פרק 2: Terrible two

הוגה מאסטר

נהוג לומר שHygge היא מילה שיש רק בדנית ולא ניתן לתרגם (אם כי יש הטוענים שזה בדיוק אותו דבר כמו המילה האנגלית Cozy). הדנים מגדירים את זה כ"תחושה של לשתות תה עם חברים ליד האח כשבחוץ יורד שלג" או משהו כזה. אני הייתי מנחש שגם אמבטיה חמה עם כוס יין נכנס בקטגוריה אבל אמבטיות אין כאן. באופן כללי המקלחות בבתים הישנים של קופנהגן מזעריות ואם אתה לא צריך לשבת על האסלה בזמן המקלחת - זכית במקלחת גדולה. כנראה הסיבה לכך היא שפעם הדנים לא נהגו להתקלח כל כך הרבה. גם היום פעם בשבוע זה סטנדרט מקובל. בעבר המקלחת הייתה בחצר המשותפת ולא בתוך הבית, לחשוב על הרעיון של לצאת בחורף בחושך להתקלח בחצר נשמע לי מופרע.

ההוגה שונה מאוד מהתפיסה הישראלית. איך אומר דוד תלפיות במחזה נמר חברבורות* "ככה עוברים החיים האלה, לא מפלה גמורה, לא ניצחון גדול- שותים תה." לשתות תה הוא סמל התפלות, זה התל אביבים שיושבים בבתי הקפה שלהם במקום לשמור על הגבולות\ להלחם\ לעבוד באמת. עדיף מוות הירואי  בקרב, או התקף לב מרוב עומס של דברים חשובים שעשית, כמו כסף, על פני תה במרפסת עם חברים.  עדיף לסוע מהר למרות הסיכון בתאונה כי יש סיכוי לנצח את התחזית של הוייז בכמה דקות. להם יש הוגה. לנו יש עוגה עוגה במעגל נחוגה.

ואנחנו עמוק במעגל הקסמים הזה. בזמן שהסטודנט האירופי לומד חינם והדני אף נהנה מדמי מחייה מיכל צריכה להתמודד עם האנגלית, ללמוד ולפרנס. ולעדן אין גן בגלל הבירוקרטיה, אז היא בגן אבא. בלילה עובדים ובבוקר מחפשים מקום לשבת לקום, לשבת ולקום. קום אבא, קום.

home schooling

השבוע זה התחיל להיות קשה. כל אחה"צ עדן מאבדת את זה ומשתוללת עד שהיא מתמוטטת מעייפות, ואז אותו הדבר בערב. כל יציאה שאינה לגן השעשועים הצמוד מסתיימת רע. שני הבילויים המועדפים עליה הם ארגז החול והסופר (שהזכרתי כבר שיש בו עגלת סופר קטנה בגודל שלה שהיא יכולה לסחוב בעצמה את המצרכים קישור לפרק 1). אה כן, וגם הטלוויזיה, לה היא קוראת "אני רוצה לראות חזיר" בגלל הסדרה האהובה עליה Peppa pig . 

כדי לשים סוף לכל אלה, בעצת חברי מלומדי הסגרים, החלטתי להחיל לו"ז מסודר על היומיום שלה. בבוקר שעה של התארגנות איטית, ואחר כך הפעלות מתוכננות קצובות בזמן, מעבר בין ריכוז להוצאת אנרגיה, טיולים קצרים תחומים בזמן. ובכן, היום הראשון - קטסטרופה. קשה מאוד להטמיע פתאום לו"ז משום מקום, במיוחד כשהיא לא יודעת עליו כלום, הוא רק בראש שלי ועל הנייר. המון ויכוחים וריבים. הלו"ז בשלב זה גם בנוי לא נכון והיא שוב מסיימת מותשת ועצבנית. ואני מתחיל להתחרפן, כל היום בלופ- אבא אני רוצה חזיר. אבא אני רוצה חזיר, אבא אני רוצה חזיר. או אבא אני רוצה פירכית או גבינה או משהו אחר בריפיט. רבע שעה אחרי האוכל היא רוצה לאכול שוב. היא נרדמת באופניים בדרך הביתה. אני כבר גמור מיום שלם של ויכוחים והעצבים שלי מתוחים. וכך עוברים להם עוד כמה ימים שאני על הקצה, תוך כדי שהיא מבקשת גבינה בלי הפסקה אני אומר לה שעוד רגע אנחנו עוצרים ונחתך ביד מההילוכים של האופניים או איזה חיבור לא טוב שם. בא לי לבכות. או לצעוק. או לתת לה סתירה. הפעם אני עוד מצליח להגיב באיפוק (או ייאוש שקט) אבל ככל שהימים עוברים כבר מתחילות הצעקות, או שאני מכניס אותה בכח לעגלה. היא אלופה בהתנגדות ותוך שנייה אני בכל זאת סוחב אותה על הידיים.

