פרק 39: אוי לא….

כבר כמה זמן שלא כתבתי. זה לא שהחדשות מהארץ הם הדבר העיקרי שמעסיק אותי, הם הדבר היחידי שמעסיק אותי. אבל אין לי מה לכתוב על זה, אחרי הכל, אתם יודעים יותר טוב ממני מה קורה, נכון? אני יכול לספר שמעיק עלי שאני לא חלק אבל גם משמח אותי שאני לא חייב לסבול את זה, יכול פשוט לסגור את החדשות באינטרנט ולא לדעת מה קורה. אבל כבר כתבתי על איך זה מרגיש מרחוק בפעם הקודמת. אני לא לבד בתחושות האלה, כשהישראלים נפגשים בכניסה לגן, על זה אנחנו מדברים. בלילה שאחרי פיטורי גלנט המונים יצאו בישרא לרחובות הדליקו מדורות על איילון. אבא של לינה לא ישן, הוא עקב אחרי כל התפתחות. אני קראתי את החדשות בבוקר אחרי שסיימתי לפנות שלג ודווקא הייתי אופטימי, ובכל זאת גם אני מצאתי את עצמי עוקב אחרי כל התפתחות כל שעה, כמו מכור לחדשות, או מישהו שאדם קרוב לו בבית חולים והוא לא יכול להיות איתו, אז הוא מנסה להתעדכן מה קורה. או צופה אדוק של ריאליטי. אבא של לינה פחות אופטימי, וכשמגיעה אמא נוספת ואנחנו מדברים על המצב היא מציעה לנו להשתתף בהפגנה בקופנהגן. מתגלגל דיבור שזה בכלל לא עניין של ימין ושמאל. אני אומר שבאמת אין שמאל בארץ, והיא אומרת שאין ימין. הוריה היו מצביעים של המפד"ל והמפלגה הזו הרי לא קיימת יותר. 

ברור שאלו מאיתנו שמתכננים לחזור מודאגים מאוד מהמצב, אבל מתגלה לי שגם אלה שלא יחזרו או אפילו לא חיו בישראל עסוקים בזה מאוד. אני מתחיל להבין שעצם הקיום של מדינת ישראל בעולם הוא דבר חשוב עבור יהודי הגולה. יותר מזה, הם מזדהים איתה אפילו אם מעולם לא ביקרו בה. 

גם אבא של אלה, שכנראה לא יחזור, על אף שהוא לא מודה בזה, עוקב באובססיביות אחרי החדשות. כלפי חוץ הוא אומר שזה הגזמה של התקשורת ובטח בארץ זה לא נראה כל כך נורא, כמו שתמיד הכל נשמע יותר גרוע מרחוק. אבל האמת שהוא צופה מסביב לשעון בערוצי חדשות ישראלים ומצנזר אותן מאשתו הדנית. הוא שומר את המתח שלו בשקט, אבל מודה שבביקור בארץ הוא חש פחד. הוא כבר לא מורגל לרמות כאלה של דריכות וחרדה.

אז לא כתבתי, ובינתיים, כשמחליטים על עצירה זמנית בחקיקה של הרפורמה המשפטית אני מרגיש שאני יכול לקבל הפוגה מהחדשות ומתפנה להתייחס לעובדה שהשתן שורף לי כבר כמה ימים. וכמו שסיפרו כוורת, "אמרו לו התעודד, יכול להיות יותר גרוע, הוא התעודד ובאמת נהיה יותר גרוע". רופאת המשפחה שלי ניחנה בשתי תכונות רעות- הראשונה היא ריבוי חופשות, והשנייה היא קמצנות בהפנייה לטיפולים. היא תופסת את עצמה כשומרת הסף של מערכת הבריאות הציבורית שתפקידה למנוע ממטופלים טיפולים מיותרים שירוששו את הקופה הציבורית וישתמשו לרעה בכספי משלם המיסים. לכן כשתוצאות בדיקת השתן לא מוצאות דבר היא שולחת לי הודעה לאקונית שאין לי כלום ובזה נגמר מבחינתה העניין. אך כשיומיים לאחר מכן אני סובל מכאב משונה באשך היא כבר בחופשת האביב שלה והאחות במספר החירום ממליצה לי לקחת אקמול ולפנות עצמי לבית החולים ביספרביירג. חבל לי על הכסף שעולה מונית ולרכב לשם באופניים איני מסוגל (גם אחרי האקמול) אז אני מגיע בקושי לתחנת האוטובוס. כשאני יורד אני מגלה מבנים בני למעלה ממאה שנה, מלבנים אדומות, ובינהם גנים יפהפיים ונראה לי שמספיק המבט בהם כדי להחלים. לצערי זו כמובן טעות. אני מגיע לחדר הנכון, ביתן ריק עם חדר המתנה ענק (וריק, פרט למיץ פטל טעים בצורה מפתיעה). די מהר מגיע תורי. לרופאה שבודקת אותי יש השערה מה יש לי, אבל לדעתה צריך גם אולטרסאונד ומפנה אותי לבית חולים אחר. הם יזמינו לי מונית. טוב… דווקא קיוויתי לאכול כאן ארוחת ערב, אני זוכר שהיינו שולחים לכאן מאינפרם שתילים של כל מיני עלעלים טעימים וחשבתי שסוף סוף אזכה לטעם מהם, אבל המונית מגיעה די מהר. אני יושב בפנים חרד מהמחיר ההולך ועולה במונה, בנסיעה של 20 דקות הגעתי לסכום גדול ממה שאני מרוויח בשעה וחצי… אבל כשאני יורד אני מגלה שבית החולים כבר שילם על הנסיעה! איזה יופי!

