פרק 14: מחסום השפה

קורס דנית ושיזדיין המזרח התיכון

המדינה מציעה לנו קורס דנית חינם. מה לא ניקח? בקורס אני פוגש חבורת מהגרים שאיש מהם לא מצליח להגות את השפה המשונה הזו. למשל D שקטה נהגת כL עם הלשון בחוץ. בעוד שבעברית יש לנו 5 תנועות, בדנית  יש 8  אותיות שמבטאות תנועות ויכולות להיות נהגות בכ-30 דרכים שונות. קשוח. יש שתי חלופות למילה האנגלית "in" אם הבית שלי נמצא בעיר, בסתם שכונה או ארץ כלשהי אני אשתמש במילה i אבל אם שם השכונה מסתיים בbro או שאני גר באי או על גבעה אשתמש במילה pa. מוזר מאוד.

יצא לי לתרגל עם סינא מוסופאווי, בן לגולים איראנים שגדל בארה"ב. הוא לא ביקר ולא יבקר בחיים באיראן, אם הוא יעשה את הטעות מיד יגייסו אותו למשמרות המהפכה. עם קונסטנטינוס קארסיורגוס, יווני שהיתה לו אהבת קיץ (שנמשכה שנתיים…) עם בחורה  ישראלית, אז הוא יודע כמה מילים בעברית והיה חי על הקו בין תל אביב לאתונה, ועם מוחמד חלילי. מוחמד, Hover kommer du fra? לכולם הוא עונה על השאלה מאיפה אתה- מישראל. בשבילי הוא אומר פלסטין.  Hvor i Palestine kommer du fra? מג'נין.

פעם רציתי לקנות אצל הירקן הערבי קצח. לא ידעתי איך קוראים לזה באנגלית אז שאלתי בערבית. "פי עינדכ קוסחא?" הוא לא הבין מה אני רוצה ואז נזכר שפלסטינים קוראים לזה "אוסחא" שזה אותו הדבר אבל במבטא עירוני. הוא שאל מאיפה אני, מישראל. ואתה- מחיפה. בסדר, אולי סבתא שלך מחיפה. נכון, הוא גדל בסוריה. אז הוריך היו פליטים ועכשיו גם אתה. הוא מסכים, ואני מסיים באמירה, נו, טוב יותר להיות בקופנהגן ואנחנו נפרדים בתקוה לשבת על חומוס בחיפה.

גם אני ומוחמד מדברים, לא בטוחים מה להגיד באנגלית, מה בערבית ומה בעברית ויוצא לנו בלאגן שלם. הוא נשוי לדנית. גם לו אני אומר, יותר טוב קופנהגן מג'נין, והוא עונה בחיוך

 "Fuck Jenin. Fuck Balestin. Fuck all Middle east."

זן ואומנות החלפת הסוללות

סניף נורברו של חנות הרהיטים JYSK (הוגים יוסק) גדל מאוד והיו צריכים תגבור דחוף. הם פנו ללשכת העבודה ואני מניח שהם אמרו להם משהו בסגנון- יש לנו ישראלי נואש שיעשה הכל, נציע לו את זה. וככה מצאתי את עצמי בתפקיד הפועל הפשוט ביותר בסניף. מקבל הוראות ממנהל הסניף בן ה26, ושני עובדי חיזוק מסניפים אחרים, בני 21. אבל לפני כן, דניס מנהל הסניף צריך לקבל 60 משטחים של ריהוט גן, אז עד שהוא יתפנה הוא נותן לי להחליף סוללות לארגז מלא שלטי מחיר. לא ברור לי למה שלט קטן של מחיר צריך סוללת 3V ולוח אלקטרוני אבל שיהיה. דניס הסביר לי את הטכניקה, הוא נהיה מומחה אחרי שהחליף פעם סוללות ל- 700 שלטים. יש לי תחושה שהוא חש סיפוק ממספרים גדולים הבחור הזה.

האמת שזה בכלל לא פשוט. מי שהמציא את השלט אולי חידש כאן משהו מבריק אבל על הארגונומיה של הסוללה הוא לא חשב עד הסוף. צריך ליצור וו מעוקל מקצה הכבל ולהשחיל אותו לתוך חור קטנטנן על הצד במרחב מזערי כי לא השאירו מקום בפלסטיק. בהתחלה אני עובד ממש לאט ומתאמץ על המוטוריקה העדינה. דניס מדי פעם מבטיח שעוד מעט נתחיל להרכיב רהיטים וזה יהיה יותר מעניין. טוב, קשה להגיד שמעניין אותי להרכיב את הרהיטים אבל כרגע בהחלט משעמם. 