באחד הבקרים אנחנו הולכים לגן החיות. אבא אני רוצה ילדים. בטח יהיו ילדים בגן החיות אני אומר לה. אני רוצה חיבוק מילדים.

היא בודדה. בגן היתה לה המון אינטרקציה (והמון חיבוק מילדים) אבל כבר חודשיים שהיא לא בגן. עצוב לי. החבר שיש לה לשחק איתו וגם לריב איתו הוא אני.

Unschooling

יש איזו תחושה של חוסר פשר. עדן ואני מסתכלים על תיקון של כביש. אבא מה זה? זה מין טרקטור קטן. אבא מה הוא עושה? אהה.. הוא מסנן עם הכף הזאת את האבנים של הכביש מחזיר את החול. אבא למה? הממ אני לא יודע, אולי ישתמשו בהם שוב. אבא מה זה? ווי, הפעם באמת אין לי מושג, הוא שופך חול שחור או אלוהים יודע איזה חומר זה, ופועל אחד עובר עליו אם מכשיר קופץ ושניהם לבושים במדים בצבע צהוב זוהר. מה זה? לא יודע. וגם האדריכלות כאן שונה ממה שאני מכיר- למה הלבנים אדומות בחוץ וצהובות בחצר הפנימית? למה על מגדל הכנסייה יש מגן דוד? איך קרה שבית הקברות הוא הפארק המרכזי של השכונה? החול בארגז החול, הוא מקומי? והאדמה השחורה? איזה מסלע זה? איך החמניה והפול והתות גדלים באותה עונה? בארץ אני יודע את כל זה. אני מכיר את המשמעות של אבן ירושלמית ואני אפילו יכול לומר אם זו אבן גיר בגימור מסמסם. אני מכיר את העץ ויודע מה מקומי ומה אוכלים. אני מבין את המשמעות התרבותית של סמלים ומנהגים, את המרחק שמקובל לתפוס מאנשים, את משמעות המבט והחיוך. מה מסוכן ומה אקזוטי. האם הגשם הקטן הזה ימשיך ככה עוד הרבה זמן או שזה התחלה של משהו גדול? איך בכלל בודקים את זה? ואיפה לעזאזל קונים מטאטא?

בינתיים אני לא מצליח להחזיק את הלו"ז והגשם הקטן הופך לגשם גדול ולא מפסיק. רציתי לסוע באופניים לבית הכנסת ביום כיפור, אבל תוך שנייה בחוץ אני ספוג מים. אין לי את חליפת הגשם הטובה. אני מוותר ומתבאס מאוד. אם לא הייתי כל היום משועבד לגן הילדה הייתי מזמן כבר קונה לי בגדי גשם ראויים. למחרת היום מתבהר ובערב אני רוכב לתפילת נעילה. השמש שוקעת מאוחר והצום לא נגמר. בית הכנסת מפואר ויפהפה עם פיתוחי זהב ותקרות גבוהות וארון הקודש ענק ואיכשהו הכל בטוב טעם. והאקוסטיקה- וואו. הקהל נשמע כמו מקהלה, והחזן חבל על הזמן. זה די נחמד וכשאני מאבד את המיקום במחזור אני שוקע במחשבה- או קי כדי שיום הכיפור הזה יהיה משמעותי אני צריך לקבל על עצמי התנהגות אחרת. אני חייב להיות יותר סבלני לעדן. היא רק בת שנתיים, קשה לה. עדיף שאתאפק ואבלע את הקושי שלי מאשר לעשות לה חוויה קשה וזכרונות לא נעימים.  אני מרים את הראש והרב פותח את ארון הקודש הענק ובתוכו ספרי תורה עצומים מאותרים ברימונים. דווקא היום האסתתיקה היהודית מוצאת חן בעיני, הטליתות, הבגדים הלבנים, המוכרות החמימה. אני יוצא מבית הכנסת בהתרגשות. תחושה טובה של יום כיפור משמעותי למרות הכל. שתיתי קצת מיץ והגוף חוזר לחיים, כל החושים דרוכים, אני מריח פיצה ממאות מטרים.

אני חוזר הביתה מאוחר ועדן עוד ערה. אני מת לאכול אבל היא מבקשת שארדים אותה וזה לוקח עוד שעה בערך. אני כבר עצבני. התרוממות הרוח התרסקה ליומיום האפור של הרדמה שלא נגמרת. העבודה האמיתית מתחילה עכשיו. 

למחרת שוב הולכים לסופר. שוב היא מתעקשת על שטויות. שוב עושה פיפי במכנסיים. שוב מתחרפנת ומתנגדת וצועקת. שוב אני לא עומד בלו"ז.

* יעקב שבתאי, נמר חברבורות ואחרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1995