פרק 9 : כשאהיה גדול

לא עפתי על הרעיון של הטיסה לקופנהגן. היו לי בארץ התחלות של פרויקטים, ומעולם לא היתה לי שיכה לחיים בחו"ל. אפילו דרכון זר לא הוצאתי. ובכל זאת לא טסתי רק כדי לתמוך במיכל. יש לי מטרה נוספת- אני רוצה לנצל את המרחק והזמן כדי לחשוב רגע מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול. אמנם אני כבר די גדול, וגם עשיתי הרבה דברים אבל הכל היה כל כך מפוזר ומגוון שאני לא יודע מה המקצוע שלי, ובגלל שלא התמדתי בדבר אחד, לא ברור לי גם לאן זה מתפתח.

אם היה פסקול לטקסט שאני כותב הפרק הזה היה צריך להיפתח בשיר "מה איתי?" או בשיר של פורטיס מפלונטר- "לא יכול יותר לחפש את עצמי". אם כי יותר מ"לא יכול" אני מתחמק. מהשאלה הגדולה- מה בעצם אני רוצה להיות כשאהיה גדול, כלומר במה אני רוצה לעבוד. זו שאלה גדולה כי  מה אני רוצה להיות זו שאלה של זהות. השאלה מי אני בוחר להיות, באיזה כיוון אתפתח, מה הזהות המקצועית שלי איך אני מציג את עצמי, במה אני מתעסק. אני מרגיש מבולבל כל כך מהסיפור הזה שפשוט נמאס לי להתעסק בו ומצד שני לא יכול לברוח ממנו. כי אני כבר גדול, לא? 

 קפיצה לאחור בזמן. אני בן 23. כבר שנה שאני לא באמת עובד וחי מהכסף של מענק השחרור. גר בצריף על ההר. פה ושם עובד שבוע וחי מזה חודש. אבל כבר מיציתי וממש מדגדג לי ללכת בבוקר לעבודה, בקטע שגרתי. יכולתי להדריך טיולים אבל אני מסרב לעשות תעודת תו תקן, אני הרי יכול להדריך כבר בקלות ברב הארץ, בטח ובטח את כל המסלולים הקלאסיים, אז למה שאשלם למונופול הזה? אני הולך להתנדב בחווה אקולוגית, מסרב לעשות קורס פרמקלצ'ר כי אני כבר יודע הכל, ואלמד יותר תוך כדי התנסות. מזמינים אותי להצטרף למעגל הקבוע של החווה אבל אני מעדיף שלא, ועוזב כשהגשמים כבר לא מאפשרים לי לישון בחצר באוהל הקטנטן שמצאתי שם.

אני בן 25 הולך ללמוד באוניברסיטה כי כולם לומדים עכשיו. רוצה משהו ישים אבל לומד סוציולוגיה ואנתרופולוגיה. עוזב אחרי שנה. עובד בבניין, מדריך סמינרים בבתי ספר. 

אני בן 27 לומד הנדסאי אדריכלות, עוזב אחרי שנה, מלמד בינתיים נוער בשנת שירות.

אני בן 28, כל שנה עובד במקום אחר, גר במקום אחר, מיכל מתחרפנת מההתלבטות המיוסרת שלי לגבי עבודה, גם לאמא שלי כבר נמאס, היא מציעה שאלך לאוניברסיטה להכנס לשיעורים אולי אמצא משהו. אני מסתובב בין השיעורים, מציעים לי מלגה מלאה לחינוך ומחשבת ישראל. טוב, אני מחליט להיות מורה. אי אפשר להתחמק מזה שתמיד אני מתעסק בחינוך. אני זוכר את המורה שאמר לי באחד הסמינרים שהדרכתי שהעבודה האמיתית נעשית רק כשנמצאים שם יומיום. אני הולך על זה בכל הכח (חוץ מהסמסטר חופש שהלכתי להיות גנן). די, לא יכול יותר לחפש את עצמי, זה מתחת לאף - אני איש חינוך. לא צריך להתחמק מזה. אז זה לא רק כיף, יש בזה מינוסים (הרבה) אבל בחיים צריך להתפשר. ככה זה כשבוחרים. אני מורה במשך שנתיים ושוב פורש.

