פרק 23: תיקון

“I hope you find some peace of mind in this lifetime”

K. Lamar “United in Grief”

תקציר הפרקים הקודמים

אני בהאב, מפעל הייצור של אינפרם. האנגר ללא חלונות עם רעש מכונות ועובדים זרים מכל העולם (חוץ מהמזרח התיכון). אני אמנם עובד במשתלה שהיא פחות לחוצה מעובדי הייצור, אבל עושה עבודה רפטטיבית שככל הנראה בעוד חודשים ספורים תעשה על ידי מכונה, קם ב4:30 כדי להגיע בבוקר, חוזר הפוך בצהריים למשמרת ערב עם עדן.

איך הגעתי לכאן? בהפסקת הצהריים אני יושב עם פבאין, עובד סוציאלי מקסיקני שהתחתן עם דנית ועכשיו עובד ייצור באינפרם. הוא בן אדם מאוד חיובי, כשאני שואל אותו אם הוא לא מוצא את העבודה חסרת משמעות לעומת מה שהוא עשה שם, הוא אומר שלפחות הוא מקבל ירק טרי ואיכותי ולא צריך לסבול את ריח הפה הנורא של ההומלסים המקסיקנים רקובי השיניים. מתגלגל איזה דיבור על להנות מהרגע כי מי יודע מה יהיה מחר (נוחלף על ידי רובוטים) ואני אומר שזה די מה שהנחה אותי כל החיים- בחרתי להנות מהרגע ולכן עזבתי שלוש פעמים לימודים, גרתי על ההר, התנדבתי בחוות, החלפתי מקצועות, עברתי דירות ופתאום אתה מוצא את עצמך בן 36 עם ילדה בארץ זרה -

 עובד באינפרם- הוא משלים אותי בתסכול שהוא גם שותפות גורל.

אבל בשביל הסיפור הזה אני צריך לחזור יותר אחורה, לשתי נקודות בזמן - האחת היא בימים שעבדתי בנסיעות באינפארם, חוויתי את הקושי של מעמד הפועלים שהוא גם קבוצה אתנית שונה ומצאתי נחמה ברדיו של הרכב המנגן היפ הופ. בעיקר קנדריק. הראפר הזה הוא פשוט גאון. הוא מצליח לחדש ולאתגר מוזיקלית וטקסטואלית. אני מקשיב לו בלי סוף, קורא את המילים, חלק מהן גם מבין. יש שם שילוב בין התסכול והאגרסיביות של הגנגסטה ראפ למסרים ביקורתיים וקונסטרוקטיבים של ראפר שהוא בעצם ילד טוב. הנקודה השנייה מביאה אותי לירושלים 2010 והיא המפגש עם הנמסיס.

הנמסיס

כשגרתי בירושלים כסטודנט ופעיל שכונתי במוסררה נפגשתי עם שלושה חבר'ה שרצו להקים בעיר ישיבה חילונית. ניסינו להביא אותם לשכונה, נפגשנו איתם ובזה הקשר כאילו נגמר. אבל המשכתי לפגוש אותם בעיר והם כל פעם לא זכרו אותי או לא זיהו אותי. זה קרה בתיקוני ליל שבועות, בחתונה של חברים (ראיתי אחד מהם ומיכל טענה שהוא ובת הזוג שלו מתחרים איתנו מי הרוקדים המגניבים ביותר), והכי עיצבן אותי הבחור שהיה "איש הרוח" שלהם. דוקטורנט לספרות שמלמד את התוכן הצפוי ומסתובב בדאוין של מי ישמע. וכל הזמן הוא תפס לי את המשבצת, אפילו יצא לשנינו להעביר באותו יום לימוד פרשת שבוע במאהל ב2011.