דוגן, הנזיר שהביא את הזן ליפן, מספר שהמורה הגדול ביותר עבורו היה נזיר סיני שהוא ראה עובד במיון אצות מאכל. את התרגול הרוחני שלו הוא עשה כשביצע את המשימה בריכוז ונוכחות מלאה. מיון האצות היה פעולה מדיטטיבית. אז אחרי שלוש וחצי שעות של מדיטציה לא זכיתי בהארה אבל נהייתי ממש טוב במשימה. גם זה סוג של  סיפוק. וגם ארוחת צהריים שקיבלתי - פלאפל עם מיונז במקום טחינה.

היום ממשיך במדיטצית דחיסת קרטונים במכונה, מדיטצית טאטוא, הליכה חסרת מטרה אחרי הפועלים הצעירים ולבסוף, גולת הכותרת לה מחכה כל עובד מתחיל ב JYSK- הרכבתי שולחן אוכל. עם כל הכבוד למדיטציה, שנים לא השתעממתי ככה. בקושי החלפתי מילה עם העובדים, ביניהם הם מדברים דנית, אבל גם אם לא, כמה נושאי שיחה יש לי עם בחור בין 20 שהשאיפה שלו בחיים היא להיות מנהל סניף ברשת חנויות ריהוט? מעט מאוד.

ברוך הבא למעמד הפועלים

כך עובר לו שבוע. משימות משעממות ואין אף בן אדם לדבר איתו. מסתבר שלמרות שהדנים ככלל מדברים אנגלית מעולה, מעמד הפועלים לא. גם אלו שיודעים אנגלית מפחדים לטעות ומעדיפים לא לדבר איתי. מדי פעם אני מרים את הראש מהקרטונים או האזיקונים ורואה את כולם מדברים בשפה המשונה הזו. זה מרגיש כמו חלום מוזר. כולם מדברים ג'יבריש, הצעירים, המבוגרים, הפרחה והקבלן שמתחיל איתה \ מטריד אותה, למרות שגילו כמעט כפול משלה, החשמלאי והנגר, הצבעי והמוכרים. כולם. חוץ ממני.

אני מנסה להבין מי אלה הטיפוסים שעובדים שם. יש את הבחור שהתחיל כעובד סופי שבוע בתור נער. היום בגיל 21 הוא כבר סגן מנהל חנות. טוביאס, למשל, הוא בן 19, לומד להיות איש מכירות בבית ספר לעסקים, את ההתמחות שלו הוא עושה ב JYSK.  הוא גר באחד הפרברים, אבא שלו וסבא שלו היו גננים אבל אחיו רואה החשבון של קבוצת הכדורגל שהם אוהדים והוא מתכוון לפתח קריירה במכירות. הוא בחר בזה בגיל 17. ככה עושים אצלהם, בית ספר יסודי מסתיים בכיתה י' ואז מתחילים הכשרה מקצועית. עובד אחר למד ניהול פעילויות פנאי, אבל אין בזה עבודה, בטח לא בעיירה הפריפריאלית שהוא גר בה. אחרי שנה של שינה ברכבת הוא שכר דירה בקופנהגן והתחיל לעבוד בחנות. יש שם שלוש בחורות שעושות את השיער והבוטוקס באותו המקום כנראה, לקח לי כמה ימים להבין שהם לא אותה בחורה. יש תרשים במטבחון העובדים על נתיב הקריירה בחברה, איך אפשר להתפתח מעובד סופ"שים למנהל מחוז. כשמנהל המחוז מבקר הוא מספר לי שהוא נוסע ביגואר לבנה. טוב, אם דניס מנהל הסניף התחיל בהחלפת סוללות וגם ביבי מכר רהיטים, אז לפי התרשים הזה, סוף סוף עליתי על מסלול הקריירה שיקדם אותי להיות ראש ממשלה או לפחות לנהוג במכונית פאר.

בסוף שבוע של עבודה יש לי חתכים בידיים, שעות רבות של פודקאסטים, מעט הישגים וניסיון בעבודות מדיטטיביות. יש שם פגיעה באגו. זו עבודה שיכול לעשות גם אנאלפבית או ילד בחופשה מבית הספר. ומצד שני, הם משלמים טוב. ברגע שקיבלתי הודעה שהתקבלתי לעבודה אחרת, אני נפרד לשלום מJYSK ומבטיח לחזור לשם רק בתור לקוח. המעט שמדברים אנגלית מבינים.