פרק 11: חג חנוכה לבן

 שלג

קשה לתאר כמה קר נהיה. מושגים כמו 2 מעלות מתחת לאפס לא מספיק מדויקים כדי לתאר את זה. הדנים אומרים שאין מזג אויר קר מדי, יש לא מספיק לבוש. יש לי סוודר עבה כל כך שלבשתי אותו אולי פעם אחת בחיים, עכשיו אני צריך לקנות עוד כמה כאלה כי אני לובש אותו כל יום. יחד עם חולצה טרמית ועוד סוודר. ומעיל ואת הצעיף הכי חם שלא לבשתי מאז שעזבתי את ירושלים. והגטקעס גם מרגיש לא מספיק. ונעליים עם סוליה טרמית וגרביים מצמר אלפקה ועדיין קר. בטיולי לילה עם צנובר הדשא הקפוא מתפצפץ מתחת לרגליים. השלוליות קפאו. אתמול אפילו הכביסה שתליתי במרפסת קפאה. נכון, זה לא מינוס 20, אבל כל מי שתשאלו אותו כאן יטען שהמזג אויר הדני גרוע יותר ממינוס קיצוני. לא מספיק קר כדי לקבל שלג יבש, אז השילוב הז של הרטיבות והרוח, שקוראים לו The chill factor הופל את הקור לגיהנום של ממש. הגשם מרטיב אותך ואז הרוח והטמפרטורה מקפיאה אותו עליך, אולי פתאום עברת במקום חם והקרח הזה נמס ומיד קופא שוב וחוזר חלילה.

ביום השני  לקורס עבור מהגרים מחפשי עבודה בלשכת התעסוקה גם הדנים כבר מודים שמזג האויר מחורבן. יורד שלג מעורב בגשם. בדרך לגן כבר נרטבתי כולי והייתי צריך להחליף בגדים. הקורס די מוצלח שבו לומדים איך להשיג עבודה בשוק אחר ותרבות עבודה שונה. מלמדים אותנו על פערי תרבות, בזמן שכל היום תיכוניים ומרכז אמריקאיים שאנחנו מתבוננים נדהמים על השלג מבעד לחלון.

חוץ מהילדים, הדנים די אדישים לשלג, אבל לא לחלוטין, כבר הרבה זמן שהדיון החם בתחזיות מזג האויר הוא האם הם יזכו ל"חג מולד לבן". התחזיות היו די פסימיות, והנה, ראו זה פלא- ביום רביעי קמנו ל"white hanuka". על אף שירד גשם משוגע בבוקר העיר מכוסה שכבה דקה של שלג.

פערי תרבות

לאבא של תמר שלמדה איתי בתיכון היו כל מיני משפטים באיכות של סלוגן. אחד מהם היה משהו כזה:  דעות קדומות זה הדבר הזה שהמורים אומרים לנו שאינו נכון וכשאנחנו גדלים מסתבר שהם טעו. הוא גם המרצות כנראה שמעו ממנו את המשפט הזה. הן מציגות לנו טבלה שמראה הבדלים בתרבות עבודה בין מדינות שונות- למשל הודו קיצונית ביחס גמיש ללו"ז. ישראלים דוגלים בביקורת שלילית ישירה ונכנסים לעימותים. יש לומר שהדנים לא רחוקים מאיתנו בנושא הזה. הם מאוד אוהבים להעיר לך אם לא היית בסדר לדעתם. במיוחד אם אתה זר. אבל בניגוד לישראלים הם עושים זאת בהתנשאות מנומסת. הן ממליצות להוסיף לקורות החיים את הלאום שלנו, למה? זה לא אפליה, אבל זה אומר עלינו משהו. אולי הם הכירו מישהו מישראל והיתה להם חוויה טובה איתו. כן בטח. זה בדיוק מה שנקרא גזענות. וגם תמונה בקו"ח, כדי שיוכלו לדעת שאתה לא נראה כמוהם, בן כמה אתה והאם אתה גבר או אישה- כל הדברים שלא מקובל לכתוב בקורות חיים, אבל כן יפלו אותנו על בסיסם.