מודה, קינאתי בו. היתה לו הישיבה שלו והפוזה שלו הצליחה לשכנע אנשים. אבל  עבר הזמן ועכשיו כבר פחות אכפת לי. הרי הוא עשה מה שצריך כדי להתקדם ואני לא. יום אחד קיבלתי מייל שיווקי על תיקון ליל שבועות בישיבה החילונית בירושלים, נו, אני אומר לעצמי, בוא נראה על מה הם מלמדים. והנה מסתבר שבתיקון ליל שבועות הקרוב הוא הולך ללמד על האלבום החדש של קנדריק לאמר. עכשיו, אמרתי לעצמי, אני מוותר על האגו שלי. אני כותב לו שאני מת לדבר איתו על האלבום ולשמוע מה הוא ילמד והרי לא אוכל להגיע. להפתעתי הוא עונה.

"איזה כיף לשמוע ממך וגם לדעת שאתה בעניין של קנדריק... באמת שכן, זה חלום ארוך להעביר על קנדריק שיעור בהקשר של הישיבה.

מה שחשבתי לעשות בלב העניין זה לדבר על האלבום כתהליך תיקון/וידוי פנימי עם אלמנטים של טיפול, תפילה, צום כמנגנונים של ביקורת עצמית וריסון לאור ההצלחה המטורפת שלו, לבדוק כיצד הוא מפשיט עצמו ממלבושי ההצלחה ומתעמת עם האני שנותר שם, ההתמודדות החברתית איתה וכו. וגם לגעת בסוגיות הרגישות פנימה בתוך התרבות השחורה - נטישת האבות ודמות האב, היחס להומואים וטראנסים האונס של אמא שלו וההתמודדות עם טראומה. וכיצד הוא מציע דרך להתמיר את הקושיות והאתגרים האישיים שלו גם לתיקון חברתי. הדבר גם בא לידי ביטוי לדעתי בסגנון ובאווירה המוזיקלית של האלבום שבניגוד לקודמים שהיו מאוד עשירים מוסיקלית הוא מאוד צנוע ומינימליסטי - כמעט אפילו סגפני, ובכך הוא מתאים צורה לתוכן. מה דעתך?

אשמח לשמוע בכלל מה אתה חושב על האלבום אבל גם מה שלומך בכללי ומה אתה עושה בנכר השנה?"

למרות שהצעתי שיחת טלפון והוא ענה במייל, אני מופתע מהתשובה החמה. פחות מהפרשנות שנשארת ברמת הפשט של האלבום. אני עונה לו בפירוט והוא לא עונה שוב. נו, מילא. כנראה לא יכול לעמוד במחשבה מורכבת של איש רוח אמיתי שמקדים את זמנו. אבל לו יש קהל ולי אין. חוץ ממכם כמובן. אז גבירותי ורבותי, מכאן ואילך נעבור לפרשנות המרחיבה שלי לאלבום המורכב והמהמם של קנדריק לאמאר "Mr Morale &The Big Steppers"

Mr Morale &The Big Steppers

“I've been goin' through somethin'/One-thousand eight-hundred and fifty-five days/ I've been goin' through somethin'/ Be afraid”

K. Lamar “United in Grief”

כשהאלבום יצא הוא מיד זכה לתגובות שליליות. הילה רוח קראה לו טרחני ובן שלו כתב בהארץ שהוא לא טוב כמו אלבום המופת שלו מ2015 "To Pimp A Buterfly"  אז נכון, הוא קשה להאזנה ועמוס בטקסט. וכבד לאללה. אבל אני חושב שקנדריק עשה כאן מהלך ענק, כמו שרדיוהר עשו עם Kid A או פוליקר עם אפר ואבק. כל העולם מחכה לאלבום הבא של קנדריק, הראפר הכי מצליח ונחשב בעולם, ובמקום להביא עוד ממה שאנחנו מכירים, הוא שוב מאתגר אותנו. כמו שהוא הכניס סקסופונים ופרי ג'אז לTo Pimp a buterfly כאן הוא מפתיע דווקא עם פסנתר, כלי שהוא ממש לא היפ הופי. והוא מתחבר לצליל המלנכולי ומחוסר הלהיטים של האלבום החדש. יש גם הלימה בין צורה לתוכן בכל שיר, בנימת הקול שלו, הוא עובר מדיבור אגרסיבי, בוטה ואלים, לכואב, אינטימי ולבסוף למשהו מפויס ורגוע, לפי ההתקדמות בתהליך. זה אלבום שהוא תהליך פסיכולוגי (והוא מזכיר כמה פעמים שוויטני, אשתו, המליצה לו טיפול וגם את הפסיכולוג עצמו כבר בשיר הראשון). לצד התהליך האישי קנדריק מעביר את המאזין ואת הקהילה השחורה מסע תיקון, הצפה של טראומות קולקטיביות וטקס גירוש שדים. זה אקט של שחרור מהקללה הבינדורית, שמגיע לשיא בשיר mother I sobber. 