אני בן 36. רב המשרות בדנמרק עוברות דרך הלינקדין אז אני פותח חשבון. השאלה הראשונה היא - מה המקצוע שלי… טוב, זה מסובך, כי בעצם… אני לא יודע.  מממ… אני גנן בגן בוטני, מתמחה בצמחי בר. אני איש חינוך שמתמחה בהוראה דרך הטבע, אבל גם ביהדות, אבל חילונית. אני מנחה טקסים. אני חוואי עירוני. הייתי עוזר עריכה פעם. אפילו יש לי קרדיט על ספר אחד. אני אקטיסיבט, אני מלווה קהילות, אני מנחה קבוצות. אני שרלטן מקצועי. אני לא יכול יותר לחפש את עצמי. מה הולך איתי? מי אני?

מימוש עצמי

אני לא אוהב את המושג הזה מימוש או הגשמה עצמית. כאילו העצמי הוא איזשהו קונספט מופשט שאפשר לתת לו ביטוי מוחשי. לא, ה-אני הוא מאוד רחב ויכול להיות כל מיני דברים, יש לבן-אדם המון פוטנציאלים שונים, ובמה שאבחר אוכל לפתח משהו. אני לא מבקש לחיות רעיון, אלא למצוא את הפינה שנעים לי בה.

אז כל זה נחמד כרעיון, אבל בפועל אני הכי מממש עקרונות בעבודות שלי. אני משתדל לעבוד בחוץ ועם הגוף כדי שמשהו יכריח אותי להיות בחוץ כל השנה ולהתחבר ככה לטבע. אני תמיד עוסק במשהו שיש לו עבורי משמעות אידיאולוגית, לרב משהו שהייתי מוכן לעשות גם בהתנדבות. פעם, כשהייתי סטודנט, מישהו שאל אותי במה אני עובד, וסיפרתי שאני מלמד חבר'ה בשנת שירות על החברה הישראלית, לא ממש מלמד אלא יותר משוחח איתם על סוגיות ואתגרים בחברה הישראלית, וגם בונה טרסות בגן האקולוגי. "אז אתה לא ממש עובד" הוא ענה לי "אתה עושה כיף". כן, עשיתי תמיד דברים שבעצם היו הגשמה עצמית. וזו חלק מהבעיה, רציתי להגשים הכל ולא בחרתי כיוון. והכל זה כל כך הרבה. חשבתי שאקדיש כל פסקה בפרק הזה לזהות מקצועית אחרת אבל זה אינסופי ולא הצלחתי להתחיל, אז אני מרשה לעצמי לחרוג לפרקים הבאים. נתחיל מהסוף. 

איתמר סתת - גנן בוטני

טוב, צריך לחפש עבודה. אחרי שגיליתי שכדי לתקן אופניים צריך ללמוד שלוש שנים חשבתי שלא יהיה רעיון רע לעשות תעודת גנן ולחזור לארץ כבעל מקצוע. מסתבר שגנן לומד ארבע שנים. יש מסלול קצר יותר של שלוש וחצי שנים שמאפשר לך לכסח דשא. בטח יש אפשרות אחרת, אני אומר לעצמי והולך להתעניין בגן הבוטני. אחד הגננים עומד שם ומסתכל על ענף, נראה שהוא לא עסוק מדי ואני פונה אליו. "לא סביר שיתפנה מקום בקרוב. אין כסף" הוא אומר, הגן הבוטני אוחד עם שני מוזיאונים ששותים לו את התקציב. הוא למשל גוזם עצים, אבל כדי לטפס הוא צריך עוד איש צוות על הקרקע, והאיש הזה חולה כבר הרבה מאוד זמן ואין מי שיעזור לו. אז הוא מסתובב ומביט במבט מודאג על העצים. הוא מראה לי כל מיני מקומות שצריך לגזום, והוא לא יכול. אם תהיה משרה היא תתפרסם באינטרנט. אבל זה כנראה לא יקרה.

טוב, זה לא קידם אותי. 

אני חוזר הביתה ומדפדף בספר שמיכל קנתה - Urban Farmers. יש בו הרבה תמונות וסיפורים של חוות עירוניות ברחבי העולם. רובן לא פחות חובבניות ממה שעשיתי בתל אביב. יכול להיות שזה לא היה כל כך חובבני? שזה הסיפור עם חוואות עירונית? בתכל'ס לפחות פעם בשבוע אני מקבל הודעה או שיחה שקשורה לחווה שעזבתי, בווטסאפ של הגינה הקהילתית שואלים שוב ושוב מתי הפעילות מתחדשת, והילדים מבית הספר השכונתי מבקשים שאגדיר להם חרק (בתמונה סופר מטושטשת… לא הצלחתי).  אני מתגעגע וכבר ומתחיל להשתכנע שעשיתי שם משהו משמעותי. זה מה שאני- חוואי עירוני!

