פרק 10 - real location

אתה נמצא כאן

פעם הייתי קוף בג'ונגל. קמתי עם השמש, אכלתי פירות מהעצים. חייתי את הרגע.  נרטבתי בגשם ונצרבתי בשמש, היה לי חם והיה לי קר. ברחתי מהטורפים. לא הייתי מרוצה.

נדדתי בסוואנה למקומות חדשים, הייתי רעב לא פעם. ישנתי תחת כיפת השמיים אבל לא הייתי מרוצה.

פעם הייתי חקלאי. זרעי וקצרתי והאדמה הצמיחה לי קוץ ודרדר. עור הידיים נסדק לי ברוח והבוץ כאב תחת הציפורניים. המחרשה עיקמה את גבי. פחדתי מהחושך. בניתי בית להסתתר בו. הדלקתי מנורות, חיממתי וקיררתי וישבתי על כסא. למדתי לשיר ולקרוא לאלוהים ולספר סיפורים, להפעיל חיות אחרות ומכונות.

היום אני ישן על מזרן רך, בעיר בטוחה. לא חם לי ולא קר לי ולרב אני שבע. אני עדיין לא מרוצה.

 ממשיכים בחיפוש העצמי. - והפעם איתמר סתת - To doist

זו שם אפליקציית המשימות שמסדרת לי את המטלות, מזכירה לי אותן ומדרבנת אותי באמת לבצע. המטרה הנוכחית שלי- לעמוד 3 שבועות ברצף ביעד של 30 משימות לשבוע. לרמות עם משימות כמו "לשתות תה". אז ברוכים הבאים לרשימת המטלות שלי.

פרקים מרשימת המטלות א - להביא את הכלבה

להביא את צנובר מישראל זה לא קל, אבל לא חשבתי שזה יהיה כל כך קשה. שמעתי על חברות שמביאות כלבים לחו"ל, יצרתי קשר עם זו שיש לה פרסום אינטרנטי הכי טוב. מה הם מציעים? ייעוץ במחיר מוגזם. "ראיתי באתר שאתם שולחים את הכלב עם מלווה מוטס" "אנחנו כבר לא עושים את זה בגלל הקורונה"- "או קי, מה לגבי הטסה כקארגו?"- "לא כדאי לך זה נורא יקר".- "זה נכון שאתם מייצרים כלובים בעצמכם" - "לא, אני יכול להפנות אותך למישהו שעושה את זה אבל זה מתחיל ב3500 ש"ח, לא כדאי לך". טוב, אז מה השירות שהחבר'ה האלה נותנים? המלצה לא לשלוח את הכלב?

בסדר, הבעיה היא כזו, צנובר לא ענקית, אבל היא גדולה מספיק כדי שנצטרך את הכלוב הגדול ביותר שיש בשוק. בעיקר בגלל שהיא ארוכה מאוד. את הכלוב הגדול ביותר רק אייר פראנס מוכנים לקחת, ובהרבה כסף. אם היה לי כלוב במידה המדויקת שלה, יכולתי לקחת אותה איתי בחזרה מהביקור שיהיה בארץ, אבל ככה, אני צריך לנסוע עם חברה אחרת מזו שמיכל ועדן יטוסו, בשעות הזויות, לשלם המון ולבלות עם צנובר 12 שעות בשדה התעופה בפאריז. לא מתאים.

חברה אחרת שהציעה לי מחיר טוב בהטסה כמטען קארגו מנוהלת על ידי שני אחים שמבטיחים כל הזמן שתיכף הם יחזרו אלי, וזה לא קורה. אחרי שבדקתי אינסוף אופציות ומתחתי כמו מסטיק את ההבאה של צנובר, הפתרון נמצא.  הגעתי לאיזה וטרינר שהסכים להטיס אותה אלי במחיר מטורף, באיזה כלוב שהיה לו למכור לי יד שנייה במחיר של כמעט חדש אבל נכנס למטוסים קטנים. 

