פרק 33: אנשי הלילה

איסלנד

כשהטמפרטורות יורדות מתחת לאפס מתגלים אתגרים חדשים. למשל המנעול של האופניים קופא ואני לא מצליח לשחרר אותם. אני שופך מים רותחים. בפעם הבאה שאני מגיע אליהם אי אפשר להכניס את המפתח כי המים ששפכתי קפאו, פתח המנעול סתום בקרח. מאז אני מסתובב עם טרמוס בדרך קבע. ברחובות מפזרים מלח, שמעתי שזה לא טוב לכלבים ללכת עליו, אז אני מנסה לשכנע את צנובר ללכת בשולי המדרכה או על רצועת הגינון. ניסיתי לבנות עם עדן איש שלג רק כדי לגלות שלא במקרה לאסקימואים יש איזה חמישים מילים שונות לתאר קרח. השלג היה אבקה דקה כמו חול, ולא הפך לכדור ולא שמר על צורה.

 האגמים קופאים. קארסטן השותף שלי לעבודת היומיום מראה לי איך לזרוק פנימה צינור קשור לאבן שמחובר לקומפרסור בצד השני, הבועות מבטיחות שחלק מהאגם לא יקפא ולברווזים יהיה איפה לשחות. הוא חי באיסלנד כמעט שנה אז אני שואל אותו על החורף שם. למחרת הוא מביא תמונות. זה היה בשנת 93. נופים מטריפים של שומקום, אפילו עיר הבירה נראית כמו עיירת דייגים קטנה. מדי פעם מופיע התמונה בחור צעיר שקשה להאמין שזה קרסטן, אותו בחור גס ושמן עם זקן מדובלל שאני מכיר היום. הוא נראה שם ממש נורמטיבי. כמו בחור על הכיפאק. אבל דבר אחד עצוב בולט לעין- הוא תמיד לבד. שובר את הלב לראות את הבדידות הזו שנמשכת מאז. מתגנבת לשם תמונה של דירת הרווק שהיה גר בה בקופנהגן- חתול וזוג נעליים. 

הנערים שמנסים לנפץ ברגלם את הקרח שעל האגם הקפוא מזכירים לו את הפנימיה שלמד בה כילד, אני מנצל את ההזדמנות כדי לדלות מידע על העבר שלו. מסתבר שאבא שלו עזב את הבית כשהיה בן 5 והשאיר את אמא שלו לבד עם שני ילדים. אחר כך קרסטן הגיע לפנימיה וחלם לעבוד כנהג במעבורת שחוצה להלסינבורג, במקום זה הוא מצא את עצמו עובד לפרקים ומובטל לפרקים. הוא עשה רשיון נהיגה רק בגיל ארבעים כשהתחיל לעבוד כגנן. זו היתה העבודה הקבועה הראשונה שלו, מאוחר יותר הוא גם עבר את הלימודים המקצועיים ורכש תעודת גנן. והיום הוא רק מחכה לצאת לפנסיה מוקדמת, חוסך כסף מאיסוף פחיות, כבלים, סוללות של קלנועית, עצי הסקה לבית הקיץ בו הוא גר גם בחורף. האם אלו הרגלים של עוני בו הוא גדל או של הימים שחי על דמי האבטלה של המערכת הסוציאלית הדנית? או שהוא מתוכנן להפליא כדי להגשים את חלומו הבטלני ולצאת לפנסיה בגיל שישים? 

משמרת חורף

האצבעות קופאות על כלי הגובה כשאנחנו גוזמים. אני נזכר בעמוד מהספר "אלה קרי הילדה מלפלנד" שכתוב בו "לא קל לקטוף את ענפי הלבנה, הם גמישים וצמיחתם חזקה, אבל מי שמתאמץ מצליח". עם המזמרה החשמלית זה לא כל כך קשה אבל בקור זה אתגר של ממש. אני מכסה כל חתיכת עור מפני הכפור. הבחורה שהגיע לעזור לנו הוקפצה לפנות שלג. פעמיים באותו היום. היא היתה בכוננות חורף. אני עולה כונן בשבוע הבא.

כוננות החורף זה תרגום שלי למונח vinter vagt שתרגומו המילולי הוא שמירת חורף או משמרת חורף. המילה VAGT היא המילה הדנית לאבטחה, והדמיון של הסיפור הזה לצבא הוא לא רק באוצר המילים. הטרקטור חונה ב MaskinGaarden (חצר המכונות בתרגום לעברית) שנראת כמו בסיס צבאי, במיוחד חדר האוכל. רק שבמקום תמונות של טנקים יש תמונות של טרקטורים, והמדים בצבא צהוב זוהר. אני הולך לישון מוכן להקפצה, מכין על השיש במקלחת שני גטקעס, מכנסיים, חולצה טרמית, חולצת טריקו, סוודר צמר עבה ומעיל. וגם חם צוואר, שני זוגות גרביים, כובע צמר וכפפות. נראה לי שזה מספיק. הטלפון ליד המיטה, שיהיה לי בהצלחה.