בתרבות ההיפ הופ הראפר נקרא גם MC קיצור ל-master of ceramony . כאן הטקס מסתיים כשקנדריק משחרר את עצמו והקהילה שלו משחזור הטראומה, הקורבנות, הבושה והאשמה, במקום להעביר אותה לבן שלו. 

N95 - לימינאליות וכניסה למרחב הטקסי

“Take off the gossip/ Take off the new logic, that if I'm rich, I'm rare (take it off) /Take off the Chanel/ Take off the Dolce/ Take off the Birkin bag (take it off)/ Take all that designer bullshit off/ And what do you have? (Bitch)”

K. Lamar, “N95”

האנתרופולוג ויקטור טרנר במאמר הידוע שלו "לימינאליות וקומיוניטאס" מראה מקום  מתאר תופעה שמאפיינת כנראה את כל טקסי המעבר בעולם- הלימינאליות (שוליות בתרגום לעברית). המשתתף בטקס מעבר (כמו בר מצוה, חתונה, הכתרת מלך, גיוס, וכדומה) עובר מסטאטוס אחד לאחר, התחילת הטקס הוא עוזב את הסטאטוס הישן ועדיין לא נמצא בחדש. למשל בחתונה הרווקים הופך נשואים, אבל במהלך החתונה הם אינם איש ואישה אלא חתן וכלה. השלב הזה שבין לבין נקרא המרחב הלימינאלי, והכניסה אליו מתחילה עם עזיבה של התואר הקודם, שמלווה לרוב בהשלה של הזהות הקודמת. בטקסי ההתבגרות של שבט המסאי למשל, הנער צריך להוכיח את כוחו ואומץ ליבו אבל לפני כן מגלחים את ראשו ושורפים את צעצועיו המסמלים את הילדות. הכלה בחתונה היהודית מוסתרת מאחורי הינומה, וטרנר מתאר איך צ'יף חדש באחד השבטים עובר תהליך שלם של השפלה בו הוא מסיר את מלבושיו המפוארים וכל העם מגדף אותו, קורא לו בשמות ומשפיל אותו עד שהוא מגיע לבקתה בה הוא יוכתר כמלך ויצא מחדש כבעל כח.

אחרי השיר הראשון באלבום של קנדריק, שהוא סוג של פרולוג מגיע N95. שיר אלים ואגרסיבי כמו רב השירים בחלק הראשון של האלבום, החלק של שחזור הטראומה והניסיון להתעלם מהמצוקה. השיר מבצע את ההפרדה והכניסה למרחב הלימינאלי. קנדריק משיל בוא את כל המלבושים וסממני העושר. את התפיסה העצמית ככוכב, או כנציג של השכונה, צועק על עצמו שוב ושוב take it off, ובפזמון אומר לעצמו "you are ugly as fuck" . הוא מצמצם עצמו לכדי ארנק או כספומט שמחזיק את הכסף. מרדד את עצמו לרמת חפץ. גם שם השיר כשם מסיכת הקורונה מזכיר כיסוי ואובדן זהות, או את הסרתה וחשיפת האדם משולל התואר. כך מתחיל הטקס שבסופו הוא יצא אדם אחר. אבל לא לבד, יחד עם כל הקהילה שהולכת איתו. 