מיכל קנתה לצנובר מיטה ושמתי לה ממתק שם. ב13:00 היא נחתה בקופנהגן. המפגש בשדה התעופה היה מרגש מאוד. צנובר בכתה וקפצה ונראה שהיא עמדה בטרואמה של הטיסה, חוץ מכמות היסטרית של פרווה שהיא השירה מרוב מתח. עובד של שדה התעופה השקיע מאוד למצוא לי מונית גדולה מספיק בשביל הכלוב, וצנובר התנהגה יפה מאוד ולא עלתה על המושב. הדנים אוהבים לדבר עם זרים כדי לתרגל את האנגלית שלהם. הנהג בדיוק פרש מהלימודים ומתכוון לחזור בעוד שנה ללימודי חשבונאות. הוא סיים תיכון, עשה שנת מכינה, תואר ראשון ואחרי 17 שנה ברצף של לימודים הוא לא יכל יותר ופרש. וכולם אמרו לו שזה רעיון רע והוא יתקשה לחזור. בכל זאת הוא יסיים את התואר השני בערך בגיל שבו אני התחלתי את התואר הראשון. אני מנסה להסביר לו איפה הלכו השנים לאיבוד. טוב ברור שיש שם שלוש וחצי שנים בצבא, אבל למה בעצם אחר כך עוד שנה לא עשיתי כלום? כי הייתה לי הפרבילגיה? איכשהו כשאני מסביר לו את את זה אני אומר שהייתי צריך שנה להתאושש אחרי הצבא. יש בזה משהו שמזעזע אותי קצת.

מהבוקר עדן חיכתה לפגוש את צנובר. כשהוצאתי אותה מהגן היא לא יכלה להתאפק. "אני רוצה לתת לצנובר חיבוק ונשיקה!"

"דן-דן, צנובר לא כל כך אוהבת חיבוקים"

"גם לא מעדן שהיא חמודה ומתוקה?"

"בואי ניתן לה רגע להתרגל".

צנובר ראתה את עדן ונבהלה. אולי בגלל שהיא גדלה מאוד, או בגלל שילדים זה מפחיד, או כי היא ישר רצה ללטף אותה, מה שלא יהיה השיניים שלה נקשו מרוב פחד. נתתי לה אוכל תוך כדי הליטוף כדי שהיא תרגע והיא תפסה לי את היד כל כך חזק… מזל שהיא זקנה והשיניים הקדמיות לא מה שהיו…

האידיליה נגמרה- הכלבה לא מסתדרת עם הילדה, צריך לשמור עליה או להפריד בינהן. למה התאמצתי כל כך להוסיף לעצמי עוד משימות? ועוד לצאת איתה לטיולים בקור, חסר לי מה לעשות?

אחרי כמה ימים צנובר נרגעת. עדיין יש תחושה שצריך לשמור על עדן אבל פחות ופחות. בשישי בלילה היה לה קלקול קיבה, משלוש לפנות בוקר הייתי איתה במשך שעה או יותר בטיולים בחוץ בכפור. בבוקר היא הקיאה על השטיח. תם עידן הבית הנקי.

פרקים מרשימת המטלות ב - להרשם בעירייה

זה שקיבלתי ויזה לדנמרק לא נותן לי כלום בלי רישום לעירייה. חיכיתי עוד שלושה שבועות לקבל תור למספר הCPR הנכסף, וזה קרה! סוף כל סוף אחרי שלושה חודשים בדנמרק, חמישה חודשים אחרי ששלחתי את הבקשה, אני יכול לעבוד בעיר הזו, להרשם לקורס דנית במימון המדינה, ועוד מגוון שירותים. אבל מסתבר שזה לא מספיק. בשביל להכנס באינטרנט לשירותי המדינה אני צריך עוד כרטיס שישלח בדואר. ובשביל להתחיל לעבוד צריך חשבון בנק. וזה עוד עניין 