הקפצה

בשעה 3:20 אני מקבל קריאה. אפילו הקול בהקלטה נשמע עייף כשהוא אומר משהו בדנית, שמתוך ההקשר אני מבין - הקפצת פינוי שלג. אין שלג, אבל קר מאוד ונראה שתהיה קרה, אז זו בעצם משמרת פיזור מלח. בשעה 4:20 אני מגיע לחצר המכונות, ומגלה שהטרקטור עליו אני נוהג הוא לא הטרקטור עליו הוכשרתי. הוא יותר גדול, יותר מתוחכם, ויותר מסובך. 3 ידיות הילוכים, מחשב ואלף כפתורים. גם מכונת המלח מאחור שונה. אני אפילו לא מצליח להניע אותו. הטכנאי מגיע ומראה לי את ברז החשמל שצריך לפתוח מאחור, נותן איזשהו תדריך קצר בנוסח "יש לך כאן ארבע הילוכים וכפתור ארנב, פה אתה לוחץ בשביל מלח" ורץ לטפל בטרקטור אחר שממליח בצורה לא סימטרית. 

טוב… אני יוצא לדרך. הטרקטור קופץ וחפצים עפים לכל עבר- הרמקול, טלפונים, הקלסר עם המפות של האתרים בהם אני אמור להמליח, טרמוס. בקושי רב אני מגיע לתחנה ראשונה והמלח לא יוצא. אני הולך לפתוח את הכפתור שראיתי את הטכנאי מתעסק איתו בטרקטור הקודם. זה עובד! 

עובד טוב מדי... בתחנה השנייה כבר אין לי מלח כלל. במקום לפזר 2-3% מהמלח, שפכתי ברחוב הראשון מיכל שלם. אני חוזר למלא מלח וגם נהג השופל לא ממש יודע את העבודה, הוא מפזר לי מלח על כל הטרקטור, אני יוצא לדרך. עולה על הדרך הראשית ומעביר להילוך היותר מהיר, סוטה מסלולים מאבד שליטה ונעצר על ידי המשטרה: "יש לך רשיון נהיגה?"

"כן, כמובן"

"שתית?"

"לא... זה פשוט פעם ראשונה שלי על הטרקטור הזה, אני אשתפר... מצטער"

או קי, נשאר על הילוך איטי. אני מוצא תרשים של תיבת ההילוכים- מקדימה ארנב, מאחורה צב, משמאל שבלול. מצוין, נסע על שבלול, נלך על בטוח. אני מצליח איכשהו לשרוד חצי מהדרך כשהמלח שוב לא יוצא. אני חוזר לחצר המכונות ופוגש במקרה את הWinterbuddy שלי שמצליח להסביר לי איך לגרום למחשב לפזר מלח. גם הוא התקשה בלילה הראשון, חמישה אנשים לא הצליחו לגלות איפה מתדלקים את הטרקטור הזה. אני יוצא החוצה, זינוק בעליה קשה במיוחד מכבה לי את הטרקטור על שער הכניסה. אני לא מצליח להתניע. בדיוק נגמרה שעת ארוחת הבוקר, ועומדת מאחורי שיירה של משאיות, טנדרים, טרקטורים ורכבי ניקוי שרוצים לצאת. דני ענק עם שפם ודאווין של כוכב קולנוע יוצא מהמשאית ומדבר איתי במלמולים שנשמעים כמו הטבח השוודי מהחבובות. גם הוא לא מצליח להניע את הרכב. שלושה אנשים לא מגלים מה הבעיה עד שמגיע הטכנאי, ומראה לי שהיה כפתור לחוץ שמונע ממנו להניע. כנראה באחת הפעמים שעפו כאן חפצים כמו בחללית. 