היום היה יום עמוס בהאב. הרשת על הראש וכיסוי הזקן כבר מציקים לי. בהאב צריך לשמור על כללי הגיינה קיצוניים שכוללים הסרת תכשיטים, חבישת כפפות, וכיסויי שיער וזקן. בגלל שהגעתי הבוקר מאוחר, אני גם נשאר מאוחר לעזור לעובדי הייצור באריזה והדבקת מאות מדבקות על שקיות, כי עדיין לא סגורים על שיטת האריזה החדשה. מנסים לשמור על מוראל למרות שגם אני וגם יוסיפ, רכז המשתלה, די מתוסכלים מהעבודה המטופשת הזו. כולם מתגייסים לעזור, אפילו המנהלים. מנהלת מחסן מסתכלת על השעון שלי "רק עכשיו הבחנתי בשעון שלך". "קאסיו רגיל, הכי פשוט בחנות" אני אומר. "כן, אני יודעת. אסור ללבוש כאן שעון." אה, לא ידעתי…

Take it off!

האישי הוא הפוליטי

“Daddy issues, hid my emotions, never expressed myself/ Men should never show feelings, being sensitive never helped[...] /Daddy issues, fuck everybody, go get your money, son/ Protect yourself, trust nobody, only your momma'n'em [...] let's give the women a break, grown men with daddy issues”

K. Lamar “Father time”

בחצי הראשון באלבום קנדריק מעביר אותנו דרך הקשיים שלו בחיים, בעיקר במשפחה. להתמכרות שלו לבגידות, אותה הוא מכנה "lust ediction", אך מסתבר שבתוכה יש עניין ספיציפי לניצול נשים לבנות כנקמה גזעית. לאחר מכן הוא קושר את זה לענייני אגו שבאים מהdaddy issues  שלו. יש איזו ניגוד בין הצלחה גדולה לתחושת קטנות פנימית שהסקס והכסף מנסים לפצות. הוא מגיע לשיא של אלימות בשיר ויכוח קולני, שהוא דואט עם מי שמשחקת את אשתו, שהוא משהו בין דיאלוג תיאטרלי של צעקות לקטע ראפ. במהלכו היא מאשימה אותו שהוא הסיבה לגברים שמנצלים מינית כמו הארווי ווינשטיין והסיבה לתופעות כמו טראמפ. הוא מאשים אותה בפייק פמיניזם, כשבפועל האלבום מקבל את תפישת היסוד של הפמיניזם - האישי הוא הפוליטי. קנדריק אלים כלפי אשתו והסביבה בגלל שיש לו תחושת ניחיתות הנובעת מהיותו בן לקבוצה מוחלשת- שחורים בארצות הברית. כבן לאב נעדר שהיה בעל אותם בעיות בעצמו, כבן לקהילה חסרת ביטחון, הוא משחזר את הטראומות והמצוקה של אבותיו, הגברים השחורים, טראומה שהם מעבירים מדור לדור יחד עם התפישה העצמית כקורבנות, שמובילה אותם להתנהגות אלימה ופוגעניות. 

“Playin' "Baby Shark" with my daughter/ Watchin' for sharks outside at the same time”

K. Lamar, “Worldwide Steppers”

עדן: תבכה

אני : וואאההה

עדן: תבכה בלי פה

אני: ממממ

עדן תבכה עם אגווק בפה

אני : אהאהאה

עדן: תבכה עם בלומסט בפה

אני: אוובלפבלפבלפ

עדן: קח מוצצי בכאילו.

רב המשחקים עם עדן הופכים באיזשהו שלב למשחק תפקידים בו מישהו צריך לבכות. מיכל אומרת שלי היא עושה את זה יותר, כי אני מתמסר לבכי. אני בוכה מכל הלב, זו ההזדמנות שלי לבכות, אני מסביר לה, הגברים בוכים בלילה את יודעת.

