פרק 20 : חומר אפל

שדות חרדל לנצח

אין דבר משעמם כמו תיאורי נוף (חוץ מפילוספיה צרפתית) אבל אני חייב לספר לכם על האביב. מדי בוקר אני מסתכל על העציצים במרפסת, כל יום הם מתפתחים, שיחים של פירות יער ופקעות ששתלתי בסתיו ועכשיו צומחות ופורחות, ואני כולי בציפיה לראות איזה פרח יצא מהם. עדן בודקת אילו עצים כבר "התלבשו" בעלים. בדרך לעבודה אני רואה ששדות הקרח הצמיחו גידולים, כשהיפה בהם הוא החרדל. שדרות של נשירים פורחים בלבן וורוד ומרחבים צהובים צהובים של חרדל. אני נושם את הפריחה עם אלרגיה מתונה וחושב על השורה של ביאליק:

כִּי-קָרָא אֲדֹנָי לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם-יָחַד:

הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.

כן. אני רואה את היופי וחושב על פרעות ורציחות כתופעת טבע שחוזרת תמיד בעונה הזו של השנה. הרי עוד מעט יום השואה, ואני החלטתי לא לציין אותו.

השוכר

הדירה שלנו בחיפה עמדה ריקה כמעט חודשיים. הדבר גרם לנו למתח רב ולטרטור הורים מרובה. משום מה אף אחד לא רצה אותה, עד שהגיע איזה אסטרופיזקאי אמריקאי שעושה פוסט דוקטורט בטכניון. אמא של מיכל ארגנה את הדירה יפה עם כיבוד להראות למסה גדולה של אנשים ופטריק, שהיה הראשון מיד התאהב. הוא גם היה צריך לעזוב את המעונות עוד יומיים אז הוא רוצה לסגור מיד. הבעיה עם פטריק היא שהוא מעופף. לחתימה על החוזה עם אבא שלי הוא איחר בשעה ואז הופיע עם שתי גיטרות ועוד כל מיני פקלאות שהוא סחב בעליה מהטכניון כי הוא גילה שהוא צריך לעזוב מוקדם משהוא חשב. גם אין לו צ'קים ובמשך שעה וחצי הוא ניסה לעשות העברה בנקאית. באותו יום אני עובד עם האופניים בעיר ומלווה אותו בתמיכה טכנית בטלפון ועוד ועוד מידע שהוא צריך בזמן שאני רוכב בין סופר מרקט אחד למשנהו. בשיחה האחרונה ליד בנין עיריית קופנהגן כבר התחלתי להתייאש, הבחור לא רק אסטרופיזיקאי אלא גם אסטרונאוט לא קטן. לפטריק יש מזל שהוא מעורר אפתיה בחוסר האונים שלו, הגיע לארץ חדשה לפני חודש ולא מכיר את השפה (נשמע מוכר?) ושאבא שלי הצליח לעשות בזמן הזה סידורים אחרים ושבשבועות האחרונים הוא צפה בסדרות על הפיזיקה של היקום והתוודע לחומר האפל שמרכיב בין 85 ל 95% ממנו, והוא בדיוק נושא המחקר של פטריק המעופף. החומר האפל הוא ניסיון להסביר כל מיני כוחות גרביטציה שמתגלים בתצפיות של הטלסקופים אבל כל מה שקראתי מעבר לזה בויקיפדיה היה כבר נשמע לי כל כך מסובך שהפסקתי להתרכז. אולי כי במחשבה שהחומר האפל מרכיב את מרבית החומר ביקום, יש בה משהו פיוטי.

לא לציין את יום השואה

אם יש מקום טוב לא לציין בו את יום השואה זה דנמרק. הדנים הם היחידים שהוכרו כאומה של חסידי אומות עולם משום שהם הבריחו את כל היהודים שלהם לשבדיה כשהנאצים כבשו אותם. סירות דייגים קטנות חצו את מיצר האורסונד במשך שבועות בודדים וחילצו את היהודים לפני שנשלחו למחנות המוות. עם זאת כנראה שהיה קשה להיות יהודי בדנמרק כי רב היהודים האלה לא חזרו לכאן אחרי המלחמה או שחזרו אבל לא יהודים. בין כך או כך, אני לא מצליח להפסיק לחשוב על השואה. כשאני פוגש פולנים על הטרמפולינות אני אומר שגם הסבים שלי מפולין ומתאר לעצמי שהסבים שלו שיתפו פעולה עם הנאצים. כשאני עולה על רכבת צפופה. או בכלל כשאני רואה את פסי הרכבת. או בסוף הארוחה אם נשארות שאריות. בעצם כל הזמן אני נזכר בסיפורי שואה שאי אפשר להסביר לאף אחד כאן, כי הם לא מבינים ומרגישים לא נעים. הסיפורים של הסבים והאינדוקטרינציה של מערכת החינוך והתקשורת הישראלית לא משחררת אותי. אירופה מזכירה לי זכרונות שלא חוויתי בעצמי. אני חי בפוסט טראומה של דור אחר, התודעה שלי מלאה בחומר אפל.