היום הראשון הסתיים, מסלול של ארבע שעות לקח לי שמונה, ואחרי כל משפט שכתבתי מתאים להוסיף את האימוג'י של הבחור שתופס את הראש. אבל סיימתי בשלום. חשבתי שהאתגר יהיה להשאר ער, או הניווט. לא תיארתי לעצמי שהחלק הקשה יהיה הנהיגה. בסוף היום אני מתכנן מחדש את המסלול כך שיהיה קל יותר לניווט ומהיר יותר. בלילה הבא אני מוקפץ שוב. הפעם באמת יורד שלג ואחרי כמה קילומטרים על הדרך המהירה להלסינגור הכביש קפוא. איזה פחד, הכל קרח ואני הראשון שנוהג שם. אחרי נסיעה איטית ומבוהלת אני מגיע לחצר המכונות להתחיל לילה מאתגר נוסף, ולגלות שעל הטרקטור שלי אין את המטאטא שמפנה שלג ואני צריך פשוט לפזר המון מלח. המסלול המשופר והניסיון עושים את שלהם ואני שורד את זה טוב יותר, עדיין לוקח הרבה זמן, עדיין יש טעויות, אבל הצלחתי איכשהו. היה לילה קר במיוחד, עם 13 מעלות מתחת לאפס, אבל הדרך חזרה היתה יפהפיה. קרח מעטר את הענפים בעצים הערומים, השמש העירה בבוקר והשלג נצנץ.

בלילה השלישי אני כבר צובר בטחון ומעביר להילוך ארנב. מעניין, זה בכלל לא יותר מהר. אולי יש כאן עוד הילוך? אוי, מה זה? משמאל לארנב יש הילוך ממש איטי. אני לא מאמין! זה לא תיבה של צב ארנב שבלול, ולא ABC כמו בטרקטור עליו הוכשרתי! לי הסבירו שיש מצב עבודה, מצב נסיעה ומצב ממש איטי למתחילים שלא יודעים מהחיים שלהם, אבל כאן זו פשוט תיבת הילוכים רגילה כמו ברכב 1-2-3-4. פתאום הנהיגה נהיית ממש קלה! באותו הזמן אני מגלה שהכסא קופץ בצורה די כיפית, מגביר את הרמקול ורוקד בקפיצות תוך כדי נסיעה, מסיבת טרקטור לפנות בוקר. בלילה הרביעי זה כבר קטן עלי, גם נהג השופל השתפר והוא לא מלכלך את כל הכלי במלח אלא קולע בול, וגם מראה לי שאני לא צריך לגרד את הקרה מהשמשות  כשאני מגיע- יש ספריי ממיס קרח בשביל זה. מדהים. אחרי שהטכנאים תיקנו את הבעיה עם מכונת המלח, ואני כבר יודע איך להשתמש בהילוכים, איך להפעיל את המחשב, איך להתעלם ממיליון הכפתורים המיותרים, ומכיר את המסלול בעל פה, זה נהיה קל. כעת אני פנוי לעמוד מול האתגר הנוראי של להשאר ער לילה אחר לילה בטרקטור מטרטר ומחומם. ביום שני ב7 בבוקר אני נושם לרווחה, משמרת החורף שלי הסתימה.

אני חושב על כל האנשים האלה, כמו חסן שברח מלבנון לפני 30 שנה, לארס ששירת באפגניסטן וחזר כדי לגדל ילד שזוגתו עשתה עם מישהו אחר, או קארסטן המוזר וגיבורים נעלמים נוספים, שיוצאים מהמיטה דווקא בזמן שהכי מתחשק להיות בה- אמצע לילה מושלג וחשוך, כדי לפזר מלח על המדרכות והכבישים ולהבטיח שאנשים יגיעו הביתה בשלום. אני מלא הערכה לצדיקים הנסתרים האלה, שעומדים באתגר לילה לילה. אותו קארסטן הוא מנודה מהחברה, טיפוס בודד שתקופות ארוכות חי על דמי מערכת הרווחה, עול על החברה העובדת בדנמרק, אך בתקופות אחרות הוא האיש שיצא בלילה מהמיטה, דווקא כשקר ומושלג, כדי למלא את החובה הציבורית מצילת החיים של פיזור המלח. אחר הצהריים אני חוזר מעולמם של אנשי הלילה למרחב של בעלי המשפחות הבורגנים האוספים את ילדיהם מהגן. אמא במאית אומרת לאב מעצב הגראפי- ראיתי את אבא של עדן, הוא היה כל כך עייף!

הוא עונה לה- מה הפלא? הוא גנן בחורף, בדנמרק, יש לו את העבודה הכי קשה בעולם.

לא שאני מרחם על עצמי או משהו. זו לא באמת העבודה הכי קשה בעולם. אני גם לא גיבור גדול, אני מפזר מלח על מדרכות ובסך הכל מציל כמה  הולכי רגל מהחלקה על הטוסיק. אבל לרגע אני חווה את עולמם של מעמד הפועלים, מפני השלג ומפזרי המלח, שיוצאים החוצה בלילה קר, לחרוש את הקרח עם הטרקטור כמו שהJullemeand חוצה את השמיים במרכבה הרתומה לאיילים.