איתמר סתת - חוואי עירוני

על גג בשכונה נמצאת חווה קטנה שנקראת "OsterGro". מיכל ביקרה שם בסיור של הלימודים ואמרה שאני צריך ללכת. יאללה. אני עולה ונדהם- על הגג ערוגות ירקות מסודרות, באלו שלא גדל עכשיו משהו אכיל יש פרחי בר. תרנגולות, מסעדה, ואווירה נעימה. כל יום רביעי יש יום עבודה פתוח לקהילה רוב המתנדבים מהגרים או תיירים. ורובם טיפוסים שחובה לתאר. למשל שיימוס- אירי מבוגר עם מבטא כבד, ופה חצי סגור שמקשה עוד יותר להבין אותו. עם הזקן הפרוע והשיניים הצהובות הוא נראה כמו קלטי עתיק שנתקע בקרחון והומס במאה ה-21. בפועל הוא גדל בצפון אירלנד, ברח מהמלחמה לישראל של שנות ה-90 להתנדב בקיבוץ בשיא תקופת הפיגועים והסכמי אוסלו. אבל הוא היה מאושר. אחר כך הוא התגלגל לדנמרק (עד כמה שהבנתי לא בתוך קרחון), ובחווה הוא מתנדב ממש מתחילתה. כשהוא שומע את המסוקים חולפים מעלינו הוא נתקף חרדה, ומספר שהצבא הבריטי היה יורה עליהם מהליקופטרים. אז הוא מפחד ממסוקים ואני חולם על טילים, כנראה יש סוג של פוסט טראומה קולקטיבית למי שגדל באיזורי מלחמה. למרות שהוא מעיק עלי בדיבורים אינסופיים שאני לא מבין, יש לי איזו אמפתיה אליו.

המתנדבת הסינית קוראת לעצמה תיאה כדי לחסוך את כאב הראש שכרוך בתיקון המערביים שלא מסוגלים להבין את שמה. היא לומדת בפינלנד חינוך בין-תרבותי בעיר סופר חשוכה וקרה. היא יצאה משם לחילופים בדנמרק עם בן הזוג הדני שלה, שלומד בכלל פילוסופיה מארקסיסטית בסין, אבל נתקע כאן בגלל הקורונה ובינתיים שניהם נהנים לא לחזור לחיים האמיתיים. וגם יש שם דיוויד אחד, חצי צרפתי חצי סקוטי שפרש מעבודתו כאדריכל וכשהוא לא מתנדב על הגג הוא מוכר יין צרפתי אורגני. 

את החווה הקים אדריכל נוף כחלק מפרויקט המאסטר שלו, יחד עם סטודנטית שלא סיימה את הלימודים. הם קיבלו בתרומה גג ששימש לחניית מכוניות ויש אפילו מעלית ענקית שבעבר הסיעו בה רכבי מירוץ. הוא משוגע על אופנועים, היא על ירקות. יש לה חיוך מקסים ובגלל שהיא לא מצליחה לתפוס את השם שלי היא קוראת לי "my freind" , לא ברור אם בקטע חברי או פורמאלי. באחת הפעמים היא חיבקה אותי כשהלכתי במין חיבוק משונה של דנים. נתקלתי בזה כבר כאן, זה מין ניסיון לחבק בלי לגעת. אולי הם שמעו שמקובל לחבק במזרח התיכון אבל הם ממש סולדים מהרעיון ועושים את זה כמו ששמאלנים מנסים לדבר ערבית, אולי זה שאריות של הריחוק החברתי מהקורונה, אולי ככה נהוג כאן.