יוסיפ ויאסון שואלים אותי מה הדבר הכי הזוי שראיתי בצבא. יאסון יווני ויוסיפ, רכז המשתלה, קרואטי. יחד אנחנו חבורת הים תיכוניים. מה הדבר הכי משוגע שהיה בצבא? שהתגייסתי, זה נראה לי הסיפור הכי הזוי. ואני לא יודע מה לענות כי באמת הכל משוגע, אין מאיפה להתחיל בכלום אין הגיון, לספר על העציר שבזמן הבחירות בין חמאס לאש"ף אמר לי שהכי טוב להם ישראל? או הפעם ששלחו אותנו לעצור "דג שמן" והתרגשנו שסוף סוף נעשה משהו ולבסוף עצרנו ילד בן 14 שישן ליד הבית בדיר של העיזים ואמא שלו רצה החוצה להביא לו סוודר? או על הפעם שעצור אחר הזמין אותי לקפה אצלו בבית- אני אמרתי לו כשלא תהיה עם אלה והצבעתי על האזיקים והוא ענה וכשאתה לא תהיה אם אלה והצביע על המדים, ואני חשבתי איך שנינו שבויים במציאות כובלת באותה המידה. או שהסמ"פ נתן לי כוונת חדשה ורצה ראות שאני משתמש בה במחסום מכוון על ילדות, או על הילדה הפלסטינאית שנתנו לה שוקו בבית שהשתלטנו עליו והיא ביקשה עוד כי הם שמונה אחים? על המדורות בלילה בבקעה? הסרט שצילמנו? הקומפוסטרים במוצב הפלוגתי? המשחקים שהמצאנו? השעמום והשחיקה? באטל ראפ בלילה מסתערים על שלוחה בבוקר, חשבתי שהכל משחק עד שהקפיצו אותנו לפעילות אמיתית. 

אבל זה לא עובר תרגום, או שיוסיפ לא מתרגש, אחרי הכל אבא שלו נלחם ארבע שנים במלחמות האזרחים ביוגוסלביה, ואני לא מצליח להתחמק מהמחשבה שכל עמי יוגוסלביה לשעבר היו פרטיזנים במלחמת העולם השנייה ורק הקרואטים שיתפו פעולה עם הנאצים. 

זה רודף אותי. בכל פעם שאנחנו עוברים בדלת היציאה מההאב שנסגרת אוטומטית ומישהו רץ כדי לעבור אותה לפני שתסגר, אני חושב על דודה אולה רצה לחשמלית בורשה ברגע שהדלת נסגרת, בורחת מהגסטאפו. כואבת לי השן. סתימה עולה כאן המון. מישהו ממליץ לי לעלות על מעבורת ולעשות את זה בפולין. אני חושב שזה מוגזם, למה, תוכל לעשות חופשה בקרקוב על הדרך. טוב, טיפול שיניים בפולין נשמע לי הגיוני. במיוחד אם היה מדובר בעקירה. אבל חופשה בקרקוב? זה נשמע לי כמו פרדוקס. מדלין היהודיה מבינה אותי. גם היא סובלת מטראומה בין דורית. כנראה זה לא רק מערכת החינוך בישראל. זה משהו עמוק יותר בהוויה היהודית.

אני רוצה לשאול את העובד השחור איך מרגיש להיות במקום שכולם לבנים, למה? כי אני מרגיש מוזר שכולם נוצרים. חושב על זה שאבותיהם רדפו אותנו במשך מאות שנים, ולא יכול להשתחרר מהטראומה הבין דורית. זה קורה לי כשהגרמניות מדברות בינהן גרמנית, כשאני חושד שהם מדברים עלי ועל מדי מאחורי הגב כעל היהודים, כשכל דבר מזכיר סיפור שואה.

Session two, breakthrough

“If you derive your sense of identity from being a victim,  Let's say, bad things were done to you when you were a child,  And you develop a sense of self That is based on the bad things that happened to you”