חנוכה Jul

עוד מעט חג המולד, שכאן נקרא יול. בדנמרק מתחילים לציין את כל החגים לפחות חודש מראש. ברמת ההצהרה החגיגות מתחילות בראשון לדצמבר, בפועל כבר מאמצע נובמבר מקשטים את הבתים. אפשר לראות אנשים יוצאים ליער לאסוף ענפים ואיצטרובלים לקשט איתם את הבית. בובות של גמדים מזוקנים מופיעות בכל חלון. לאחר מכן אורות לד קטנים עוטפים את השיחים והעצים והמרפסות. נרות דולקים בחלונות, איורים של סביבונים על הסופרמרקט. בחג המולד בדנמרק מקובל להדליק נרות, לאכול סופגניות, הילדים הולכים בתהלוכת לפידים ושרים שירים. נשמע מוכר? חוץ מהריקוד סביב העץ זה נשמע ממש כמו חנוכה. מוזר מאוד.

בדירת הairBNB שגרנו בה כשנחתנו היה סיפור ילדים שמראה איך השדונים מכינים מתנות בסדנאות היזע בקוטב הצפוני, וסבא קריסמס רותם איילים למזחלת, טס ונכנס דרך הארובה לחלק מתנות. עדן לא הבינה את הסיפור (אולי כי הוא היה בדנית וכל פעם אילתרנו משהו קצת אחר…) אבל מאוד נהנתה מהכפתורים עם הצלילים שנלוו אליו. במיוחד כשסנטה עושה הו הו הו. והנה עכשיו פתאום הנקודות מתחברות- היא רואה את הבובות ואומרות "סבא קיסקס", רואה את העצים וזה מתחבר לה- סבא קיסקס! וגם השלג מזכיר לה את סבא קיסקס. 

יש לומר שהיול הוא חג לא מאוד דתי. לא תראו בשום מקום אזכור לישו, לשירים דתיים ומי שהולך לכנסייה עושה זאת בשקט ובהחבא. ערב אחד הלכנו לטיול (כשעוד היה קר במידה סבירה) ושמענו אקורדיון. נכנסנו לחצר של בניין, הם עשו אירוע לכל הדיירים, חילקו יין חם ושוקו, הדליקו את העץ ורקדו סביבו. עדן מאוד נהנתה (הפעם לא קישרה לסבא קיסקס). 

מוזר להיות חלק מחג של עם אחר, זה מרגיש פתאום כמו ביקור במקום אקזוטי. העובדה שהאסוציאציה של עדן מהשלג היא קריסמס (כשהיא לא עסוקה בלאכול אותו) לא מאיימת על הזהות היהודית שלי כלל. אולי כי האסוציאציה שלי הרבה יותר גרועה.

דור 3

עם כל הכבוד לחוויה האסתטית של השלג, כשבדרך לקורס אני עובר ליד פסי רכבת מושלגים, אני לא חושב על סבא קריסמס אלא על תמונות השלג שאני ראיתי בילדות. פסי רכבת מושלגים באירופה מובילים רק למקום אחד- מחנה ריכוז. נכון, הדנים הם העם היחידי שזכה להחשב אומה של חסידי אומות עולם, מפני שהם הבריחו את רוב היהודים שלהם לשבדיה. אם כי יש סיכוי שזו לא אהבת מרדכי אלא הזדמנות לזרוק את כל היהודים מעבר לגבול עם מצפון נקי. בין כך או כך, אני רוכב בשלג ומזמזם את כאן התחנה טרבלינקה. 