אבל הטיפוס הסיפורי ביותר היא ג'ן. חוות הגג היא חלק מכמה ענפים של הפרויקט שכולל עוד חווה, מסעדה וירקות שהם מביאים מחוואים אחרים. את חוות הגג מנהלת מנלהת ג'ניפר, בחורה קנדית בת 37 שמכינה משקה מותסס על בסיס פטריית- קפיר מים, לא חלב. היא כבר עבדה בחווה כזו בברוקלין ובאה להקים ולנהל את החווה הדנית. עוד מעט היא יכולה לקבל תושבות קבע בדנמרק, אבל יש לה הסתייגות מההוויה והחברה הדנית שלדבריה לא מקבלת אותה. לא באופן אישי, כי היא זרה. יש לה עניין לא פטור גם עם הזהות היהודית שלה וכל כמה זמן היא מזכירה את זה שהיא יהודייה. אבל מוסיפה שמאז שהיא לא חיה עם הוריה היא כבר לא מציינת את החגים. בכל זאת יש לה על העורף קעקוע בעברית. והיא מוטרדת מזה שאי אפשר למצוא חלה בקופנהגן, אבל גם את התבלין המקסיקני שהיא אוהבת לחזיר. היא שוכרת דירה עם מבריח סמים שנתפס על כמות קטנה למרות שהבריח אלפי קילו, ובגלל שהוא במעקב משטרתי הוא תקוע לה כל היום בבית. גם הוא יהודי אגב, מדבר יידיש שוטפת. 

ג'ן היא קצת תמונה מוקצנת של המוזרויות שלי- היא מתסיסה משקה שאף אחד לא שמע עליו, אני מתסיס קמבוצ'ה,היא לא מתחייבת למקום וגם אני עובר דירה כל 3-4 שנים, אפילו כשהיא מנהלת מערכת יחסים זה עם צייד שגר ביער בשוודיה- לא משהו שיכול להיות רציני כשהיא קנדית שמנהלת חווה בקופנהגן. כטיפוס שלא מתחייב עד הסוף, היא נמצאת בהסתייגות מתמדת מעצמה. אולי זה גם משהו מהזהות היהודית הגלותית, לרצות להיות חלק מהחברה אבל גם להדגיש את האחרות שלי בתוכה. לרצות להיות מוביל וחלק מהאליטה השלטת, אבל להרגיש אאוטסיידר ולהזדהות עם האחר. אולי זה לא קטע יהודי אלא שלי ושל ג'ן, החוואים העירוניים: בחזית החדשנות של גידול מזון, ממציאים מחדש עירוניות מקיימת. לא ממש עירוניים, וגם לא מי יודע מה חקלאים. שני גננים נוודים, שזה סותר את מהותו הלוקאלית של הגנן, ויחד עם זאת את ניידותו של הנווד.

יום הולדת זה לגמרי לבד

בחבורה הצבעונית, הבינלאומית והמבולבלת הזו אני מרגיש מאוד בנח. מרגיש שייך. בביקור הראשון אני מדבר בלי הפסקה, מזמן לא דיברתי עם מבוגרים. אבל בפעם השנייה והשלישית אני מרגיש נח כאילו אני כבר מכיר אותם תקופה, ומנסה למצוא דרכים להפוך לחלק מהצוות. בינתיים לא הצלחתי למצוא שם עבודה. אולי מישהו יעזוב.

נובמבר היא עונת ימי ההולדת של צוות החווה, ויצא לי פעמיים לחגוג איתם. יום הולדת דנית זה גם חוויה אנתרופולוגית. הקישוט הנפוץ ביותר בימי הולדת כאן הוא לא אחר מאשר דגל דנמרק. דגלונים? קישוט לעוגה? קישוט לשולחן? דגל דנמרק כמובן. החבילה הקטנה ביותר שניתן למצוא בסופר היא של 40 דגלונים על קיסמים. הם מפזרים אותם על העוגות ועל השולחן, בארוחת יום העצמאות בכל גוש דן אין כמות כזו של דגלים. וזה לא נראה להם מוזר. אם ביום הולדת בארץ אגיש לכל האורחים עוגות עם דגל ישראל יחשבו שטעיתי בחג או שהתחרפנתי. אולי זה כי אצלנו הדגל יותר טעון, אבל גם לזרים האחרים זה נראה משונה. אבל זה עוד יותר משונה מזה- מקובל בדנמרק שכאשר כלב מחרבן לך בסביבת הבית אתה מסמן את הקקי בדגלון כדי לגרם למי שלא אסף להרגיש אשם. דגלון דנמרק כמובן. (בארץ אפשר להכנס על זה כלא, לא?) מבחינתם אם כבר דגל, למה לא אדום נחמד כזה עם צלב לבן. למה, באיזה דגל יקשטו, דגל נורווגיה?! 