K. Lamar, “Count Me Out”

החלק השני של האלבום מתחיל עם ההצהרה- פריצת דרך. היא מגיעה אחרי משהו שהוא כמעט התגלות אלוהית בעקבות האהבה שאשתו ממשיכה לשמור לו למרות העלבונות, האגואיזם, הבגידות והאלימות. בשלב השני קנדריק מוכיר את וויטני אשתו ומוכן לשתף פעולה עם הטיפול, ומתחיל לקשור את קשיים שלו עם הקשיים הקולטיביים של הקהילה השחורה. אני, בתור בן לעם שסבל לא מעט וסוחב טראומות בינדוריות משל עצמו מוצא שם הזדהות והזדמנות. גם אנחנו בונים את הזהות שלנו על כקורבנות שעברו עבר קשה מאוד. שיר אחר שיר הוא משחרר עצמו מהאשמה על העבר, ומתנער מההתנהגות התוקפנית ושוביניסטית בהווה. הוא עובר מאשמה לאחריות. הוא גם מתמודד עם הציפייה שלו מעצמו להיות המושיע של הקהילה השחורה. כשהוא נושא את האשמה הוא מדמה עצמו לישו שלוקח את אשמת חטאי האדם ולכן מופיע זר הקוצים על העטיפה וכמוטיב. אבל במקום למות כקורבן בסיום הוא בוחר בחיים, בעצמו ובמשפחה. אולי בגלל זה הוא גם מצהיר כמה פעמים שכבר אינו נוצרי אלא מתפלל לעצים ולפרחים. 

בשיר הלפני אחרון mother I sobber, הוא מספר על הבושה, האשמה והכאב על כך שבגיל חמש לא לקח אקדח והציל את אמו מהתקיפה המינית האלימה שחוותה. הוא מספר איך הוא בעצמו התנהג בעקבות כך כמי שחווה פגיעה מינית. שוב ושוב כילד שאלו אותו אם בן הדוד שלו נגע בו ולא האמינו כשאמר שלא. הוא ממשיך וקושר את כל ההתנהגות האלימה שלו והפגיעה המינית באלימות המינית שחוו אבותיו ולכן כמעין תסמונת שטוקהולם הופכים המנוצלים למנצלים שמנציחים את הפגיעה והאלימות בתוך המשפחה והקהילה. קצב השירה והווליום שלה עולה, הוא מצהיר שהוא משחרר את כולם מהקללה. הטקס השאמאני מגיע לשיא.

בערב שבועות נערך תיקון בבית הכנסת. אני מתנדב ללמד שיעור. בעקבות קנדריק אני רוצה לגעת דווקא בתפישה העצמית כקורבן. השיעור מתחיל עם הצטרפותה של רות לעם ישראל, הקטע ממנו למדו חז"ל איך איך יש לערוך גיור,  וממשיך למימרא תלמודית המעצבת את הליך הגיור עד היום:

"תנו רבנן: גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין, ויסורין באין עליהם?"

במילים פשוטות, כרטיס הביקור שאנו מציגים למצטרף לעם ישראל הוא עם של קורבנות נרדפים שרק דברים רעים קורים להם ובאמת מוזר שמישהו רוצה להצטרף למועדון. האם כך אנו תופשים את עצמנו? כנראה שכן. הערב מתחיל עם שיעור של החזן שמלמד משהו נחמד על כוחה של המוזיקה דרך תורת העשבים של רבי נחמן וגם מלמד את שירת העשבים. גם יאיר הרב בחר איזה מסר חיובי על תקשורת. רק אני הייתי חייב לתקוע את העצם בגרון עם שאלות קשות של זהות מורכבת וקורבנות, להטיל ספק בתרבות שלנו ולהציע שינוי פנימי שלה. יש כאלה שאוהבים את הרעיון, אחרים מסרבים לבלוע אותו. הרדיפה, הטרור, המלחמות, הם מה  שמאחד אותנו לתפישתם. מה שנקרא "united in greif" אני לא מוכן יותר להגדיר עצמי כקורבן וכנרדף. אני לא מוכן להמשיך להרדף על ידי הקללה הבינדורית.