לא לציין את האחד במאי

מסתבר שהאביב הוא עונת החגים ועכשיו יותר מתמיד. האחד במאי הוא פסטיבל מהמם בפארק. אף פעם לא ציינתי את האחד במאי. אולי כי הזדהתי יותר עם מעמד הסטלנים מאשר מעמד הפועלים. דנמרק כמדינת רווחה הנשלטת על ידי הסוציאל דמוקרטים מציינת את החג ועוד איך. זה לא מפגן כח כמו שציפיתי אלא פסטיבל. הפארק מתמלא דוכני יד שנייה, מתקנים מתנפחים, פאבים ארעיים שמוכרים בהם בירה מהחבית. על כל דוכן כתוב לאיזה איגוד הוא שייך כדי שהחבר'ה יוכלו לשבת יחד. הם מברכים זה את זה ב"אחד במאי טוב", או "יום מאבק שמח" שזה די מפתיע אותי, כי מאבק לא כל כך מאפיין את הדנים. את רוב מטרותיהם משיגים האיגודים בהידברות עם המעסיקים. ההסכמים הקיבוציים מתעדכנים כל שלוש שנים וכולם מרוצים. גם כשקובעים חוקים משונים שבארץ כבר היו מזעזעים את הציבור כאן הם לא יוצאים לרחוב אלא מאמינים במדינה ובאיגוד שבטח דאגו להם.  עם זאת הפוליטיקאים לא באו השנה לנאום בבמה המרכזית, שבמקרה נמצאת בפארק הסמוך אלינו, כי בשנה שעברה היה שם בלאגן, מספרים לי, כמעט זרקו על ראשת הממשלה עגבניות. 

 בין לבין יש במות עם הופעות מוזיקה בינוניות מינוס. השפה הדנית מאוד לא מוזיקלית והם חסרי גרוב בקטע קיצוני. זמר הפולק בסגנון אמריקאי משעמם, כוכבי הפופ לא נעימים לאוזן ולהקת המטאל של נשים בגיל המעבר מזעזעת. המוזיקה המעניינת ביותר קוראת בצד השני של האגם, במרחב של האנרכיסטים. שם שלוש בחורות מנגנות פאנק שמשולב עם מוזיקת עולם, לקהל יש מוהק ושיער צבוע ובגדים משונים. מוכרים ספרים של קרופוטקין ובאקונין ושל מנהיג המחתרת הכורדית. החבר'ה האלה באמת גנובים. מהבמה מדברים על כך שהמאבק לא ייגמר כל עוד יש דיכוי בעולם השלישי ומהגרי עבודים שמקבלים יחס מפלה והתחממות גלובאלית ומשהו עם טראנס סקסואלים. מסתבר שכל נושא שאפשר לדמיין הוא חלק מהמאבק. כלומר זה מה שמדובר על הבמה. בקהל נראה שהמאבק הוא נגד השתייכות להמון או נגד חוסר המשמעות או נגד הפכחות ולכן הם שותים מלא. אבל כשעוברים בינהם הצועני והאפריקאי כדי לאסוף את פחיות הבירות הריקות שלהם בשביל כמה גרושים של הפקדון, אני לא יכול להאמין להם יותר. על הבמה מדברים על הדרום הגלובאלי בעוד שתושביו מסתובבים בינהם בלתי נראים כמו החומר האפל שמרכיב את רב היקום. אני נזכר שסבתא שלי סיפרה לי פעם איך הצוענים לא הפסיקו לנגן כשהנאצים ירו בהם ביערות. אבל אני לא מציין את יום השואה שהיה שלשום.

לא לציין את עיד אלפיטר

למחרת אני רוכב לנורברו לשיעור יוגה. אני עובר ליד המסגד הגדול של קופנגן והמוני גברים ונערים לבושים בגלביות צבעוניות או בגדים חגיגיים יוצאים ממנו. הסומלים חובשים כיפה לבנה סרוגה ועוד בגדים מסורתיים של קבוצות שונות נגלים אלי. בנורברו אני כבר ממש מרגיש בעיר ערבית. יש משהו מרגש באוירת החג, אבל אני חייב להודות שיש גם משהו מאיים מבחינתי בחבורת גברים ערבים.  אני מאוד רוצה לברך מישהו בעיד סעיד או כל עם ואינתו בחיר, ולעשות דאווין על זה שאני יודע קצת ערבית ואת הברכה המתאימה, אבל האמת שאין לי אף אחד לברך אותו. הפסקתי ללכת לשיעורי דנית, ולא שמרתי על קשר עם מוחמד, וזה יהיה מגוחך ללכת לירקן רק כדי לברך אותו בחג. אז באופן טבעי גם את עיד אל פיטר אני לא מציין. 