אני וג'ן מוצאים עוד מכנה משותף- שנינו לא אוהבים ימי הולדת. היא מתכוונת לא להגיע לעבודה ביום ההולדת שלה ולציין אותה לבד. כלומר לא לציין אותו לבד. היא שונאת את תשומת הלב ומתנות שניתנות מתוך חובה. וואו, הוצאת לי את המילים מהפה, אני שונא את הקטע הזה שחובה לתת מתנות ועוד יותר שחובה לקבל. הרגע הזה שאני פותח את המתנה ויודע שאולי יש שם משהו שלא אוהב- בגד לא במידה, איזה צעצוע פלסטיק לעדן שממש לא בא לי שהיא תשחק בו, ושעדיף היה שכלל לא ייצרו אותו ועוד ועוד. הרגע הזה ממלא אותי בתחושות לא נעימות וחרדה, אני יודע שאצטרך לקבל את המתנה, להסתיר את הסלידה ולהראות שמח כדי לא להעליב את המעניק. והיא מוסיפה שאם מישהו ראה משהו וחשב עלי והביא מתנה לא ביום ההולדת או בחג, זה מאוד נעים, אבל כשזה כי צריך… כל כך נכון ג'ן, את לא צריכה לסיים את המשפט. וכך אנחנו יכולים להמשיך להסתייג ביחד מהעולם ולתבל את זה בעקרונות מוגזמים ולשתות משקאות מותססים שאיש לא שמע עליהם.

איתמר סתת - בטלן לא ממומש

לא רק לצוות החווה יש יום הולדת בנובמבר. גם למיכל. אם דיברתי על הרגע של החרדה ביום ההולדת, החרדה שלי לקראת יום ההולדת של מיכל נמשכת לפחות שבועיים. היא דווקא מאוד אוהבת ימי הולדת. חשוב לה שנעשה משהו. החלטנו ללכת לטייל בשבת, ויש גם פסטיבל ליד המסלול שמשלב בערך את כל מה שמעניין אותנו ואת הדנים- פסטיבל אומנות, עירוניות, עיצוב וקיימות. ואם זה לא מספיק, החבר'ה מהחווה מקימים שם מסעדה באוהל יורט. נשמע מעולה, וביום ההולדת עצמו נלך למסעדה וגלריה. ונחגוג עם עדן גם. ואאפה עוגה. ואמא שלה מבקשת שאקנה בשמה 34 צבעונים. בסדר, נשמע הפקה סבירה, חוץ מזה שהזמנתי את הרכב ליום הלא נכון, והחמרה בהגבלות הקורונה לא מאפשרת לנו ללכת למסעדה…

האמת שגם מיכל לא ממש נהנת מיום ההולדת שלה. מתסכל אותה שלא יצא לה בשבוע החופש מהלימודים להנות מהעיר כי היא עסוקה בללמוד או להיות חולה. ושמרוב עבודה קשה היא לא נהנת מהעיר. מסתבר שכל הסיפור הזה של מימוש עצמי והגשמת חלומות דורש הרבה מאוד ולא נשאר כח וזמן לעצמך.  

אני לעומת זאת בטלן. לא שזה דבר רע בעיני. אני ממשיך מורשת של בטלנים- אבא שלי למשל הגדיר עצמו כבטלן שלא מימש את בטלנותו, אם כי יש לומר שמעולם הוא לא הלך לעבודה של 8:00-16:00. אני ממשיך את בטלני הדהרמה של הסיקסטיז, את החלום של הבוהמה הפריזאית של המאה ה-19 - ה"פלאנר", המשוטט או הבטלן בתרגום לעברית. בודלר מתאר אותו כמטייל ברחבי העיר, מסתכל על החברה והתרבות וחולם. הצפייה שלו היא אומנות בפני עצמה, ונותנת לחיי העיר תוקף של אמנות. הוא מי שרחוק מהבית אבל מרגיש בבית בכל מקום. גם הוא טיפוס אמביוולנטי ומסויג, הוא צופה פאסיבי, לא שייך, אבל מאידך הוא הציר סביבו העיר נעה. אני אולי קצת יותר דומה למשוטט הוורשאי של ספרות היידית, שבניגוד להנאה וההתמוגגות של בודלר על השוטטות, הכלומניק הזה הוא די קוטר ונהנה גם להדגיש את התלישות והניכור והקושי שהוא חווה. 