הפעם אני מגיע לבית חולים אמיתי. שנראה פלוס מינוס כמו בית חולים נהריה, אפילו עם הזקנה במסדרון וחדרים מהם זקנים אחרים צועקים כדי שמישהו יתייחס אליהם. זה בית חולים גדול בהרבה ולצד מיץ הפטל יש גם מיץ כתום, מים חמים ומגוון של תיונים. אחרי ההצלחה של מיץ הפטל בביספרביירג (אולי זה היה מיץ חמוציות?) אני מחליט לנסות את המיץ הכתום. אכזבה גדולה, טעם של מיץ פז. 

נכון, גם אלה לא ממש דברים לכתוב עליהם, אז למה בכל זאת  אני מספר את כל זה? ראשית כדי שאם תתאשפזו במקרה בדנמרק יום אחד, תדעו לבחור במיץ האדום, אבל גם כי אילו אספר לכם על מדינת רווחה כמו דנמרק בלי לגעת במערכת הבריאות שלה, אתרשל בדיווח. אני מתרשם ממה שאני שומע וחווה בבית החולים הזה, שיש שחיקה מתמשכת של שירותי הבריאות בדנמרק. מספר התושבים גדל ומספר בתי החולים דווקא לא. כמו בארץ, הרבה שירותים יקרים מאוד למי שאין ביטוח משלים והתורים אליהם אינסופיים. לכן יולדת נדרשת לצאת מבית היולדות 4 שעות אחרי הלידה, ועל אף שקידמו אותי בתור אני נאלץ לחכות במקום הזה במשך יותר מ-3 שעות בכאבי תופת. 

אגב, על אף שאני יודע שאין לי משהו סופני, ראוי בעיני שיקדמו אותי בתור. אני חושב שצריך לתת קדימות לצעירים בבית החולים. גם ככה לזקנים יש זמן, אין להם ילדים קטנים שמחכים בבית, והם כנראה ממילא יתקעו כאן עוד לילה או שניים. הרבה מהם סובלים מכאבים בשגרה, הם יודעים להתמודד עם זה יפה ממני. בעוד שאני, בתור בחור צעיר, לא מתורגל עדיין בלהיות חולה וכואב. סף הסבל והסבלנות שלי לבית חולים נמוך מאוד. אם נקח בחשבון את סיכויי הסיבוכים, אמנם סיבוך רפואי אצל זקנים עלול להיות חמור יותר אבל יימשך פחות זמן, לא נראה שאלה אנשים שיש להם יותר מ10 שנים לחיות, וגם זו הנחה מפרגנת. אני עוד צריך לחיות 50-80 שנה, בהנחה שאני מתכוון להגיע ל120, וזו בהחלט כוונתי, אלא אם יתנו לאיזה פישר בן 20 לעקוף אותי בתור. כי באמת אין סיבה לתת לבני נוער להכנס לפני. האמת שנראה לי כי הדבר המוסרי ביותר הוא לתת לי קדימות בתור, בלי קשר לגיל,  haven't the Jewish people suffered enough???

לבסוף זה נגמר. אני חוזר הביתה במונית (הפעם משלם את הסכום המוגזם) ונוטל את התרופה שהאורולוג של בית החולים רשם לי. אחרי כמה ימים שתרופה לא ממש עזרה לי קראתי עליה באינטרנט ומסתבר שמדובר בסוג של פלאסיבו, הרופאה במוקד החירום ממילצה על אנטיביוטיקה רצחנית שפוגעת בטווח רחב של חיידקים, וגם אחריה אני עוד גורר כאב קטן. 

ככה אני ממשיך עוד כמה שבועות כשהכאבים באים והולכים. בתוך כל זה החיים קורים והחגים באים ועדן אומרת ללינה שאבא שלה הוא לא עבדים, ולינה אומרת שגם אבא שלה ועדן מוסיפה שאבא שלה בן חורים. היא כבר יודעת בעל פה את אחד מי יודע עד חמש ומקשה עלי בשאלות כמו- "מה זה שתי לוחות הברית?" וממציאה שירים, בעיקר על החגים, אבל גם וריאציות משלה על שירי ילדים. כמו "יונתן העכבר\ רץ מהר אל הגן\ הוא חיפש אפרוחים\ אוי ויבוי ויבוי\\ הנה בית לי קטן\ בו כסא וגם שולחן…" כל בוקר היא גובההת עוד קצת, מעיזה עוד קצת לקחת סיכון בגן השעשועים ובבריכה, וגם האביב נותן את אותותיו ומתחיל להופיע.