"Heavy is the head that chose to wear the crown”

K. Lamar, “Crown”

באחד הימים מגיעים להאב שני מבקרים, אחד אנגלי ואחד ישראלי, שניהם מומחים למשהו באינפרם באו להחוות דעה על השינויים המקומיים. המנהלת של אינפרם בסקנדינביה מנסה לעשות רושם ומציגה אותי לאורח בתור הישראלי "הנה דברו בינכם עברית" היא מצחקקת במבטא גרמני. אני אומר לו שלום והוא נראה מובך ומתחמק. הוא מדבר איתי אנגלית, אולי הוא יודע שבסוף כל מילה בעברית יושב ערבי עם נרגילה וקוזק על סוס. אחר כך הוא ידבר איתי עברית בשקט כשלא רואים. הוא כבר הרבה זמן מחוץ לארץ ומנסה להשיל את הישראליות שלו. אבל הוא לא יכול להסתיר את זה. אני שומע במבטא שלו, בבדיחות שלא עוברות תרגום, בהסתחבקות המגושמת. 

ביום אחר מגיעים צוות הרכבה מחדש של החוות שפורקו. דמיאן קורא לי. רוצה להגיד תודה, הוא הלך כבר ארבע פעמים לחומוס שהמלצתי לו בנורברו. יושב איתו יעקב, הישראלי של הצוות שדווקא ממש לא מתבייש להשתלט על השיחה ולדבר איתי עברית ליד כל הקולגות שלו כך שהם נשארים בחוץ. הוא כבר שנים בברלין. אני לא הייתי יכול, פוסט טראומה בינדורית, לא מסוגל לשמוע גרמנית. מבחינתי בסוף כל מילה שאומרים בגרמנית יש אקציה לטרבלינקה. הוא בא ממשפחה יקית, שמע גרמנית גם בארץ, אבל בחיים לא יחזור למקום הדפוק הזה (ישראל). עשר דקות אחרי שירד מהמטוס וכבר עולים לו העצבים. רק בשביל האוכל הוא בא לביקור. הבחור חי בברלין אבל ישראלי בכל רמ"ח איבריו, מכור לחומוס, תופש מקום באותה אגרסיביות ממנה הוא נגעל. 

האמת שאני חי בשלום עם הזהות הישראלית שלי, כבר לא עושה ממנה עניין ומכיר בהיותה חלק בלתי נפרד ממני. ברמה הפאסיבית. אני לא צריך לעשות כלום כדי לזכור מאיפה באתי ולאן אני שייך. כדי להשתחרר מהטראומה המלווה אותה אני צריך לעשות משהו.  האם הזהות הזו כרוכה בלא נשכח ולא נסלח? בהיותנו העם הדווי, דחוף, סחוף ומטורף שרק יסורין באים עליו? האם אני מסוגל שלא להעביר את זה לעדן, את האכילה הפוסט טראומטית שאימצתי מאבא שלי כבן לניצולי שואה? את ההתכווצויות בצפירה, התחשבנות עם הצוררים, החשדנות כלפי כולם שהם בעצם אנטישמים, את תפישת עצמי כקורבן ומוחלש והיפוכה- הצורך להיות חזק ולא פראייר לעולם? אסור להתכופף ואסור להתבלט, אנחנו לא אירופה ולא אסיה ולא אמריקה, עם לבדד ישכון. האם עם שלידתו בעבדות וג'נוסייד, שהובס וגורש ונרצח לאורך 3000 שנה, יכול להתגבר? האם אוכל להשתחרר מהקללה הבינדורית?

“This is post-traumatic, Black families and a sodomy, today, is still active

So I set free myself from all the guilt that I thought I made

So I set free my mother all the hurt that she titled shame

So I set free my cousin, chaotic for my mother's pain

I hope Hykeem made you proud, 'cause you ain't die in vain

So I set free the power of Whitney, may she heal us all

So I set free our children, may good karma keep them with God

So I set free the hearts filled with hatred, keep our bodies sacred

As I set free all you abusers, this is transformation”

K. Lamar, “Mother I Sober”

טקס השאמן של קנדריק מגיע לשיא. הוא משתחרר מהקללה הבינדורית ומשחרר את סביבתו. אשתו והבן מודים לו. 