זה יותר כיף מהמימוש העצמי הדורשני הזה.  בזמן שמיכל מגשימה את החלום של המעמד הבינוני- ללמוד בחו"ל, להיות אשת קריירה במקצוע שמעניין אותה ומרגיש לה משמעותי, לצד חיי משפחה ואמהות, אני נותן לחיים לקחת אותי לאן שהם זורמים. ישלי פנאי לטייל בעיר, לקפוץ לים גם ביום של 8 מעלות קור, לבקר עם האופניים בנורדהאון- רובע שנבנה על נמל ואיזור תעשיה לשעבר, ועל שטחים שיובשו מהים, ומתיימר להיות עיר העתיד. היא באמת נראית כמו סרט מד"ב דיסטופי של בנייני ענק, רחובות משונים, אנשים במדים זוהרים ואתרי בנייה בכל עבר. ביום אחר המשכתי לאי ראפסהאלן שנראה כמו סרט פוסט אפוקליפטי אבל בקטע אופטימי. שם באתר פוסט תעשייתי יש לאותה חבורה עוד חווה ויש אנשים אחרים שמגדלים פטריות במכולות.  בכל המקומות האלה, ועוד, ביקרתי לבד, כשמיכל היתה עסוקה בפארק הראשון שהיא מתכננת כעצמאית, בלהתכונן למבחן שהיא קיבלה בו  100, או להתאושש מהעבודה הקשה.

היא מגשימה את עצמה, אבל החלום הזה הוא גם קצת סיוט. נראה לי שהדבר הכי קשה למיכל בתור מגשימת החלום, הוא העובדה שקשה לה. כשלי ולעדן קשה זה טבעי והגיוני. אם לה קשה זה כאילו לא בסדר- מה גררת את כולם ואת לא נהנת? את מגשימה את עצמך! אין לך מה להתלונן! אבל איך אומר השיר, its my party and /i will cry if I want to. כל היום הזה היא על סף דמעות. ראוי היה שאהיה אפתי וסבלני. אבל אני לא. בלילה עדן מתלוננת, ביום מיכל מתלוננת במבט, אין לי כח לטפל בכולם. הלו, אתן לא יודעות שבאתי לכאן להתבטל ולחשוב על החיים?

בבוקר אני לוקח את עדן לגן, אני אומר לה שהיום נחגוג לאמא יום הולדת ונאכל עוגה. בימים האחרונים היא עצובה ועצבנית. היא מתגעגעת למשפחה, לא נרדמת בלילה, לא מוכנה ללכת לשירותים עם הגננות. אני מבין שהיא צריכה עוד ילדים בחייה, אבל כמה שאני סחבק עם החבר'ה בחווה, אין לי חשק להפגש שוב עם הורים וילדים. אני מתבייש לבקש מהורי הילד שהיא אוהבת בגן את המספר. מרגיש לי שהיא מתלהבת ממנו יותר משהוא ממנה. כמו אמא פולניה מגוננת מדי, אני לא מצליח לשאת את התחושה שאולי היא תחווה שם דחייה. אני מעדיף להמנע מהמפגש. וגם לפגוש שוב את הילדים שהיא כבר התחברה איתם אין לי סבלנות. להפגש בתדירות גבוהה עם אנשים שאין לי קשר ארוך ואינטימי איתם זה לא כיף לי. זה כמו חיבוק דני. חוץ מזה תמיד אני יוזם את המפגש. וממש לא בא לי לארח אותם בבית, להאכיל את כולם ולנקות את הבלאגן. החורף מוציא ממני קצת את האנטיפט. ואני מותש מכל היומולדת הזה. 

 עדן לעומת זאת מאוד מתרגשת מיום ההולדת של אמא, אולי כי היא חושבת שהוא גם שלה, וכשאני אוסף אותה היא מבקשת שנלך לקנות עוגה בסופר. אני מנסה לשכנע אותה שכבר הכנתי עוגה ורק צריך לחזור הביתה ולאכול אותה. היא עצובה וכועסת "אני רוצה ללכת לסופר ולבחור עוגה", בסדר, נלך ותבחרי עוגה יפה וטעימה. "כן, וגדולה. ואז אני אוכל אותה" 

"לא דן-דן, תביאי אותה לאמא ואז נאכל אותה יחד, לאמא יש יום הולדת". כאן היא נשברת. היא מתעקשת יום ההולדת הוא לכולנו ושהיא רוצה לאכול עוגה עכשיו. ווי ווי, איך יוצאים מזה, נרים את האווירה,  אני שר על האופניים שירי יום הולדת. "יום הולדת, חגיגה נחמדת, מה נעים ומה לבד… רגע אלה לא המילים…"