הרכיבה בשלג היא האתגר המפחיד ביותר, במיוחד כשאני מבין שהברקסים שלי נשחקו. אני עוצר אצל מכונאי אופניים. הוא נראה מקצוען. אני מנסה לפתח אית שיחה ושואל אם הוא גם מוכר אופניים (יש לי חשק לנסות אופני פיקסי). הוא עונה "לא. נגמרו כל האופניים. בעולם". טוב… לא רוצה כנראה לדבר יותר מדי. הוא מותח את הברקסים ונראה שזה הכל, לא צריך להחליף רפידות. יופי. אני אומר לו תודה ויום טוב.

"אתה סטודנט?"

"לא"

"יש לך עבודה? היתה לך אי פעם עבודה?"

אני לא מבין לאן הוא חותר. 

"עשיתי עבורך שירות אתה לא חושב שאתה צריך לשלם?"

או קי, פאדיחה, אבל עבור עבודה כזו בתל אביב לא גובים כסף. מיד אני מתנצל ומנסה להסביר שלא ידעתי ושאצלנו לא משלמים על כזה דבר… 

"השקעתי מהזמן שלי, עבדתי עם הכלים שלי ועשיתי משהו שלא יכולת לעשות לבד, מגיע לי כסף על זה"

"ברור, בשמחה אשלם, אני רק מנסה לומר שזו היתה אי הבנה, מה שנקרא פערי תרבות"

“זה לא פערי תרבות, זה אתה מתנהג בגסות" 

(מי שמדבר)

"שמע, אני רוצה לשלם אני לא מבין מה הבעיה" בשלב הזה אני כבר מתעצבן, כשהוא מדבר על זה שקופנהגן יקרה, תל אביב יותר יקרה אני עונה, ואז הוא אומר לי "אה ברור, אתה ישראלי, בגלל זה אתה לא רוצה לשלם". לא יודע למה אבל המשפט הזה הכי פוגע בי. אולי כי הוא מסביר את הסיבה האמיתית שהבן אדם היה כזה סנוב מהתחלה.  אני חותך את זה לפני שאני תוקף חזרה ומסתלק משם, אבל כל הדרך רצות לי בראש תשובות שהייתי רוצה לענות לו. על כמה שהוא טיפש שעומד מולו לקוח שמראה נכונות לקנות עוד דברים והוא מתנהג אלי באופן שאין סיכוי שאחזור לשם. ככה לא משמרים לקוחות. שהמכונאי שלי בתל אביב, לא רק שלא היה דורש כסף אלא גם היה מציע לי להכנס לשתות קפה ולא משאיר אותי בחוץ בשלג. ואתה יודע מה, אם אתה לא רוצה אותי כלקוח יכולת להגיד לי לפני שתיקנת. אפילו לא היית צריך להגיד לי כלום, יכולת לכתוב על הדלת אין כניסה לכלבים ויהודים, ולהוסיף צלב קרס, יא בן זונה.

פתאום נשטפות לי העיניים בדמעות. כשהגעתי הביתה הייתי רעב, אכלתי בפראות, שתיתי מרק מהסיר, אכלתי אגוזים בעמידה, עד שעצרתי את עצמי- זה מה שנקרא אכילה רגשית.

יום אחד ביקשו החסידים מהבעל שם טוב שיראה להם את הצדיק הנסתר. הוא לקח אותם לבקתה עלובה בתוכה ישב איש ענק, עב בשר שאכל ואכל. הרוטב נדבק לו לאצבעות והשמעלצ נטף על הזקן. זה גדליה השמן. החסידים המופתעים אמרו לבעש"ט- זה האיש? נראה שהוא לא עושה בחייו דבר פרט לאכול!

אמר להם גדליה השמן, אבא שלי היה יהודי קטן. כשהקוזקים שרפו אותו הוא דלק באש קטנה ונגמר מהר. אני נשבעתי שכשיבואו לקחת אותי, יצטרכו 10 גברים להרים אותי, וכשישרפו אותי, איך האש שלי תבער…