קלוד לוי שטראוס, אנתרופולוג חשוב אחר, מתאר טקס בו השאמאן מקל על כאביה של היולדת. השאמאן שר לה שיר סיפורי על תנועה של השדים בגיא, שיר שמתאר את התחושות שהיא עוברת ונותן להם משמעות בתוך המבנה הקוסמי של התרבות בו היא חיה. הוא משווה את המאפיינים של הטקס לתהליך הפסיכולוגי ומדגים כיצד פסיכולוג עושה את אותה עבודה- נותן פשר לכאב הנפשי של המטופל שמאפשר לו להתמודד עמו, לשאת אותו, ולהכניס אותו למקום המתאים לו במבנה החברתי. לאקאן טוען שהטראומה הוא הדבר שאי אפשר לתמלל ועצם היכולת לדבר על החוויה מעבירה אותה ממצב טראומתי - לדבר שאפשר להתמודד איתו. קנדריק משתחרר מהקללה הבינדורית על ידי דיבור עליה, מתן פשר וסיבה לכאב שהוא חווה וגורם, ומצליח לנתק את המעגל של שחזור הטראומה. 

בשיר האחרון שהוא סוג של אפילוג הפזמון החוזר הוא "I chose me, I'm sorry" קנדריק מתנער מתפקיד הגואל והמשיחי שהוא העמיס על עצמו. במקום משיח הוא המאסטר של הטקס, הMC, וגם המטופל. הוא בוחר בעצמו כסוביקט שצריך להשתחרר מהקללה, ודרכו אנחנו נהיים מודעים אליה. הטקס מסתיים כשהוא יוצא אל הסטאטוס החדש- קנדריק השלם עם עצמו, איש המשפחה, אדם חופשי.

כל פעם שאני שומע את האלבום הזה אני מרגיש את ההתרגשות מחדש. נכון, קשה שלמוע אותו ברצף, מעט שירים יכולים להחזיק מחוץ לקונטקסט של האלבום השלם, והוא כבד. אבל הוא מטלטל אותי- האם אני מסוגל להשתחרר?

אני על הרכבת בבוקר, מרגיש קרבן של הנסיבות, גר בארץ נוכריה, בלי השכלה מתאימה או שפה להתשלב בשוק העבודה. אני במפעל, עייף מלדבר אנגלית, מהשונות, מהאנומליה של היהדות והישראליות בתוך כל החוויה האירופית, של איזור מלחמה בתוך סקנדינביה השקטה. אני מסדר את השתילים הצעירים בתוך מגש פלסטיק שיכנס לתוך מערכת אקלים ותאורה מבוקרת והמחשבות שלי נודדות - איך אני יכול להשתחרר מהקללה שנמצאת בבסיס הקיום היהודי. כואבת לי השן.

תבכה. תבכה עם מצה בפה. תבכה עם גפילטע פיש בפה. תבכה עם עוגת גבינה בשבועות. תבכה עם דגל ביד, תבכה עם זכרונות מהצבא, עם סיפורים מהשואה, עם גירוש ספרד ודרכון פורטוגלי, תבכה עם הצפירה, עם הספירה, עם התורה, עם הגמרא, תבכה במטווח כשיורים על דמות אדם מפח שקוראים אותה פלאח. תבכה  במטבח, אם עגבניה בדנית נשמעת לך כמו הקיצור של תותח מתנועע (tomat) וכשאתה מנקה נעליים אתה רוצה לקרוא לזה גלחצ. תבכה אם למרות שצריך לשים רשת מעצבנת על הזקן לא תתגלח כי לא התגלחת מאז הצבא. תבכה עם הכיבוש, תבכה עם מצעד הדגלים, עם פסי הרכבת המושלגים, עם גויים ענקיים, עם פיגועים. תבכה עם מאזן שלילי בבנק, תבכה עם הרעת תנאים בעבודה, תבכה עם יוקר המחייה, אם קר ואם חם ואם עוד רגע יציף אותנו הים. תבכה אם המצב מסריח תבכה אם חבלי משיח תבכה אם עזה ורפיח אם ערפיח וחרא של טיח. תבכה אם אתה פיון. אם אתה רובוט. אם אין למה לצפות, אם יש למה לקוות. תבכה עם אגווק בפה. תבכה עם בלומסט בפה. תבכה בלי פה.

קח מוצצי בכאילו.