לא לציין את יום הזיכרון

אני חושב באותו בוקר שאוכל לא לציין את יום הזיכרון ולהשתחרר מהמועקה הזו. אם היום אני אהיה בסבבה בארץ שבה אין יום הזיכרון זה לא יהרוס לאף אחד את האוירה של הדיכאון. רק בשביל הסנטימנטליות אני עושה לעצמי לדרך פלייליסט של שירי יום הזיכרון. שיהיה לשמוע בנהיגה. אבל מה, בחרתי את השירים הכי הרד קור וכשאני מגיע לסופר ברוסקילדה אני כבר בדאון. אני מסיים לקצור שם את החממה ויושב לדווח את כמויות באפליקציה כשפתאום אני שומע רעש משונה- זו צפירה? אין סיכוי אני כנראה משתגע. זו אזעקה? מה קורה כאן? הדופק עולה לי ונהיה לי חם. אני שואל מישהי והיא עונה לי משהו בדנית שאני לא מבין אבל מהאדישות שלה אני מקבל את הרושם שזה שום דבר, אבל הצפירה חוזרת שוב ושוב ואני כבר לא יכול לשאת אותה. הגוף שלי מגיב אליה- הבטן מתכווצת, וחם לי והלב דופק כמו משוגע. מסתבר שכל שנה ביום הזה ב12 בצהריים עושים בדנמרק ניסוי צופרים. והשנה זה יוצא יום הזיכרון. אבל גם כשאני כבר יודע את זה, כל צפירה מעירה בי שוב את התגובה הלא רצונית הזו. 

אני מנסה להסביר את זה למנהל מחלקת הירקות אבל הוא לא מצליח להבין. אני לבד עם התחושה המעיקה שאני מגיע ממציאות משוגעת והם לא יכולים להבין אותי. נכון, לא לחמתי במלחמות ממש, ולא הייתי במצבים מסוכנים באמת. חוץ מהפעם שירו לעברי בג'נין, אבל אז לא הבנתי שבאמת יורים לעברי. במלחמת לבנון השניה הייתי בכלל באבטש בשטחים, בשלושת המבצעים בעזה כמילואימניק הייתי על הגבול ולא נכנסתי. כשבקטיף בגולן ירו עלינו מרגמות, זה היה רק זליגות ממלחמת האזרחים בסוריה. חוץ מהטנק שירה לכיוונינו, זה לא ממש הרגיש זליגה. וגם היה מפחיד. אבל אפילו לא ראינו את הפגיעה. וגם כל הריצות למקלטים בחיפה, בתל אביב, לעמוד בחדר מדרגות מתפורר עם עדן, להתארגן מהר ולסוע בלילה לצפון כשהדרך מלאה בצמיגים בוערים, פאק, הייתי במלא מצבים מפחידים! ותמיד ברגע האמת הכחשתי את הפחד. אל הטילים התייחסתי כתופעת טבע, כמו שיורד גשם, המשכנו לקטוף כרגיל, ואני עוד הייתי אחראי על כולם, כשהתחילו הטילים על תל אביב והתבטל לי יום עבודה השנצתי על הערסל. אבל משהו כן חודר. הפחד כנראה היה שם ועכשיו הוא מתפרץ כמו פוסט טראומה, והגוף חווה את זה שוב. כל אזעקה היא כמו קריאה "הופעל גיוס חירום". לא נכנסתי לעזה, ולא ללבנון אבל הכמעט מספיק מפחיד. ברגע האמת הייתי חייב להדחיק את הפחד וכאן מותר לו לצאת. 

לוקח לי יותר משעה להרגע, וכאן אין בסוף יום הזיכרון קטרזיס של יום העצמאות. סתם, היה רגע כזה ונגמר. שדות החרדל צהובים והוורדניים פורחים בלבן או בורוד. אבל בינהם שוצף וגועש החומר האפל.

לא לציין את יום העצמאות

זה דווקא היה קל. פשוט לא ציינתי אותו וזהו. באחד המכתבים הראשונים כתבתי על עול הזהות, שאי אפשר להשתחרר ממנה. על מגבלות השפה שמובילות אותי לשבת עם ישראלים ולדבר איתם שוב ושוב את אותה שיחה על ישראל. על הזיהוי הבלתי נמנע כישראלי כי כל הזמן שואלים אותי מאיפה אני. בסוף השבוע הזה אני רואה את זה אחרת. במקום הכלא של הזהות אני מרגיש את האגביות שלה. אם פעם חשבתי שאני צריך לעשות משהו כדי שיהיה תוכן ליום הזיכרון או יום השואה, אני מבין שזה לא ככה, הם שם גם אם לא אעשה כלום. הזהות היהודית והישראלית שלי בדם כל כך עמוק שבעצם לא צריך בכלל לחפור בה וללמוד אותה ולדבר עליה כל כך הרבה. אני פשוט בן התרבות והמקום והטראומה המשותפת והשפה המשותפת וככה זה. נקודה. פשוט.

 שדות חרדל לנצח

אחרי כמה ימים הסיפור הזה לא מעסיק אותי יותר. אני שוב נוסע לרוסקילדה דרך השדרה הארוכה של עצי ליבנה. עצים נשירים פורחים בלבן וורוד, החרדל מצהיב את השדות, החיטה צומחת שוב וגם הפטרוזיליה בחממה שבסופר. זו דרכו של הטבע- כִּי-קָרָא אֲדֹנָי לָטֶּבַח וְלַאָבִיב גַּם-יָחַד: 

הַשּׁוֹחֵט שָׁחַט, הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, וְהַשִּׁטָּה פָּרְחָה .