פרקים מרשימת המטלות ג - לפתוח חשבון בנק 

כבר חודש שאני מנסה לפתוח חשבון, אבל מאז הקורונה הם גילו שאין סיבה שבאמת אבוא לבנק, אפשר לפתוח חשבון באינטרנט. לשלוח מיליון טפסים, לחכות 10 ימי עבודה כדי שהם יגידו שהמערכת לא קיבלה שני מסמכים, לשלוח שוב, לחכות שוב, צריך עוד מסמך שלא ברור איך אשיג אותו, טוב, על המטלה הזו לא נעשה וי בקרוב… אני עובר למשימה אחרת, עובד  מאחורי הקלעים באחת העבודות שלי מיכל כדי להוריד לה עומס ולתת קצת שעות עבודה משולמות. אני חוקר על תיירות נחלים בעולם. מתנגן לי בראש השיר של הביטלס "its all to much"

פרקים מרשימת המטלות ד - לחשוב במה אני רוצה לעבוד

נו באמת גם לכאן הכנסתי את זה? איך אני חושב שזה יצליח. אני מרגיש אבוד לפני כמה ימים נזכרתי  בספר שקיבלתי מתנה והבאתי איתי לכאן - "נקודת חיבור, למצוא כיוון בעולם משתנה". בדרך כלל אני חשדן כלפי ספרי הדרכה, אבל נראה שזה בדיוק בשבילי. הוא מחולק לארבעה צמתים כשהראשון נקרא חיפוש, נראה לי שזה המצב שאני נמצא בו. שני -התחלות- זה באמת קשה לי, שלישי התמדה, השתכנעתי! זה הספר בשבילי. בעמודים הראשונים היא כבר נוגעת בכמה מהבעיות שלי- הקושי לוותר על הפנטזיות,  הניסיון למצוא את הדבר המדויק שימצה את הפוטנציאל שלי ועוד ועוד קלישאות ואשליות שאני נופל לתוכן. אבל היום אני קורא אותו מהר, בחוסר סבלנות, רק להתקדם. כואבת לי הברך שנורא נחלשה, ואני לא עומד בהספק שקבעתי. אני עצבני. מגיע לעמוד שהיא מדברת על הצפה, על התחושה שיש יותר מדי אפשרויות, על ללכת לאיבוד בתוך החיפוש, על תחושה של עומס.  באחת העצות היא אומרת לצאת לרוץ. נו באמת. איזה קיטש.

פרקים מרשימת המטלות  ה - לצאת לרוץ

למחרת עדן רוצה ללכת לעגלה בגן. אני מסכים כי ממילא יש פנצ'ר בגלגל של התלת אופן, אבל זה לוקח מלא זמן ואני מתחרפן. קמתי בשש ורק בתשע וחצי אני חזרה בבית. כל היום הזה נשרף, ויום שישי הוא יום קצר בגן. וקר יא אללה קר. השבוע הבקרים מתחילים ב-2 מעלות קור. הזריחה בשבע ורבע. מתקן האופניים יכול לקבל אותם רק ב10, מה אעשה בינתיים? זורק מיחזור, מודד עצים שאני רוצה לבנות מהם עציץ, יאללה למכונאי אופניים, יתקן אותם רק ב14:00. נו באמת, אני מוצף. ונשען כל הזמן רק על רגל ימין. אני הולך לרוץ. אבל הטרנינג היחיד שלי בכביסה. לובש גטקעס ועליו מכנס קצר ואומר לעצמי שלפחות אם ארוץ ברצינות לא יראו כמה אני מגוחך. יש קצת שמש אבל האוויר קפוא. אני מנסה לבחור בשבילים שיש בהם מקסימום שמש. ללכוד קצת ויטמין די, ומשהו שמזכיר חום. החלטתי לרוץ 20 דקות בריצה קלה. הרגליים שלי בקושי זזות, וכשאני מרגיש שכבר עשיתי מאמץ רציני אני מסתכל בשעון ועברו רק 3 וחצי דקות. טוב, אין מה לעשות, רק להמשיך.

אחרי כמה זמן אני מפשיר ולא כל כך קר. אני שומר על הקצב אבל הזמן רץ קצת יותר מהר. פתאום ברור לי מה השם שאני רוצה לתת לעבודה שלי בלינקדיאן.  כל השאלות נראות בהירותיותר . אני מרים את המבט ומגלה שהדשא מלא אווזי בר ושחפים לבנים. העצים ליד האגם בשלכת, האוויר דק וצלול.

צנובר רגע אחרי הגעתה לקופנהגן