועים, ורב מנהלי הסניפים חייכנים. הכל עם חותמת של איכות ושל מוצר אקולוגי, זו אירופה בשיאה אבל מאחורי השפע והיופי עומד גם שקר. בואו נדבר על הבזיליקום. את הצרור שאני מגדל מוכרים ב10 ש"ח. בגלל המחיר אי אפשר למכור את החבילות הקטנות. אז בערך 20% מהגידולים נזרקים, במקרה הטוב זה מגיע למקרר שלי, אבל כמה פטרוזיליה וריחן אפשר לאכול? אז המון ירק איכותי מגיע לאשפה. זה אקולוגי? אילו גידלו במפעל את כל הירק הזה הרבה פחות היה נזרק כי התנאים היו יותר טובים, וגם ככה למעלה ממחצית מהתוצרת שלנו נשלחת בארגז ורק מיעוט מגודל בסופר. אז המשאית נוסעת ממילא, האם חסכנו הובלה? לא יודע. אז נכון, האלטרנטיבה של הדנים לכוסברה עם טעם היא יבוא מאיטליה וזה הרבה מאוד ק"מ של הובלה, אבל האם הדנים חייבים לאכול כוסברה? עד כמה שאני יודע היא לא ממש מייצגת של המטבח הדני, אבל הם קונים אותה והרבה. הירקות והפירות באירמה יפהפיים. דבר אחד אין להם- טעם. כן, המלפפונים שלהם ישרים מאוד, הצנוניות מבריקות וחלקות, הפטל מגיע גם בחורף, אבל אין להם טעם. הנה השקר- העולם מסודר וישר. אין מלפפון עקום, אין בזיליקום קטן עם מכות שמש. הכל ארוז, הכל זהה בגודל ובצורה. הכל נכון. 

גורדון כותב באדם והטבע: "בוינה, המהוללה בתור אחת הערים היותר יפות באירופה, יש אמנם הרבה רחובות רחבים, הרבה עצים וירק […] אבל דומה כי כל הטבע שנתנו לו פה זכות ישיבה, משמש כעין דיקורציה או כעין משחק על הבמה, ואין לו רשות להיראות לעין הבריות אלא כשהוא גזוז ומיופה על פי כל חוקי המודה האחרונה. ולמה אכחד? כאשר שאלני חברי, שהיה עמי ברכבת, בהתפעלות: “היית רוצה, שיהיו לנו ערים כאלה בארץ ישראל?” – התפרץ מלבי, בלי מחשבה קודמת, התפרץ בכוח ההרגשה המדכאה, שפעלה בי כל הדרך ושהתחדשה פה בכל תוקף: “לא!”, – “לא” שהגיד מה שהפה לא יכול להגיד אז. ויש אנשים בעלי מחשבה ורגש המחליטים, כי ערים יפות מגדלות אנשים בעלי נפש יפה! אולי יפות כיפי העצים הגזוזים, המשמשים דיקורציה לערים, אבל אין זה יופי של טבע." האמת, זה מרגיש שהאנשים כאן גזוזים כמו העצים וישרים כמו המלפפון.

מחוץ לעיר

מיכל יצאה לסמינר של שבוע בלימודים. יש להם לדנים קטע חזק מאוד של עבודת צוות. בעבודה הם יעשו ישיבות אינסופיות כדי לשמוע את דעתם של כל העובדים בכל נושא. את רב המשימות שלה באוניברסיטה היא נדרשת לעשות בצוות. לפעמים זה עובד טוב אבל לפעמים היא צריכה להרגיע את הילדות שחוטפות התקף חרדה מעבודה ללא ציון בקורס חצי סמסטריאלי ולהוריד לקרקע את הפילוסוף הגרמני ולגרום לבחורה המעופפת לעשות משהו, וכל אלה באותה קבוצה. האם אדריכלי נוף בדנמרק הם בעצם מנחי קבוצות? קשה לי להאמין, אבל ככה לומדים פה ולכן היה חשוב שהיא תקח חלק מלא בסמינר כולל לינה - אחרת היא לא תוכל להשתתף בערבי הגיבוש. יש לציין שהלינה היתה במרחק של 40 דקות נסיעה מקופנהגן והמרצה שחררה את מיכל רק לשני ערבים מהסמינר. מזל שאחרי יום אחד המרצה נדבקה בקורונה וחזרה הביתה. בינתיים אמא של מיכל באה לעזור לנו ושכרנו בקתה בכפר וניצלנו את זה לטייל. 

בבוקר יצאנו עדן ואני לראות את הזריחה (המאוחרת), היתה שורה של קלחי תירס מיובשים, וקרח על העשב, ועננים ורודים. השדות נמשכו עד האופק ויער קטן נטוע עמד עירום בקצה הכביש. זה היה נוף כפר אירופאי מושלם. אי אפשר לתאר את יופיו של החושך במקום הזה  ואת השדות הירוקים שמעבר להם הים. אז לא אתאר אותם. גם לא את הבקתות הקסומות עם גגות הזרדים מכוסי הטחב או האגם הקטן בכל עיירה. רק אספר על היער. היער הדני לא גבוה במיוחד ורובו נטוע. כן, אין באירופה כמעט יערות ראשוניים. אלה שלא נגדעו באלפי שנות חקלאות וב300 שנות תעשייה נחרבו בשתי מלחמות עולם. ושוב אני תוהה על היופי האירופי הזה, הסדר המושלם שמסתיר תחתיו אלימות רבה כל כך. אי אפשר להבין איך האנשים השלווים האלה, איך היבשת הזו שכולה איחוד וסובלנות (לאחיהם האירופאים) היתה לא מזמן היבשת בה הרגו זה את זה במיליונים. איך הציביליזציה שמובילה את התנועה הסביבתית וגורמת למדינות אחרות לאמץ תקנות של כלכלה מעגלית ומסי פחמן היא למעשה היבשת בה הטבע מופר בצורה החזקה ביותר. מצד שני, ברור איך הקולוניאליסטים האלה ממשיכים לרצות את הטובין של העולם השלישי בסופר שלהם.

ובכל זאת, כשבקבוק נוצץ של מיץ אלדלפלאוור קורץ לי ממקרר באירמה, כשברבורים שוחים בחוף הים, וגגות של נחושת בטורקיז ולבנים אדומות מוארות ביום שלא יורד בו גשם, ואני רוכב לעוד ריח של כוסברה ובזיליקום והצליל של המים, אני מודה שלא פג הקסם מהעולם.

*מצד שני יש לציין שרק אצל המתחרים שלהם, סופר היוקרה MENY יש באגף הירקות מסחטת מיץ תפוזים שאפשר לסחוט לעצמך מיץ טרי על הדרך, סבונים של אקובר, ובטח עוד דברים שלא העמקתי בהם כי הוא ממש יקר ואני לא עובד שם.

**